פיל ספקטור, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון בגיל 81, היה גאון מוזיקלי ששינה את פני המוזיקה הפופולרית. אבל פיל ספקטור גם היה רוצח שפל, שב-2009 הורשע ברצח השחקנית לאנה קלארקסון באחוזתו המבודדת, וריצה מאז את עונשו. כל חייו הוא נע בין הקטבים הללו – מצד אחד, המפיק היצירתי, הדומיננטי, שפיתח טכניקות סאונד פורצות דרך, עבד עם חלק מהמוזיקאים הגדולים של המאה ה-20 ועיצב בשירותם קלאסיקות מוזיקליות רבות מספור, ומצד שני, הסוציופת שאמלל את חיי משפחתו, נודע לשמצה בשל התנהגותו האקסצנטרית ואורח חייו הדקדנטי, ובסופו של דבר אף נטל חיי אדם.
ספקטור נולד ב-1939 למשפחה יהודית בברונקס, ניו יורק, מהמעמד הבינוני-נמוך. כשהיה בן 9 התאבד אביו, וארבע שנים מאוחר יותר עקרה המשפחה ללוס אנג'לס ושם נכנסה המוזיקה אל תוך חייו. ב-1958, אחרי שסיים את לימודיו בתיכון, הוציא ספקטור אלבום ראשון עם הלהקה שהקים עם חברים מהלימודים, הטדי ברז. אחד משיריהם הראשונים, To know Him Is To Love Him (כשם הכתובת שעל המצבה של אביו), הפך ללהיט גדול והגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים של בילבורד. אך שיריה האחרים של הלהקה לא נחלו הצלחה גדולה במיוחד, וספקטור החל לנוע לעבר כיוונים אחרים, שעד מהרה יתגלו כייעודו האמיתי – כתיבה, הלחנה והפקה.
ב-1959 הלהקה התפרקה וספקטור התפרנס כנגן גיטרה בהקלטות, ובזמנו החופשי נצמד למפיקים ותיקים ולמד את רזי המקצוע. ב-1960 השתתף בכתיבתו של הלהיט Spanish Harlem בביצועו של הזמר בן אי.קינג, ומשם החל רצף ארוך של להיטים בהפקתו לשלל אמנים שונים. ב-1961, כשהוא בן 21 בלבד, כבר הקים לייבל מוזיקלי יחד עם שותפו, המפיק המוזיקלי לסטר סיל - Philles Records, כשם שמות מקימיו – והמשיך לבסס את מעמדו ככוח עולה בעולם הפופ האמריקני. זמן לא רב אחרי שהקימו יחד את הלייבל, הצליח ספקטור להסתכסך עם שותפו, שנטש את החברה ב-1963. האישיות הבעייתית הזו תלך ותתעצם לממדים מפלצתיים עוד בטרם יחלוף עשור.
חומת הסאונד
במחצית הראשונה של שנות ה-60, כשהוא לקראת אמצע שנות ה-20 שלו, הפך ספקטור לסופרסטאר בתחום עיסוקו. הסינגלים בהפקתו איישו תדיר את מצעד הבילבורד (ועשו חיל גם מחוץ לארצות הברית), הרכבים שקידם והפיק (כמו הרונטס וה-Righteous Brothers) זינקו בפופולריות שלהם והפכו את חבריהם לכוכבים, וספקטור עצמו הפך למפיק המבוקש ביותר בתחום ולמיליונר. ב-1966 החתים בלייבל שלו את הצמד אייק וטינה טרנר, שהיו נשואים באותה תקופה, והפיק עבורם את הסינגל River Deep – Mountain High שהפך לקלאסיקת פופ-סול. שנה קודם לכן, עבור ה-Righteous Brothers, הפיק ספקטור את Unchained Melody - להיטו הגדול ביותר של הצמד וקלאסיקה אהובה בפני עצמה.
במהלך התקופה הזו פיתח ספקטור טכניקות הקלטה שונות שבהמשך יאוגדו במסגרת מושג אחד שילווה אותו לעד: חומת הסאונד. ספקטור דגל בגישה מקסימליסטית; היצירות שעליהן הוא חתום כמפיק דחוסות עד גדותיהן. הוא מילא את הסטודיו שלו בנגנים ובכלים – נשיפה, מיתרים, הקשה - הקליט אותם בשלל ערוצים נפרדים, ואז מיזג הכל יחד תוך שימוש חלוצי בהד הטבעי של אולפן ההקלטה. לעיתים קרובות קשה לזהות כלי נגינה ספציפיים בתוך הבליל של הסאונד הספקטורי, אבל הסך המלודי מנצח כל התנגדות.
הסגנון העשיר, הדחוס והעוטף השפיע עמוקות על סצנת הפופ של שנות ה-60, ונסך השראה אף ביוצרים כמו בריאן וילסון, מנהיג להקת הביץ' בויז האגדית. "לפני ספקטור, אנשים הקליטו את כל הכלים בנפרד", כתב וילסון באוטוביוגרפיה שלו I Am Brian Wilson, "אבל הוא חשב על השיר כעל כלי אחד ענק". וילסון למד בדקדקנות את השירים של ספקטור ופיתח אובססיה מיוחדת ל-Be My Baby שכתב והפיק עבור הרונטס, המציג את חומת הסאונד במלוא תפארתה. עותקים של השיר הוטמנו ברחבי ביתו של וילסון כך שיוכל להאזין להם בכל רגע נתון, כפי שסיפר דיוויד דלטון - עיתונאי רוק, אחד ממייסדי המגזין רולינג סטון. וההשראה הזו עשתה את שלה. כל תו באלבום Pet Sounds מ-1966, יצירת המופת של וילסון והביץ' בויז, ספוג בה.
וילסון לא היה המעריץ היחיד. המוניטין המקצועי של ספקטור הביא אותו לאולפנים של השמות הגדולים ביותר בעסק. ב-1970 שכר אותו אלן קליין, מנהלם האמריקני של הביטלס, כדי לסיים את העבודה על Let it Be, אלבומה ה-12 והאחרון של הלהקה, שבוששה להסתיים מכיוון שארבעת המופלאים היו עסוקים בלריב זה עם זה. האלבום יצא לחנויות חודש אחרי שהביטלס התפרקו סופית, וטביעות אצבעותיו של ספקטור ניכרו עליו – בעיקר בתוספות הרבות שלו לסינגלים Let It Be, Across The Universe ו-The Long And Winding Road, שירים רזים וצנועים שעטף בשכבות גרנדיוזיות של צלילים, מה שקומם במיוחד את פול מקרטני. ב-2003, כמה חודשים לאחר שספקטור נעצר בחשד לרצח, יזם מקרטני את הוצאת האלבום Let it be… Naked – גרסה ערוכה של האלבום המקורי, ללא התוספות של המפיק האגרסיבי.
אבל בזמן אמת, ובניגוד למקרטני, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון דווקא התלהבו. שניהם אף שכרו את שירותיו של ספקטור עבור אלבומי הסולו שלהם. האריסון הביא את ספקטור לעבוד על אלבומו המשולש הכביר All Things Must Pass, שהפך ללהיט עולמי ונחשב על ידי רבים לטוב מבין אלבומי הסולו שהוציאו חברי הביטלס לאחר פירוק ההרכב. לנון שיתף איתו פעולה ב-Imagine האייקוני, ובאחרים מאלבומי הסולו שלו.
ההשפעה של ספקטור וחומת הצליל האימתנית שלו חלחלה שנים קדימה ליוצרים גדולים אחרים, מעניקה עוצמה ואגנריאנית לרוק הצווארון הכחול של ברוס ספרינגסטין וצובעת את הסול הרטרואי של איימי וויינהאוס (שהושפעה רבות מהסאונד של הרונטס) בצבעי סיקסטיז עזים. את תרומתו לעולם המוזיקה הפופולרית קשה לכמת, עד כדי כך אלמנטרית היא הפכה. אבל כבר בזמן אמת, ויחד עם ההצלחה המטאורית, החלו לבצבץ סיפורים על התנהגותו המדאיגה.
האישיות ההרסנית
ספקטור תמיד נודע כנוכחות תובענית באולפן; ההקלטות שלו התנהלו כדיקטטורה. אבל עם תחילת שנות ה-70, העלה הילוך בכל הנוגע למידת השליטה שתבע לעצמו. זמן לא רב אחרי שעבד עימו בהקלטת אלבומו מ-1977, Death Of a Ladies' Man, התראיין לאונרד כהן לניו יורק טיימס וחלק את הרושם הטראומטי שלו מהעבודה עם ספקטור. "שמעתי שהוא גאון שיודע איך עושים אלבומים, אבל לא היה לי מושג בנוגע לחוויה הקשה של העבודה איתו", סיפר כהן, "מעולם לא חשבתי שאוותר על כל כך הרבה שליטה. אבל קשה מאוד להילחם איתו. הוא פשוט נעלם. הקלטות היו אצלו, שומר הראש שלו לקח אותן חזרה לביתו מדי ערב. ידעתי שהוא מטורף, אבל חשבתי שהטירוף שלו יהיה יותר מתוק".
במהלך אותן הקלטות, ומתוך מה שכבר הפך להרגל עבורו, ספקטור נהג להסתובב עם אקדח, שאותו כיוון פעם לכיוונו של כהן. במהלך ההקלטות על אלבומו של ג'ון לנון "רוק'נרול" (1975), ירה ספקטור קליע בתקרת האולפן מרוב זעם על כך שלנון משתעשע עם הנגנים במקום לנגן. בהמשך, גילה לנון כי ספקטור הבריח את קלטות המאסטר מהאולפן אחרי כל סשן, ובמשך חודשים ארוכים סירב להחזירן. במהלך רוב שנות ה-80, ואף שפתח את העשור בהפקת End Of The Century, אלבומם של הרכב הפאנק החלוצי הראמונס (שלווה בשלל סיפורים על ההתעללות שלו בחברי ההרכב, כולל שליפת האקדח המסורתית), ספקטור פשוט התבצר בביתו, ירה בכלי הנשק שלו וגמע אלכוהול. גם שנות ה-90 נראו כך מבחינתו – ספון בין קירותיו, מתרחק מעולם המוזיקה ומאבד קשר עם המציאות.
עם השנים, נחשפו עוד ועוד סיפורים על אישיותו הלא יציבה, המתעללת וההרסנית של ספקטור. רוני בנט, מנהיגת ההרכב הרונטס שהתחתנה עם ספקטור ב-1968, תיארה את חייה עימו כ"תקופת מאסר". ספקטור, כך סיפרה, נהג לכלוא אותה ואת שלושת בניהם המאומצים, והנחיל בבית אווירה של פרנויה, חרדה ואלימות. את בנם הראשון, דונטה, אימצו ספקטור ובנט יחד, אך את התאומים לואיס וגארי אימץ ספקטור בלי ידיעתה של בנט. בחג המולד 1972, הגיעה בנט הביתה ומצאה צמד ילדים בלונדיניים בני חמש שהתרוצצו ברחבי הבית. "חג מולד שמח!" הייתה תגובתו של ספקטור, כפי שסיפרה בנט בריאיון למגזין "פיפל". מאוחר יותר באותה שנה נמלטה בנט מאחוזתו של בעלה, יחפה, כשהיא מותירה את הילדים מאחור. למגזין "ואניטי פייר" סיפרה כי ספקטור איים באקדח ואמר לה כי אם תברח עם הבנים, ישלח אחריה רוצח שכיר. ב-1974 הם התגרשו, וספקטור קיבל משמורת על הילדים. הם, מהמעט שסיפרו לתקשורת במהלך השנים, סבלו קשות אחרי עזיבתה, כולל מקרים של התעללות מינית.
ב-3 בפברואר 2003, נהגו הפרטי של ספקטור התקשר אל המשטרה. כשהשוטרים הגיעו לאחוזתו "ארמון הפירנאים" באלהמברה, לוס אנג'לס, הם מצאו את ספקטור ניצב בסמוך לגופתה של לאנה קלארקסון – שחקנית בעברה ומארחת במועדון בלוס אנג'לס, שם פגש בה ספקטור. השניים בילו יחד את הלילה, אשר בסופו, כך טענה התביעה במשפט שהחל ב-2007, ירה ספקטור בפיה. ספקטור, שהגיע לבית המשפט כשהוא עוטה פיאות מטורללות, טען שקלארקסון התאבדה ושכר להגנתו סוללה של עורכי דין בכירים, כולל רוברט שפירו, שייצג את או.ג'יי סימפסון. בספטמבר 2007, לאחר שהמושבעים לא הצליחו להגיע להסכמה, בוטל המשפט והוכרז משפט נוסף.
הסוף והמורשת
ב-2008 נפתח המשפט החדש, עם ניסיון של התביעה להפעיל לחץ על נהגו של ספקטור, אשר העיד כי שמע דברים מטרידים מהבוס שלו לפני שהגיעה המשטרה. באפריל 2009 הורשע ספקטור ברצח מדרגה שנייה ונגזרו עליו 19 שנות מאסר. שמונה חודשים לפני יום הולדתו ה-70, החל לרצות את עונשו. ב-2014 דווח כי איבד את קולו בשל מחלה נדירה בגרונו. בתחילת החודש הנוכחי אושפז בבית החולים של הכלא, על פי הדיווחים, בעקבות מחלת הקורונה. ביום שבת האחרון, כשהוא בן 81, שלוש שנים לפני שהוא יכול היה לזכות בשחרור על תנאי, הוא הלך לעולמו.
בשנים האחרונות, בעוד הוויכוח בנוגע להפרדת האדם מיצירתו מתלהט ומביא עמו עיון מחודש בלגיטימיות של יוצרים כמו וודי אלן ורומן פולנסקי, דומה שדמותו של ספקטור מהווה אבן בוחן, בעיקר בשל התהום הלא נודעת הפרושה בין מה שהשיג מבחינה אמנותית בחייו, והאופן העצוב והמכוער שבהם חי וסיים אותם. האם אישיותו המרתיעה ופשעו המזעזע מכתימים את המורשת המפוארת שלו, כמוזיקאי שהרחיב את גבולות היצירה והתודעה של המדיום? האם יש לבחון מחדש את השירים העל זמניים שהפיק - ואלבומי המופת שעיצב עבור ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, לאונרד כהן ורבים נוספים? האם הם סובלים מהנגע הזה, מעצם הידיעה על המפלצת שהיה?
ובכן, נראה שזה תלוי במאזין, כי בסופו של יום, גוף היצירה של ספקטור לעד יהיה כרוך ביצירתם של כל האמנים שאיתם הצטלבה דרכו. ספקטור התיך את סגנונו וטעמו עם הכישרון שהם הביאו עימם לשולחן; לעיתים קרובות, הוא פשוט כפה זאת עליהם. אבל היצירות הללו עדיין שייכות לכותביהן ומבצעיהן, גם אם את הלבוש שעטו רקם ספקטור. מעלליו המסואבים וסופו העלוב לעולם לא יוכלו לשנות את זה.
