"התעצמנו מאז וכבשנו כסא וגם נזר, התעצמנו מאז, לילדינו בלבד, רק להם לא היינו לעזר" (תרגום: רחל שפירא לשיר של דון מקלין)
"לא תאנוס" הוא, לעניות דעתי, אחד המערכונים החדים ביותר ששודרו בתוכנית "היהודים באים". הוא כמעט ולא מכיל סאבטקסט: מרים, אחותו של משה, תובעת ממנו להוסיף לעשרת הדברות את הדיבר האחד-עשר, "לא תאנוס". הגברים מבני ישראל מגלים התנגדות ("מה אם זאת מישהי שכבר שכבנו פעם?" מקשה אחד מהם, "אונס!", פוסקת מרים) והמהלך להרחבת הדיברות לא צולח. משה מבטיח למרים לטפל בזה בהמשך, אבל שלל מקרי האונס האכזריים שהתנ"ך מספק בספרי ההמשך רומז שההבטחה לא עמדה במבחן המציאות.
מתוך "משחקים בחצר האחורית"מתוך "משחקים בחצר האחורית"
"ידעתי שאני לא יכולה להתחרות בסיפור האמיתי". מתוך "משחקים בחצר האחורית"
(צילום: ג'ק מתתיהו)
גם המציאות מתקשה לעמוד במבחן של עצמה, אגב. אחת לכמה זמן מתפרץ גייזר אכזרי מחריד כזה או אחר – האונס בשמרת אירע לפני יותר מ-30 שנה. אחריו הגיעו מקרי האונס הקבוצתיים מטבעון, מרמת השרון, מלוד, ב-2019 היו לפחות שלושה מקרי אונס קבוצתי מזעזעים, חלקם על ידי קטינים, ולאחרונה היו אלה איה נאפה ואילת שכיכבו בכותרות. האופטימיים יזהו במקביל להסלמה גם שינוי מהותי בתפיסה החברתית את המקרים - קיבוץ שמרת ניסה בזמנו להשתיק את המקרה ובית המשפט המחוזי זיכה את הנערים. האירוע שהתרחש באילת באוגוסט האחרון כבר הוציא מפגינים לרחובות. הפסימיים יציינו, ובצדק, שעדיין מסתובבים בינינו יותר מדי גברים שלא מסוגלים להבחין בין טוב לרע או שהמעצור המוסרי הטבעי, זה שאמור למנוע מהם לגזול נפשות, יצא מכלל שימוש.
על הספסל בבית המשפט המחוזי בחיפה, שדן בנערים מקיבוץ שמרת, ישבה המחזאית עדנה מזי"א והקשיבה. זמן קצר לפני כן היא קיבלה הצעה מתיאטרון חיפה לכתוב מחזה המתכתב עם האירוע שזעזע את ישראל של סוף שנות ה-80, ונשיא בית המשפט מיכה לינדנשטראוס, שהיה ידיד קרוב של עודד קוטלר, המנהל האמנותי בתיאטרון, אישר לה להגיע לדיונים. למזי"א הסתובבה בראש כבר זמן מה דמות שהיא רצתה להעמיד במרכזו של מחזה, וההזדמנות התאימה לה. "ילדה שמתנדנדת בין ביטחון עצמי חסר שחר לשנאה עצמית ועליבות, והסיפור של האונס התאים לזה", היא אומרת השבוע ל-ynet. "אבל ידעתי שאני לא יכולה להתחרות בסיפור האמיתי, ושאם אני לא אמצא תחבולה אמנותית שתפקיע את זה מהמציאות זה יהיה מחזה ליניארי רגיל שהכל בו צפוי, כי מה אני רוצה להגיד, שאונס זה לא יפה?".
עדנה מזי"אעדנה מזי"א
העונש שקיבלו האונסים היה כמעט זהה לזה שכתבה במחזה. עדנה מזי"א
(צילום: טל שחר)
המחזה "משחקים בחצר האחורית" אומנם נכתב בהשראת האירוע בשמרת אבל קיים איתו יחסי גומלין מעניינים. הכתיבה הסתיימה בסמוך למתן פסק הדין הראשון, בבית המשפט המחוזי, שזיכה את הנאשמים מחמת הספק ועורר סערה ציבורית. הוא עלה לבמות כשנה לאחר מכן, זכה להצלחה מסחרית והשאיר את המקרה בוער בתודעה הציבורית לחודשים ארוכים. במשפט השני, שהתקיים באותה שנה בבית המשפט העליון, הרשיע חבר השופטים בראשות מאיר שמגר ארבעה מתוך חמשת הנערים. פסק הדין שקבעו השופטים דמה באופן מפתיע לזה שקיבלו הדמויות המקבילות במחזה של מזי"א: שנת מאסר אחת לארבעה מהם ונער אחד, מנהיג החבורה, שיצא ללא עונש למרות שהוא זה שהוביל את האונס, משום שהוא, בניגוד לאחרים, לא בא במגע פיזי עם הנאנסת, יעל גרימברג.
"לשכת עורכי הדין והשופטים באמת הגיעו בשלב מסוים לצפות במחזה", נזכרת מזי"א. "הייתי מאוד רוצה לחשוב שהם הושפעו מהמחזה אבל אני לא עד כדי כך חושבת את עצמי. מה שכן, כשהתברר שהעונש כמעט זהה חשבתי שזאת הפעם היחידה שנתקלתי בה, שהאמנות השפיעה על המציאות". מי שהיה פחות מרוצה היה השופט לינדנשטראוס, שהחרים את התיאטרון בטענה שההצגה השפיעה על החלטת שופטי העליון, וגם ניתק את היחסים עם קוטלר, ידידו הטוב. "הוא היה זה שטען בנאום שלו שמגיע להם עונש, אבל הוא לא יכול לתת אותו", אומר קוטלר, "אבל הנה, בית המשפט בדרגה יותר גבוהה מצא שזה מספיק. אני מתאר לעצמי שזה מעליב מאוד, הוא היה איש עם הערכה עצמית מאוד גבוהה".

"את ה'לא' שהיא לא הצליחה לצעוק באונס היא צועקת בבית המשפט. כך ידעתי שיש לי מחזה"

הביקורים בבית המשפט הניחו לפתחה של מזי"א את התחבולה התיאטרלית שחיפשה: חילופים מהירים בין התמונות והתפקידים על הבמה. בהינף גלימה הפכה דבורי, הנערה, לתובעת במשפט שלה עצמה וארבעת הנערים לסניגורים באותו משפט. "יש את סיפור האונס שקורה בין הנערים לילדה", מפרטת מזי"א, "יש את היחסים בין התובעת לסניגורים, יש את החקירה שהסניגורים עורכים לנערה ויש את החקירה שהתובעת עורכת לאונסים. כלומר את ה'לא' שהיא לא הצליחה לצעוק באונס היא צועקת בבית המשפט, כשהיא חוקרת אותם. כשבא לי הרעיון הזה, ידעתי שיש לי מחזה".
מתוך "משחקים בחצר האחורית"מתוך "משחקים בחצר האחורית"
מתוך "משחקים בחצר האחורית"
(צילום: ג'ק מתתיהו)
גם אחרי שפענחה את המחזה המשיכה מזי"א להגיע לדיונים. "הייתי מהופנטת לזה - הבנים האונסים היו כל כך זחוחים ולא קלטו כלום. הייתי מקשיבה להם בחוץ, יושבים ומדברים על האופנועים שלהם. יום אחד ניגשה אליי התובעת ושאלה אותי מה אני עושה פה, אמרתי לה שאני כותבת מחזה והיא אמרה 'כשתסיימי, תני לי לקרוא'". ביום הכרעת הדין הגיעה מזי"א לבית המשפט עם העתק של המחזה ונתנה אותו לתובעת, שהניחה אותו בתיק שלה. האולם התיישב להאזין לפסק הדין של לינדנשטראוס, שפצח בנאום נסער שמפרט כמה התנהגותם של הנאשמים בזויה וראויה לגינוי.
"איך שהוא התחיל עם זה הבנו שהולך להיות זיכוי", משחזרת מזי"א, "ואז התובעת, שישבה לפני, הוציאה את המחזה מהתיק שלה תוך כדי הקראת פסק הדין ואני רואה שהיא מדפדפת מהר מהר לסוף, לראות איזה עונש הנערים קיבלו במחזה. ואז היא הסתובבה אליי ואמרה לי בלי קול 'הלוואי'". פסק הדין של לינדנשטראוס, כזכור, הסתיים בזיכוי וכללה בנדיבות מוטיבים כמו האשמת הקורבן וחוסר הבנה עקרוני של החוויה הנפשית של אישה שנאנסת. "זאת היתה הכרעת הדין של אדם שלא מבין כלום בפסיכולוגיה", מסכמת מזי"א.
 מיכה לינדנשטראוס מיכה לינדנשטראוס
"איך שהוא התחיל עם זה הבנו שהולך להיות זיכוי". לינדנשטראוס
(צילום: אלכס קולומויסקי )
בניגוד למקרה בשמרת, המחזה הסתפק באירוע חד פעמי שאירע במגרש משחקים בקיבוץ, כשמזי"א מנסה לפרוט לשלבים את ההתרחשויות, במטרה לאפשר לעצמה ולצופים הבנה עמוקה של השתלשלות האירועים. "אני אהיה כנה איתך - פחות התעניינתי בצד הסוציולוגי של האונס, יותר התעניינתי בצד האמנותי", היא מודה, "אני לא באה מעולם המשפט או העולם הסוציאלי, ואין לי פה אמירה. ברור שאונס זה רע. אני יותר ניסיתי למצוא את הקול שלי בכתיבה. את היחסים, איך זה נבנה שנייה אחרי שנייה, את הפסיכולוגיה. הבנתי שזה לא שחור-לבן.
"הסיפור של המחזה מבחינתי הוא עד כמה רחוק תלך ילדה - או ילד - כדי לקבל תשומת לב. והיא במקרה הזה הלכה רחוק. זו ילדה שיש לה חולשה שהבנים מזהים אותה. היא מנסה להרשים אותם וקוראת לא נכון את המציאות. פמיניסטיות הפגינו נגדי על זה, אבל אני מנסה להגיד שקריאת מציאות נכונה היא תנאי ראשון לתיקונה. היא ילדה מאוד מיוחדת, היא שוברת מוסכמות, יוצאת דופן. היא לא ילדה טובה ירושלים וזה מה שעניין אותי - מבחינה דרמטית, כמובן. אני באה מהתיאטרון, לא מהחיים. ולילדה הזאת יש צורך להגדיל את עצמה ולהראות שהיא חוסכת כסף לאופנוע, והיא שומעת את המוזיקה הנכונה, ואומרת להם שהיא לא סובלת את הביטלס חוץ מהווייט אלבום כי זה מתוחכם יותר. היא כל כך רוצה לעשות רושם אבל רק על אחד הנערים, היא רצתה רק אחד. וזה מה שלינדנשטראוס לא הבין, שגם גדולת הנימפומניות לא רוצה עשרה גברים שהיא לא ביקשה אחד אחרי השני. אף אחת לא רוצה".
החלק המעניין הוא איך הנערים האלה הופכים מנערים רגילים לישות שמסוגלת לעשות משהו שהוא מפלצתי ולא אנושי. "נכון. ופה נכנס עניין החינוך. בואי נגיד שהבן שלי לא היה אונס, כי הוא קיבל חינוך בבית. ואני רואה את הנכדים שלי, אותו הדבר. הם למדו את זה מאבא שלהם. השנייה הזאת שבה נער או מבוגר מבין את הסיטואציה וצריך להגיד לעצמו 'אני מבין מה קורה ואני לא עולה על הרכבת הזאת', השנייה הזאת היא בעייתית מאוד. אבל ילד מחונך - זה הרגע שהוא עוצר. אני חושבת שהאונסים הם לא 'ילדים טובים' מהבית. כי יש מי שיזהה את החולשה וירצה לעזור, ויש מי שירצה לנצל את זה. וזה מגיע מהבית, זה לא קורה אוטומטית".

"היא אמרה 'אני לא יכולה יותר, למעשה אונסים אותי ערב ערב'"

העבודה על המחזה בתיאטרון חיפה החלה בשלב הליהוק. לתפקיד הנערה לוהקה מיכל מתתיהו בת ה-26, שחקנית חדשה יחסית בתיאטרון, שהמראה הצעיר שלה מחד והלהט המשחקי שלה מאידך התאימו לעודד קוטלר, הבמאי, ולמזי"א שהיתה מעורבת בתהליך. "זה היה התפקיד הראשי הראשון שקיבלתי אבל זה לא הפחיד אותי", היא משחזרת. "כי זאת לא הייתה רק הנפגעת המוחלשת אלא היה את התיקון בתוך המחזה, של האישה שמגינה עליה, וזה סקרן אותי. בילדותי היה איזה חרם שעשו עליי הבנות בכתה, היה לי את הקטע של להרגיש לא מקובלת, להתאהב בילד לא מושג ולרצות להתקרב. גם הייתי ילדה-בן כזאת, הייתי עם הבנים והכרתי את הווייב. היה לי עם מה לעבוד".
מתוך "משחקים בחצר האחורית"מתוך "משחקים בחצר האחורית"
"הייתי ילדה-בן כזאת והכרתי את הווייב. היה לי עם מה לעבוד". מתתיהו מתוך "משחקים בחצר האחורית"
(צילום: ג'ק מתתיהו)
"היא באמת הייתה פנטסטית", מסכימה מזי"א. "היא וכל הדבוריות ששיחקו בהמשך תמיד התחברו לתא או היסוד של העליבות הגדולה שבתוך כולנו. חני פירסטנברג (ששיחקה בגרסה של 'הקאמרי' ותיאטרון אורנה פורת, ס"ש) הייתה הדבורי האהובה עליי. יש לה חן בלתי רגיל, אז היה את הדיסוננס המפחיד והמטלטל הזה בין החן באישיות שלה לבין העליבות הזאת שהיא הביאה מתוך עצמה, התמימות ואז הכוח שלה כפרקליטה. היא הייתה פשוט מסעירה. שחקן יודע להתחבר למקום הזה שביומיום אתה לא רוצה להדגיש אותו, וזה הכיף של משחק - שאתה מתחבר ליסודות אפלים של עצמך ולא מתבייש להוציא אותם".
"יש המון שיטות משחק. אני מסוג השחקנים שבאופן אוטומטי מפרידים בין העולם האמיתי לדמיוני", אומרת פירסטנברג ממקום מושבה בניו יורק. "אני צוללת הכי עמוק שאני יכולה כדי לגלם את האמת הרגשית והפסיכולוגית של הדמות שלי, אבל ברגע שההצגה נגמרת - נגמר התפקיד שלי בה. בהפקה הזאת לא הצלחתי לעשות את זה. זאת הפעם היחידה בכל הקריירה שלי שעצרתי הצגה באמצע וירדתי מהבמה בגלל תגובות שקיבלתי מנערים שישבו בקהל, במהלך סצנה שבה התוקפים של דבורי מתחילים לסגור עליה. אני לא חושבת שמישהו מחוץ למשפחה שלי אי פעם ראה אותי זועמת ככה, כמו כשעזבתי את הבמה.
"לא יכולתי שלא לקחת את זה אישית. לא יכולתי שלא להרגיש שהנערים בקהל שצועקים 'תפוס אותה', 'מגיע לה', מסוגלים להגיד את המילים האלו וליישם אותן אם יקלעו לסיטואציה דומה. שנאתי אותם בכל תא בגופי והזעם שפימפם אצלי בוורידים לא היה של שחקנית שנמצאת בתוך הרגע, אלא של אישה, כמו כל אישה אחרת, שנושאת את הטראומה של כל הנשים לאורך היסטוריה".
את ליהוק הנערים קיבל התיאטרון כעסקת חבילה. יום אחד ישבה הבת של מזי"א וצפתה בסדרה "עניין של זמן" ששודרה באותה תקופה. "היא קראה לי לבוא", משחזרת מזי"א, "ואמרה 'תראי, הם נורא מתאימים להצגה שלך'". "הם" היו שי קפון, משה בן בסט ואורי גוטליב. מזי"א הבינה מיד את הפוטנציאל והביאה את הרעיון לקוטלר. הוא התלבט קצת בהתחלה, בכל זאת השלושה לא למדו משחק בצורה ממוסדת, אבל נכבש די מהר מהדינמיקה הנערית שהתאימה לאופן הבימוי הטבעי שלו. אל שלושתם התווסף יותם ייני, בנם של ליאור ייני ונעמי פולני.
מתוך החזרות ל"משחקים בחצר האחורית"מתוך החזרות ל"משחקים בחצר האחורית"
"היה לה דיסוננס מפחיד ומטלטל בין החן לעליבות שלה". פירסטנברג מתוך החזרות ל"משחקים בחצר האחורית"
(צילום: משה שי, באדיבות התיאטרון הקאמרי)
"הזמינו אותנו לאודישן שוב ושוב ושוב ושוב", נזכר שי קפון ("עבודה ערבית", "התסריטאי", "מטומטמת"), שגילם את גידי בצר. "זה לא היה הניסיון הראשון שלי בתיאטרון, שיחקתי כבר בגיל 16, אבל בבימוי הם ניסו להשאיר אותנו כמו שהיינו אז - חמודים, קופצניים, כדי שנהיה הבחורים הרגילים והלא מאיימים. היא השתמשה בדיבור הטבעי ובסלנג שלנו, בשפה היומיומית והמרושלת והכיפית כדי לחזק את זה. זאת הייתה עבודה סדנאית, מאוד זורמת. את העוצמה - ואת זה אני מבין היום כבמאי - עדנה הראתה מבחוץ". העובדה ששלושת השחקנים הגיעו עם היכרות מוקדמת תרמה מאוד לעבודת הבימוי וחיזקה את הכימיה שלהם כחבורה.
"הם היו צעירים ממני בשלוש-ארבע שנים, בני 23-24 בערך", נזכרת מתתיהו, "ואני זוכרת שבמסעות בוואנים ברחבי ישראל כשהסתובבנו עם ההצגה, אני ישבתי מקדימה והם מאחורה, מריצים צחוקים. הם תחזקו את הדינמיקה ביניהם גם בחיים. ולא תמיד זה היה לי קל, כי אני רציתי כבר שבחיים יהיה משהו אחר. אבל הם היו בקטע שלהם של החבורה ולצחוק-על לפעמים, אני מבינה את זה, שלפעמים צריך להמשיך את האווירה מחוץ לבמה, זה עזר להם". כדי להקל על דבורי-מתתיהו, שהיתה אמורה במהלך ההצגה ללגום שלוש פחיות בירה במטרה להרשים את הנערים, "מכבי" ייצרו פחיות מיוחדות שמלאות עד חציין בלבד. "אחד הבנים שהיה זורק אליי את הבירות, לא פעם ולא פעמיים זרק לי בכוונה פחית מלאה. כבר ראיתי את זה בא, ופשוט הייתי שופכת הרבה על עצמי. למזלי אני גם טובה באלכוהול, לא משתכרת מהר".
מתתיהו צללה לפרוטוקולים של דיוני בית המשפט ואפילו דיברה בטלפון עם יעל גרימברג, בניסיון להבין לעומק את הדמות שהיא מגלמת. "אני זוכרת שהיא היתה מאוד מסויגת", היא מעידה, "וגם לי היה אז דימוי עצמי נמוך. הצלחתי מקצועית אבל הייתה לי ביקורת עצמית חזקה והקצנתי את זה כדי להבין אותה, את הוויתור העצמי. זה ליווה אותי גם אחרי שההצגה ירדה, לקח לי זמן לעשות את התיקון הזה אצלי". מתתיהו רצה עם המחזה ארבע שנים, מעל ל-600 הצגות, לפעמים פעמיים ביום. באזור ההצגה ה-200 היא כבר התחילה לשאול את עצמה איך בדיוק היא אמורה להיטען. הבמה עוצבה באופן מינימלי, כמה בלטות ונדנדה תלויה. ברגעי האונס הואפל האולם כמעט לחלוטין, וברקע הושמעה המוזיקה שכתב ערן צור לטובת המחזה וש"צווחה את האונס במקום הנערה", העיד קוטלר. הקהל, שישב משלושת צידי הבמה במרחק מינימלי, יצא מההצגה מבועת. בשלב מסוים מתתיהו ביקשה לעזוב. "היא אמרה 'אני לא יכולה יותר, למעשה אונסים אותי ערב ערב'".
"הם תחזקו את הדינמיקה ביניהם גם בחיים". שי קפון ומשה בן בסט מתוך "עניין של זמן" (צילום מסך)"הם תחזקו את הדינמיקה ביניהם גם בחיים". שי קפון ומשה בן בסט מתוך "עניין של זמן" (צילום מסך)
"הם תחזקו את הדינמיקה ביניהם גם בחיים". שי קפון ומשה בן בסט מתוך "עניין של זמן" (צילום מסך)
"זאת הייתה הצלחה גדולה אבל זה תבע המון אנרגיות", מסכימה מתתיהו, "הייתי מחפשת כל מיני דרכים כשחקנית איך לקיים את זה, כי זה נכון שהקהל מתחלף אבל בתיאטרון אי אפשר לעשות כל פעם את מה שעשית אתמול, אתה מנסה להביא את זה טרי ואמיתי, למצוא את הניואנסים, וזה גם מה שמעניין בסופו של דבר. כי מספיק שאת עושה איזה משהו קטן חדש וגם הפרטנרים שלך מתעוררים. פתאום הם מזדקפים בתוכם ונדרכים 'הו, יש פה משהו אמיתי וחדש'. אז ניסיתי למצוא את הדברים האלה כדי להשאיר את זה חי".
באיזה מצב נפשי היית כשהחלטת להפסיק? "הייתי בסדר. אני בן אדם חזק, זה לא ערער אותי. לא איבדתי אמון בגברים או משהו, אבל זה כן השפיע באופן כלשהו. אחרי ההצגה היו לי הצעות בארץ אבל נסעתי ללונדון לשנה. נשארתי שם 12 שנים".
"הדבר האמיץ והנכון שעדנה עשתה היה לא להגיע ממקום שיפוטי", מחדד קפון. "היא הציבה שאלת מחקר, מה שנקרא, לגבי הפער בין רצון חופשי למניפולציה, מה אדם מסוגל לתת או ייתן ברגעים מסוימים כדי להיות חלק ממשהו, כדי להשתייך. השאלה הייתה מאוד מדויקת וברורה. חלק גדול מההצגה היה בכוונה כיף טהור של נערים שאתה רוצה להיות חלק ממנו, ואתה ראית עד כמה רחוק הנערה הלכה כדי להיות חלק מזה, עד שזה הלך רחוק מדי.
"השאלה על הכניעה למניפולציות היא שאלה שלוקח חיים שלמים להבין אותה. אונס זה קצה הקרחון בדבר הזה, המקום הקיצוני. אני חושב שהמחזה מדבר על קשרים בין בני אדם, האם ייתכן קשר שהוא לא מניפולטיבי ושל מי האחריות על המניפולציה. אלו שאלות שעדיין מעסיקות אותי היום, שגורמות לי להבין את העולם אחרת ואני מתעסק בהן בסדרות שאני עושה".

"היה גם מי שאמר 'מגיע לה, היא שותה בירות'. אבל לפחות היה דיון"

"משחקים בחצר האחורית" הפך למחזה שהוצג בפני מבוגרים ובמקביל גם מול תלמידי תיכונים ברחבי הארץ, בניסיון להנחיל למתבגרים (ולמתבגרות) הבנה טובה יותר של הסיטואציה בשאיפה שהיכרות מוקדמת תסייע להם לזהות אותה בעתיד ואולי למנוע את האונס הבא. "כשאתה בא לתיאטרון אתה רואה תהליך ואתה לא יכול להתערב באמצע", מסבירה מזי"א, "אז אתה רואה מהצד משהו שכשאתה בפנים אתה לא יכול לראות, וזה הכוח של התיאטרון בעיניי. היו לי שיחות אחרי המחזה עם בנים, תלמידים שזיהיתי כ'פושעי הכיתה', הייתי מעשנת איתם בחוץ והם אמרו לי "וואלה, ילדה מסכנה". בגלל שהמחזה לא דידקטי אלא פרוע יותר ומראה את התענוג של הפראות, הם לא הרגישו שמתקיפים אותם ועושים להם 'נו נו נו'. נכון, היה גם מי שאמר 'מגיע לה, היא שותה בירות', אבל לפחות היה דיון".
"כשהמחזה עלה ב'רויאל קורט' בלונדון, שזה מבחינתי שיא הקריירה שלי", היא ממשיכה, "הם ניקו אותו מכל אפשרות של דידקטיות. אני כתבתי בסוף המחזה מונולוג של התובעת, והיתה לי תחושה שאולי אני לא צריכה אותו כי יש בו הטפת מוסר מסוימת. אבל ערן צור אמר לי 'שלא תעזי להוריד אותו, כי אם מישהו לא הבין עד עכשיו את המסר בגלל הפראות שבמחזה, את חייבת את זה פה'. אז אני השארתי את זה אבל ב'רויאל קורט' הורידו את זה, כי הם הבינו שזה לא נחוץ למחזה".
עדנה מזי"אעדנה מזי"א
"שמה את המורכבות על השולחן במקום שרבים נוטים לפטור בשחור ולבן". עדנה מזי"א
(צילום: טל שחר)
"הסתובבנו המון עם ההצגה", מוסיף קפון. "היא הפכה להיות החיים שלנו וזה היה דיסוננס מטורף. מצד אחד זה להיט כזה גדול, ומצד שני החומר כבד, למרות שהוא שוחק מאוד לייט. אני חושב שאנחנו עצמנו לא הבנו באיזה חומר אנחנו מתעסקים. למשל ההיפוך בין הסניגורים לנערים - לא היתה לנו את הבגרות להבין אותו. ידענו את זה בשכל אבל לא הבנו את זה בגוף. היום אני יכול להבין את מה שעדנה כל הזמן אמרה, שכולנו נמצאים בסבך של מערכות יחסים אלימות, והבן אדם כחיה חברתית הוא לא החיה הכי מוצלחת בעולם.
"עדנה שמה את המורכבות על השולחן במקום שרוב האנשים נוטים לפטור בשחור ולבן, מתעלמים מהשאלה איך באמת דבר כזה קורה. אם אנשים היו לומדים לזהות סיטואציה כזאת, הם אולי לא היו נופלים במקום הזה. כשאתה יורד לעומקו של עניין אתה מבין שאנחנו חברה אלימה שהתחנכנו כאנשים אלימים, על קודים אלימים ולוקח לך חיים שלמים להתפרק מאלימות, אם אתה מודע אליה. אם אתה לא מודע אליה אתה ממשיך דפוסים שמתגלגלים מדור לדור".
"העניין הוא שכאילו לא השתנה מאז כלום, בעצם", אומרת מתתיהו. "הזלזול בנפש של ילדה, בחורה, אישה. האירועים של שמרת ואילת הם שונים אבל חיפשתי אתמול מה משותף בכל זאת בין שניהם. בשמרת היא היתה מאוהבת במישהו והלכה אחרי החבורה אבל גם באילת היו אנשים שהיא הכירה, והם לא הגנו עליה. גם פה יש שבירת אמון ואנשים שאיתה באותו יישוב, שנסעו איתן - הם אלו שגם בגדו בה, וזה בעיני השבר הכי גדול. חלקם יכלו להגיד – רגע, סטופ, אנחנו מכירים אותה. וכלום. אי אפשר לסמוך".
הארכת מעצר לחשודים באונס הקבוצתי באילתהארכת מעצר לחשודים באונס הקבוצתי באילת
"הייתי מעמידה לדין גם את ההורים שלהם". החשודים באונס הקבוצתי באילת
(צילום: בראל אפרים)
"אני לא חושבת שאי פעם לקחתי ללב הפקה כמו במקרה הזה", מודה פירסטנברג. "אני חושבת שהאמנות חשובה יותר בחברה שלנו כשיש למישהו משהו לומר, והוא אמיץ מספיק לשאול את הקהל שאלות קשות. השיחות שניהלנו עם תלמידי תיכון אחרי ההצגות היו משמעותיות במיוחד. הן חיזקו את האמונה שלי בקשר לדרך הארוכה שעוד נותרה בכל מה שקשור לחינוך וגידול בנים וגברים. גם בנות, אגב. הזדעזעתי גם לגלות שהתלמידות שצפו בהצגה נטו לחשוב שזאת אשמתה של דבורי, שהיא 'ביקשה את זה', הקורבנות מאשימות את עצמן. הבנתי עד כמה הטראומה הבין-דורית חזקה ושצריך לקדוח לתוך מוחות הילדות שלנו את העובדה שהן שוות הכל, בלי שיצטרכו 'לתת' דבר. ששום דבר שתעשה אישה או ילדה, לא משנה מה, לא מקנה למישהו את הזכות לגנוב את נפשה או לשבור אותה".
"כשהפרשיות האלו מתפרסמות אני מרגישה שנכשלתי, שלא חינכתי מספיק טוב במחזה", אומרת מזי"א וממהרת להסביר, "אני צוחקת. זה עושה לי להקיא. אבל הרבה דברים במדינה עושים לי להקיא. יש הרבה יותר לגיטימציה להתנהגות כזאת היום, זאת תקופה חשוכה. אם את שואלת אותי - את ההורים של כל הילדים האלה מאילת הייתי מעמידה לדין. ראיתי את הילדים האלה בשמרת עם האבות הפרימיטיביים שלהם, וזה לא קשור לעדה ולא לשום דבר אחר".