קשה להיות "בן של" או "בת של". זה קשה שבעתיים אם בחרת לעסוק באותו משלח יד בדיוק כמו ההורה המפורסם שלך. נדמה שמה שלא תעשה תמיד ישפטו אותך ביחס לדור הקודם. שם המשפחה, שאמור לכאורה לסדר לך נקודת פתיחה וכניסה חלקה לקריירה, הוא בעיקר צל ענק שירדוף ויעכב אותך. זהו המקרה של פריס ג'קסון, הבת של מייקל, שמוציאה כעת את אלבום הבכורה שלה, Wilted, שמבטיח לא מעט, אבל מקיים קצת פחות. כנראה בגלל זה היא אמרה בראיון לרגל צאת האלבום שהמבקרים לא ידעו כיצד להתמודד איתו.
אביה של ג'קסון הלך לעולמו לפני 11 שנים. מוזיקלית, הוא חדל להיות רלוונטי כבר לפני רבע מאה בערך. ואם זה לא מספיק - הסרט "לעזוב את נוורלנד" הרג סופית את המיתוס שנבנה במשך שנים סביב מלך הפופ, והפך אותו מגאון מוזיקלי לאחד שתחנות רדיו מתביישות להשמיע את שיריו. המשא המשפחתי העצום הזה רבץ על כתפיה של ג'קסון מאז שנולדה. אלא שזו שנאלצה להסתובב בילדותה עם בדים שהסתירו את פניה (ולא בגלל החשש להידבק בקורונה), ובהמשך ריגשה את העולם בנאום שנשאה באזכרה לאביה, מנסה להוכיח בשנים האחרונות שהיא ישות נפרדת ומוכשרת בפני עצמה. לא בטוח שיש לג'קסון באמת סיכוי לעמוד ביעד הלא פשוט שהציבה לעצמה, אך לפחות ב-11 השירים שמרכיבים את Wilted היא מעזה לנסות.
קצת כמו טיילור סוויפט של Folklore, ג'קסון בחרה בנתיב עוקף לפופ הדחוס והמופק מדי שקורץ למצעדים. המגמה מבורכת, אך ייקח לג'קסון עוד זמן כדי למצוא את המינונים הנכונים עבורה. את מלאכת הפקת האלבום היא הפקידה בידיהם של אנדי הול ורוברט מקדאוול, אנשי להקת האינדי מנצ'סטר אורקסטרה. התוצאה אמנם לא אחידה, אך היא משכנעת ופחות מתאמצת מהניסיון המוזיקלי הקודם שלה, כחצי מהצמד האקוסטי The Soundflowers, שבו פעלה לצד בן זוגה דאז, גבריאל גלן. הפרידה של השניים, שפרנסו לא רע את מדורי הרכילות ואפילו הריצו סדרת ריאליטי בפייסבוק, שלחה את ג'קסון לדרך עצמאית שתעצים אותה, אך הדיה עדיין נוכחים כאן. שם האלבום מתאר את מצבה הפוסט-זוגי כאדם נבול ובשיר Let Down היא שרה: "אתה היית הכל בשבילי, ועתה אני נופלת ארצה".
לו היה צריך לתאר באופן גרפי את Wilted נדמה שהדרך הטובה ביותר לכך הייתה לשרטט עבורו קו ישר שכמעט ולא סוטה ממסלולו. העיבודים הפולקיים הנקיים עשויים היטב, אך נדמה שהם ממש מתאמצים שלא להפריע לדימוי הנוגה שג'קסון יצרה לעצמה כאן. פה ושם ניתן לגלות שהיא האזינה לא מעט לרדיוהד ולקולדפליי במהלך כתיבת השירים. יכולת הספיגה שלה בהחלט מעצימה את הדרמה המינימליסטית שהיא רקחה כאן ואת הניסיון לייצר מהומה בלי להגיד מאומה.
האלבום, שאת כתיבתו ג'קסון החלה בחדר השינה שלה עם גיטרה אקוסטית ומחברת, מנסה לשמר את האינטימיות הזו, אותה היא מגדירה כ"פולק אלטרנטיבי". למרות היומרות והרכות שעולה מהשירים, התוצאה רחוקה מלהסעיר, ונדמה שלו היו מחברים את האלבום לססמוגרף הוא היה עשוי לנמנם פה ושם. יותר מכל, נדמה שג'קסון, חובבת פולק עכשווי שהעידה על עצמה לא פעם שהיא מעריצה סינגר-סונגרייטרים כמו דמיאן רייס וקונור אוברסט, חלמה להפוך לכזאת במחי אלבום אחד. Wilted מדגים שבהחלט יש לה את הסיכוי למצוא את הדרך לשם, אך המסע הזה לא עומד להיות קצר.
עוד במוזיקה:
הפער בין הדימוי העצמי של מרבית יוצרי האינדי-פופ בשנים האחרונות לבין השעמום שמייצרת האזנה לפירות שלהם רק הולך וגדל בשנים האחרונות, אך ג'קסון מצליחה – ויותר מפעם אחת כאן – להראות שאם מקלפים לעומק את שכבות המיתוג יש בסיס להייפ שנוצר סביבה. אחד הרגעים היותר יפים באלבום מגיע דווקא בסופו. השיר הסוגר עם ארומת הקאנטרי, Another Spring, זורק ללא מעט זמרות רוק מהניינטיז כמו נטלי מרצ'נט, כאלו שבקושי יכלו לפנטז בשעתו על מכירות כמו של אבא של פריס.
ב-22 השנים שחלפו מאז לידתה, ג'קסון הייתה בעיקר הבת-של וקצת דוגמנית מבוקשת. כשאבא שלה היה בגילה הוא כבר היה כוכב-על עם אלבום מופתי אחד ביד (Off the Wall) ובדרך לזה שיגדיר מחדש את גבולות הפופ (Thriller). האלבום החדש של ג'קסון הבת לא יעשה את כל אלו, אבל הוא בהחלט מוכיח שגם כשתפוח נופל רחוק מהעץ - הוא מצליח מדי פעם להתגלגל למקום הנכון.
