"הילביליז" הוא כינוי גנאי לאנשים לבנים מהמעמד הנמוך בארצות הברית. הוא לוכד בתוכו אסוציאציות מאיימות – עוני, הזנחה, ילודה מרובה ואפשרויות תעסוקה מוגבלות המובילות להתמכרויות לסמים ולפשיעה. אין פלא שהוליווד לא מרבה לעסוק בקבוצה זו, וכשהיא עושה זאת - בסרטים כמו המותחן האלים "גברים במלכודת" (1972) או מותחן מבריחי המשקאות "ארץ יבשה" (2012) - הדימוי הוא של תרבות אלימה, פרועה ולעיתים אף מפלצתית. יש גם ייצוגים מאוזנים יותר של קבוצה זו, אך במכלול היא סובלת ממחסור בייצוג חיובי. "יומני האפלצ'ים" (Hillbilly Elegy), סרטו של הבמאי הוותיק רון הווארד ("אפולו 13", "נפלאות התבונה") שעלה לנטפליקס, מנסה, בחוסר הצלחה, להקנות לתרבות זו גוונים נוספים.
(באדיבות נטפליקס)
הסרט מבוסס על ספר הזיכרונות "אלגיית הילבילי: ממואר של חברה ותרבות במשבר" (2016) של ג'יי. די וואנס שגדל בתרבות זו, התגבר על הקשיים והפך ליזם מצליח. הספר אינו רק עוקב אחר קורות חייו של המספר, אלא מנסה גם לספק מבט על החברה שממנה הוא הגיע.
האם יש מה ללמוד מחייו של אדם צעיר (וואנס הוא בן 36) שהתגבר על נקודת המוצא הקשה שלו, סיים לימודי משפטים בייל והפך ליזם עסקי? אולי. אבל כלל לא בטוח שהאופן שבו "יומני האפלאצ'ים", הגדוש בעיקר ברגעים מלודרמטיים שבהם מעורבת אמו המעורערת, יעניק איזושהי תובנה בעלת עומק על תרבות וחיים אלו.
מתוך "יומני האפלצ'ים"מתוך "יומני האפלצ'ים"
מתוך "יומני האפלצ'ים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
וואנס נולד למשפחה ששורשיה בג'קסון קנטאקי, מקום מושלם לאפיון אורח החיים הכפרי ושל מנטליות ה"ההילביליז". מצד שני הוא גדל במרחק של 320 קילומטר משם בעיירה מידלטאון באוהיו. מקום לא מזהיר בפני עצמו מבחינה סוציו-אקונומית ותרבותית, אבל באופן קצת פחות רלוונטי לתיוג ה"הילבילי מהאפלאצ'ים" ולכן גם פחות אקזוטי מבחינה אנתרופולוגית.
על מנת לפתור את הפער בין השורשים המשפחתיים למיקום התרבותי והגיאוגרפי שבו וואנס חי בפועל, הסרט מתחיל בפרולוג שמטרתו לבסס את השיוך בכותרת הסרט. התאספות של המשפחה בבית הסבא והסבתא המכונה "מאמאו" (גלן קלוז). בפתיחה זו אנו אמורים לקבל את הרעיון של כבוד ושיוך למשפחה, ושל האופן שבו סיטואציה רגועה למראית עין יכולה להפוך לאלימה. עדיין לא אלימות בתוך המשפחה, אלא בין בנים של משפחות שונות. בכל זאת, זהו האזור הנושא את הדי הסכסוך המיתולוגי בין משפחת הטפילד ו-מק'קויי, סכסוך שגבה 12 קורבנות בסך הכול, ושגם הוא, כפי שמוזכר בסרט, חלק מהמורשת המשפחתית של הגיבור.
אחרי פתיחה זו התא המשפחתי שבה נמצא הנער ג'יי.די (אוון אשטלוס), אימו "בווב" (איימי אדאמס) ואחותו הגדולה לינדזי (היילי בנט) עושה דרכו למידלטון שבה תתרחש מרבית עלילת הסרט. האירועים המוצגים מתרחשים בתקופת התבגרותו של הגיבור.
מתוך "יומני האפלצ'ים"מתוך "יומני האפלצ'ים"
מתוך "יומני האפלצ'ים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אירועים אלו מוכלים כפלשבקים מתוך זמן ההווה שבו ג'יי.די הבוגר (גבריאל באסו) נמצא בצומת חשוב בחייו. הוא כבר שירת בצבא בעיראק, התקבל ללימודי משפטים בייל, וכעת מחפש התמחות במשרד עורכי דין יוקרתי שיבטיח את עתידו המקצועי. לכאורה הוא הצליח להתנתק מהעולם שבו הוא גדל, ואפילו יש לו חברה משכילה ונאה, ובכל זאת הוא לא הצליח להתגבר לחלוטין על תחושות הנחיתות והפערים בהשכלה ובהלכות התרבותיות מול חבריו ללימודים.
במסיבה המפגישה תלמידי משפטים עם עורכי הדין שבמשרדיהם תהיינה ההתמחויות, ג'יי.די נתקף חרדה מול ריבוי המזלגות והכפות ליד צלחת האוכל ואל מול הבחירה המאיימת בין היין הלבן והאדום שאותם מציע לו המלצר. התבטאות מתנשאת של עורך דין אודות "הילביליז" מובילה לתגובה של הגיבור, שעשויה לחסל את סיכוייו להתקבל להתמחות המיוחלת.
במהלך המסיבה ג'יי.די מקבל טלפון מאחותו לינזי. אימו אושפזה לאחר תקופה שבה הידרדרה שוב לשימוש בהרואין. ברגע קריטי זה בחייו המקצועיים הוא נאלץ לשוב לבית ולאורח החיים שבו לא ביקר במשך שנים. הפלשבקים הנובעים ממסגרת זו הם בעיקרם אודות היחסים בין הגיבור הצעיר בין אימו – אחות לשעבר שהתמכרה למשככי כאבים. אישה לא יציבה במערכות היחסים, נוטה לכעס ולעיתים אף לאלימות המכוונת כלפי הנער, ויחד עם זאת, בדרכה שלה, גם מי שאוהבת את בנה.
מתוך "יומני האפלצ'ים"מתוך "יומני האפלצ'ים"
מתוך "יומני האפלצ'ים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מהצד השני, המאזן את חוסר היציבות של האם, נמצאת "מאמאו". זמן קצר לאחר תחילת אירועי העבר המוצגים היא מתאלמנת מבעלה, ובהמשך ייחשף טפח מהחיים הלא פשוטים שהיו לה עם המנוח. אישה קשוחה, שלא בוררת מילותיה, אך גם מי שמוצגת ככוח מגונן שינסה להתערב בחייו של הנכד כדי למנוע הידרדרות לחיים נטולי עתיד.
איימי אדאמס וגלן קלוז מקבלות הזדמנות לנעוץ שיניים בנתח משחק עסיסי. שתיהן מאופרות ולבושות באופן מאוד לא מחמיא, והן מציגות דמויות שונות מאוד מהופעותיהן הקודמות על המסך. זה מאפשר תצוגת משחק מהסוג שמעניקה מועמדות כמעט אוטומטית לאוסקר. קשה לבוא בטענות לשתי השחקניות המיומנות, גם אם יש סיכוי שתקוותיהן למועמדות (ובוודאי לזכייה) תיכזבנה. הבעיה היא הסרט שמסביבן והעלילה המתפלשת בנכשלות ובדרמות של החיים, מבלי שהיא תצליח לבסס יותר מאשר מבט שטחי על חיים אלו. מה שייזכר לאחר הצפייה הוא לא תהליך התפתחות של הגיבור או מורכבותן של הדמויות, אלא רגעים שבהם אדאמס מתחרעת. לזכותה יאמר שההופעה שלה מצליחה להתרחק כפסע מגיחוך קאמפי. חרף מגבלות התסריט זו אינה קריקטורה, אבל זה עדיין לא מספיק, ולא מונע מהמעגליות של הסרט מלהיות מייגעת.