תומר (ניב נסים), סטודנט תפרן לקולנוע, מסבלט את דירתו בפלורנטין למייקל, עיתונאי מ"ניו-יורק טיימס" (ג'ון בנג'מין היקי), שמגיע לתל-אביב על-מנת להנגיש אותה לתיירים בטור פופולרי שהוא כותב. הוא מבקש לכתוב על העיר מנקודת מבט שאינה תיירותית, אבל באופן משונה נראה שזה מסתכם בתל-אביב שכל מבקר זר מכיר. עניין הסאבלט אף הוא לא ממש עולה יפה, שכן תומר מתקשה למצוא ספה לנחות עליה, ומייקל מציע לו לשוב אל הדירה ולהמשיך לשהות בה בחמשת הימים של ביקורו.
כך נפתח סרטו החדש של איתן פוקס, "סאבלט", שחנך מוקדם יותר השנה את המהדורה הווירטואלית של פסטיבל ירושלים. כמו סרטיו הקודמים (בהם "ללכת על המים" ו"הבועה"), גם הסרט הזה מבקש לגעת מבעד לזווית הקווירית בזהות הישראלית, אבל התוצאה נדמית בעיקר כמו רשימת מכולת ממוחזרת – קצת קלישאות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, פה ישראלים בברלין, שם רומן בין יהודיה ופלסטיני. מאידך, התסריט (שנכתב בידי פוקס ואיתי סגל) מייצר לא מעט סיטואציות סימפטיות שמצליחות לעבוד בזכות נוכחותם של נסים והיקי.
הסרט מציג סיפור משנה שבו מייקל, הומו מזדקן, חווה משבר ביחסיו עם בן זוגו שנותר בניו-יורק סביב חילוקי דעות באשר להורות באמצעות פונדקאית. בעוד בן הזוג משתוקק לילד, נדמה שמשהו במייקל נאטם – והסיבה לכך עוד תתברר בהמשך. מבטו בתומר, על כן, נטען במשמעות רגשית מיוחדת. מצד אחד, מבט של גבר מקשיש בנעורים מתפרצים א-לה "מוות בוונציה"; ומצד שני – יחסי אב-בן סימבוליים שהולכים ונרקמים בין מייקל ותומר, עניין שמקבל את תוקפו כאשר תומר מציג בפניו את אמו החד-הורית (מיקי קם) המתגוררת בקיבוץ בו נולד.
2 צפייה בגלריה
מתוך "סאבלט"
מתוך "סאבלט"
מתוך "סאבלט"
מייקל, כמסתבר, כתב בעבר ספר על חוויותיו בתקופת האיידס. תומר, באופן לא לגמרי משכנע, מוצא את הספר הזה בחנות ספרים יד שנייה, וקורא אותו, כמעט בהתרסה, מול פרצופו של מייקל. אבל הדינמיקה בין השניים לא ממש מניבה מערכת יחסים מורכבת ומפותחת. בכלל, יש משהו מיושן בסרט הזה שטעמו הוא כשל תבשיל שחומם במיקרו פעם אחת יותר מדי. הדברים אמורים במיוחד באמירות הפוליטיות שלו – מייקל מופתע מכך שישראלים צעירים עוברים להתגורר בברלין, ולא ברור אם הסיטואציה הזו באה להציג את האורח הזר באור אירוני, כאיזשהו שריד קדום מעידן אחר, או שהיא מבקרת את התופעה שהפכה זה מכבר לקלישאה. הדבר הזה הוא סימפטומטי לסרט שמתאר את עולמם של צעירים בפלורנטין כאילו לא עברו עשרים שנה מאז הסדרה הטלוויזיונית פורצת הדרך שפוקס היה בין יוצריה.
במילים אחרות, כסרט שעוסק בצעירים תל-אביביים, "סאבלט" הוא לא יותר מקלישאה סתמית. כיצירה החושפת בהדרגה את כאבו של הומו מבוגר – די בדומה למה שראינו בסרט קודם של פוקס, "הסיפור של יוסי" (2012) – הסרט עובד טוב יותר, גם אם נקודת המבט שלו נותרת מוגבלת. הדבר בולט במיוחד בסצנה על חוף הים שבה מייקל מציל פעוט שהוא מניח שהלך לאיבוד ועומד להיכנס אל תוך המים. אמו של הילד אינה טורחת להודות לו, ואף מגיבה כלפיו בחמיצות רבה. הסצנה הזו אמורה לחשוף את הרגש ההורי המודחק שקיים אצל מייקל, אבל החוויה הטראומטית שכרוכה בו אינה זוכה לפיתוח נאות, ועל-כן ההיבט הזה של הסרט נותר אגבי, כמעט מאולץ.
2 צפייה בגלריה
מתוך "סאבלט"
מתוך "סאבלט"
מתוך "סאבלט"
במובן זה, קשה שלא להיזכר אגב הצפייה ב-"15 שנה", סרטו של יובל הדדי שהוקרן כאן ערב פרוץ הקורונה, ועסק אף הוא במשבר שחווה זוג הומוסקסואלים בעקבות סירובו של אחד מהם להיות הורה. לו היה "סאבלט" עוסק בטרגדיה של מייקל באופן ישיר ומפוכח יותר – התשוקה הזו להורות והמתחים שהיא מעוררת הייתה הופכת גם את מערכת היחסים קצרת המועד שמתפתחת בינו ובין תומר למשמעותית יותר. גם הכאב שמביעות פניו האקספרסיביות של היקי (שלא הכרתי קודם לכן) היה נדמה אותנטי יותר.
אבל – תל-אביב של "סאבלט" מצולמת יפה, כמעט גלוית תיירות (הצלם הוא דניאל מילר) הכוללת פרסומת שאינה סמויה כלל למסעדה ברנז'אית, והסרט עצמו חולף בנעימות, כמו מדובר היה בקומדיית מצבים. אגב מצבים: באחת הסצינות המוקדמות מגלה תומר שאופניו נגנבו. הוא מוצא אותן בחנות אופניים, ובעליה טוען בתוקף שרכש אותן כחוק ומסרב להחזירן לו. באופן משונה, סיטואציה המזכירה את זו שעומדת במרכז הסרט הקצר היפה "עין לבנה", שביים תומר שושן והיה מועמד השנה לאוסקר ההוליוודי בקטגוריה זו.