אם הסיפור של "עסק שחור" היה סרט, הטריילר היה מתחיל ב-1995, ברגע שבו עורך מוזיקלי צעיר וקצת חצוף בשם אייל פרידמן נתקל במסדרונות גלי צה"ל בתמי צדוק, מנהלת בכירה בתחנת רדיו חדשה יחסית בשם גלגלצ. זה קורה כמה חודשים אחרי שפרידמן ולירון תאני, איש רדיו ועיתונות ובעיקר הדי-ג'יי המיתולוגי (ויש שיאמרו האימתני) של מועדון הרוקסן, הקליטו פיילוט לתוכנית שתעסוק בז'אנר מאוד זניח: היפ-הופ.
בהתחלה הקלטת שכבה אצל עודד נפחי, המנהל של גלגלצ. פרידמן שכנע את טל ברמן, ה-טאלנט של גלי צה"ל, להזכיר לנפחי את קיומה של הקלטת, ונפחי גלגל אותה לצדוק, שיום אחד ירדה במדרגות ושמעה את פרידמן אומר לה "היי תמי". ואז, כך הוא זוכר (והוא זוכר הכול), היא אמרה לו את המשפט שבגללו סיפורנו מתחיל כאן: "שמעתי את הפיילוט שלכם ואני רוצה להגיד לך: 'אין מנהל תחנת רדיו שפוי אחד בכל העולם כולו שייתן לכם להעלות את התוכנית הזאת'".
מתוך "עסק שחור"
(קרדיט: גרין פרודקשנס, באדיבות כאן 11)
"התוכנית הזאת" היא "עסק שחור", שעלתה בגלגלצ לפני כ-30 שנה ובלעדיה אי אפשר לדמיין את הנוף המוזיקלי בישראל בכלל ואת סצנת ההיפ-הופ המקומית בפרט. הקושי למצוא "מנהל תחנת רדיו שפוי" נפתר בדמות אלדד קובלנץ, אדם שניתן לתאר בהרבה מילים, והוא כנראה הראשון להסכים ש"שפוי" זאת לא אחת מהן. כן, הממציא של "סוף שבוע רגוע" המאלחש ושיטת הפלייליסט הידועה לשמצה נתן לשניים את המשבצת של ימי חמישי בחצות וקיבל מוסד תרבותי, שבמשך תקופה ארוכה תפקד בתור ציר של סצנת הראפ המתפתחת בישראל וגם היה לתוכנית הכי מואזנת בגלגלצ. תאני ופרידמן, שנפגשו בהופעה של הביסטי בויז בישראל, הפכו ל"לירון וקוואמי", מודל מעורר קנאה של זוגיות רדיופונית שמבוססת לא רק על תשוקה לנושא וכימיה נדירה אלא בעיקר על חברות אמת, ששרדה גם מבחנים לא פשוטים. בכל זאת, לך תמצא עוד מישהו שאוהב כמוך גם היפ-הופ וגם גרעפסים בשידור.
מודל מעורר קנאה של זוגיות רדיופונית. קוואמי ולירון תאני, מתוך "עסק שחור"
(צילום:צילום: אלון לוצקי, גרין פרודקשנס, באדיבות כאן 11)
עכשיו השניים זוכים לראות את התרומה שלהם מונצחת, קבל עם וטלוויזיה, בסדרת הדוקו המצוינת "זהב שחור", שעולה ב-21 ביולי (בכאן 11 ובכאן BOX) ומגוללת באופן מקיף ואף מרהיב את תולדות הראפ בישראל, מ"האשם תמיד" של יאיר ניצני דרך שב"ק ס' וסאבלימינל ועד טונה ורביד פלוטניק. "פעם ראיינתי את עמית אולמן (ראפר והיוצר של "תיכון מגשימים" ו"העיר הזאת", ע"ש)", מספר קוואמי בריאיון משותף עם תאני, "ושאלתי אותו מה זה ראפ מבחינתו, והוא ענה לי 'ראפ זה גאווה'. אף אחד לא ניסח את זה מולי ככה לפני כן. אחרי הצפייה בפרקים חשבתי על זה שכמעט כל מי שמתעסק בזה - ראפרים, די-ג'יים, שדרני רדיו - תמיד מרגישים גאווה במה שהם עושים. אבל רק שני אנשים בכל העולם כולו של ההיפ-הופ, לירון ואני, צריכים כאילו להרכין ראש ולהתבייש בעצמם ולהגיד 'יואו איזה פאדיחה ואנחנו כאלה גרועים ולא מספיק טובים' ונורא-נורא להצטנע. אז וואלה, האמת, אני מרשה לעצמי לא להצטנע ולומר שעשינו משהו ועשינו משהו טוב, שהיה משמעותי לסגנון הזה בארץ. מתעדים את זה בצורה שאני חושב שלא חוטאת למציאות. זה שימח אותי".
לירון, קוואמי אמר פה משהו שאתה לא מסכים איתו ב-107 אחוז?
תאני: "קודם כל אני מאוד נבוך מזה. שנים אני אומר לקוואמי שהכול היה קורה גם בלעדינו, ולכן אני גם מסרב לקחת קרדיט. הדבר היחיד שאני מוכן לקחת עליו קרדיט זה שאני אוהב אותו אהבת נפש, נפגשנו באולפן, עשינו את מה שאהבנו ומאוד מאוד נהנינו. וזה מאוד מחמיא, אבל תשמרו משהו ללוויה".
"אף אחד פאקינג לא ידע שאנחנו שם"
בקשתו של תאני נדחית על הסף: "עסק שחור", שנקראה על שם שיר מהאלבום המכונן של "נייג'ל האדמו"ר" ("חומוס מטמטם"), לא רק תיווכה למאזינים ולמאזינות את ההיפ-הופ הכי לוהט, בוער ומעניין בעולם, היא גם נתנה במה חסרת תקדים להיפ-הופ הישראלי. קוואמי יכול להזכיר עד מחר את כל השדרים והשדרניות בישראל שעשו כבוד לז'אנר לפני כן, משוש עטרי ז"ל, דרך אלי ישראלי ז"ל ועד יואב קוטנר, אבל אף אחד לא עשה משהו כמו "עסק שחור", תוכנית על היפ-הופ שהייתה היפ-הופ בעצמה: הגישה, ההומור, החירות. וכל זה בשפה שבקושי הצליחה להכיל דמות כמו פורטיס ועל גבי פלטפורמה שכפופה לאגף כוח אדם בצה"ל.
(שם התוכנית "עסק שחור" לקוח מהאלבום המכונן של נייג'ל האדמו"ר)
"ראפ בעברית נשמע אז לרוב האנשים כמו מדע בדיוני", אומר קוואמי, "אנשים אמרו ש'מה פתאום, זה לא מתאים, איך יעשו פה ראפ'. זה לא שינה לנו".
תאני: "לא שמו לב אלינו. יום חמישי ב-12 בלילה, אף אחד לא ידע שאנחנו שם. אף אחד פאקינג לא ידע שאנחנו שם, רק המון אנשים מוזרים שהיו משאירים לנו הודעות בטלמסר".
בינואר 2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, תאני הודה לאריאל שרון ז"ל על ה"שלום, המצב הזה שבו מתים מלא אנשים, יהודים וערבים ביחד. כל כך יפה המילה, 'שלום'. כשהמטוסים מחסלים ערבים והערבים מחסלים יהודים". ואם זה לא מספיק, תאני הודיע לשרון ש"אם היית לידי הייתי מלקק לך את הפטמות". מפקד גל"צ הפסיק את עבודתו של תאני בתחנה, אבל אז התהפך בשל שיחת טלפון מפתיעה
קוואמי: "היינו אומרים, 'תנו לנו תגובות, תבקשו שירים' וזה תמיד היה הזיות. בין 5 ל-12 הודעות גג, ואם זה היה 12 זה היה של אותו בן אדם שמבקש קבוע את Girls Just Wanna Have Fun של סינדי לאופר".
הגיוני.
"זה סיפור אמיתי, אני ממש זוכר אותנו שומעים את ההודעה השביעית שלו ואת לירון ליטרלי דופק את הראש בתוך השולחן".
"עשינו משהו טוב שהיה משמעותי לסגנון הזה בארץ". קוואמי, מתוך "זהב שחור"
(צילום: אלון לוצקי, גרין פרודקשנס, כאן 11)
אבל האלמוניות היחסית (וככל הנראה המדומה, כפי שיובהר בהמשך), אפשרה ל"עסק שחור" להיות מרחב פרוע ונטול גבולות לחלוטין, שבו עריכה מוזיקלית וידענות אינסופית התערבבו עם הומור משולח רסן, דמויות הזויות ואורחים שהתחנה הצבאית לא העזה לגעת בהם עם מקל. "באחת התוכניות הראשונות אירחנו את מלכיאל גרוסמן", מספר קוואמי, "הוא היה משמיע היפ-הופ בתוכנית 'רחבת הריקודים', דברים שהעיפו לי את המוח. אז אירחנו אותו.
"אני זוכר אותו יוצא לשירותים", ממשיך קוואמי, "חוזר, פותח מיקרופון ושם ביט טריפי במיוחד, עם אקו וריברב, ואז הוא אומר: 'אתם מכירים את חיידק השירותים-תים-תים-תים-תים?'. הוא אמר משהו כמו 'אני עומד ומשתין בשירותים של התחנה, ואני רואה את חיידק השירותים שם מתעופף מסביב. תמיד יש את החיידק הזה, חיידק השירותים'. אני מקשיב לעצמנו מנהלים שיחה שלמה על חיידק השירותים ואומר לעצמי: 'אין סיכוי שהתוכנית הזאת תשרוד'. היינו ידועים בתור שני הטמבלים מגלגלצ".
תאני: "אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי גרעפס בשידור. קבעתי סטנדרט שבכל שידור צריכים להיות גרעפסים. מה חשבנו?"
בכל שידור צריכים להיות גרעפסים. קוואמי ולירון תאני, מתוך "עסק שחור"
(צילום:צילום: אלון לוצקי, גרין פרודקשנס, באדיבות כאן 11)
קוואמי: "כל הילדות שלי זה גרעפסים. כל הזמן עשיתי גרעפסים. למדתי להגיד 'האנציקלופדיה העברית מתורגמת ב-12 כרכים' בגרעפסים. כל כך אהבתי את זה, אז למרות שלכאורה אנחנו אומרים להציג את זה בתור משהו מביך. אז באמת אחד הדברים שהכי אהבתי ב'עסק שחור' זה את הגרעפסים שלירון נתן ושגם לי ברוך השם היה מאיפה להביא אותם".
ואז, לילה אחד, התחושה שהשניים משדרים ללמפה השתנתה. זה התחיל כרגיל, כשקוואמי אסף את תאני במכוניתו ושמע מחברו הצעה שהגיעה מחברת תקליטים: לחלק כמה עותקים בחינם של אוסף להיטים שזה עתה יצא. "הייתי אז טהרן", מסביר קוואמי, "אבל אמרתי ללירון, 'בסדר, שכל החמישה שגם ככה מתקשרים יקבלו פרס'. ואז נגמר השידור, אנחנו עולים שתי קומות לטלפון, מכניסים את הקוד ופתאום מבול מופרע של הודעות".
"אנשים היו מבקשים שנמציא להם שמות היפ-הופ". שב"ק ס' בהופעה
(צילום: רז גרוס)
תאני: "התחלנו לשמוע את ההודעות ב-2 בלילה, יצאנו כשהיה אור בחוץ. השמש עלתה על הנוף המופלא של יפו והבניין הנוצץ של גלי צה"ל, וקוואמי אומר לי, 'מחר בבוקר אני אמשיך לשמוע את ההודעות שלא הספקנו".
איך אתם מסבירים את זה?
קוואמי: "היפ-הופ היה דבר כל כך אזוטרי, כל כך שולי בישראל, שרוב האנשים שהיו קשובים הרגישו שהם לבד. וככה נוצרה איזושהי מסה של אנשים בודדים. והרגע הזה שאמרנו שאפשר לקבל פרס, זה הוציא אותם מהחורים והם פתאום אמרו 'אוקיי, כאילו, מתאים לי לקבל את הדיסק הזה שאולי אין לי כסף לקנות אותו', ואז הם פתאום מספרים שהם קיימים והם בעצמם לא יודעים אחד על השני".
האינטראקציה עם המאזינים והמאזינות התפתחה גם בזכות ניצנים ראשונים של תרבות הפורומים ברשת ומסיבות. גם כמות הפקסים גדלה בהתאם עם בקשות רלוונטיות: "אנשים היו מבקשים שנמציא להם שמות היפ-הופ", נזכר תאני, "ואחר כך הם נרשמו עם הכינויים האלה בפורום".
קוואמי: "אלה הפכו להיות גם הכינויים שלהם בחיים".
"תמיד היה לי משהו להגיד". לירון תאני, מתוך "זהב שחור"
(צילום: אלון לוצקי, גרין פרודקשנס, כאן 11)
הגידול בחשיפה שינה את האופן שבו אתם מדברים בתוכנית? גרם להרגיע כי אתם יודעים שמאזינים, או להיפך, להעצים את הדימוי?
תאני: "בתחילת התוכנית תמיד היה לי משהו להגיד והייתי רואה איך קוואמי, אני נשבע באלוהים, נהיה חיוור כמו סיד. הוא לא ידע מה אני הולך להגיד, אם זה יסבך אותנו או שזה לא יסבך אותנו. אבל לא ידעתי לסתום את הפה. זה גם היפ-הופ, אתה לא אמור לסתום את הפה".
קוואמי: "פוליטית, מעולם לא הסכמתי עם סאבלימינל. אבל סאבלימינל של האלבומים הראשונים לדעתי הוא ימין מיינסטרימי לגמרי. זה ימין מתון"
התכונה הייחודית הזאת גם עלתה לתאני במספר השעיות, ובמקרה אחד גם בפיטורים: בינואר 2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, ניצל תאני את המיקרופון כדי לשגר "מכתב אהבה" לראש הממשלה אז, אריאל שרון ז"ל, שבו הודה לו על ה"שלום, המצב הזה שבו מתים מלא אנשים, יהודים וערבים ביחד. כל כך יפה המילה, 'שלום'. כשהמטוסים מחסלים ערבים והערבים מחסלים יהודים". ואם זה לא מספיק, תאני הודיע לשרון ש"אם היית לידי הייתי מלקק לך את הפטמות". מפקד גל"צ, אבי בניהו, זימן את תאני לשימוע והפסיק את עבודתו בתחנה, אבל אז התהפך בשל שיחת טלפון מפתיעה.
"מי שהחזיר אותי בסוף לגלי צה"ל היה ממשפחת שרון", אומר תאני, "אני לא אגיד את השם, אבל הוא התקשר למפקד גלי צה"ל ואמר לו 'תגיד לי אתה נורמלי? אני יושב ושומע את זה עם כל החברים שלי. אז מה אם הוא אמר את זה על אבא שלי?'. גם איתן כבל שהיה אז חבר כנסת ועוד מלא אנשים התקשרו וגרמו לו להחזיר אותי".
קוואמי: "אני יכול להוסיף גם מהצד שלי, כשאמרת את הדבר הזה, הייתה לי תחושה שזה לא יעבור בשלום. והתקופת זמן שבה שידרתי את התוכנית בלעדיך...היה כל כך עצוב לי".
חטף ביקורת בשידור חי. אריאל שרון ז"ל
(צילום: דוד רובינגר)
כעסת עליו?
קוואמי: "כן, אבל הכעס הגיע מתגובות שהגיעו אליי. זאת אומרת היה בלאגן גדול ואז התחילו להגיע אליי תגובות של כל מיני אנשים שדרשו ממני להתפטר. ואמרו לי 'אתה אפס אם אתה לא מתפטר עכשיו', 'אתה פשוט נוראי אם אתה לא עושה את זה'. צברתי כעס והפניתי את זה אליך, בגלל שנורא התרגזתי שאנשים באים ופתאום אומרים לי 'אתה צריך לעשות את זה".
תאני: "ואני אמרתי לך שאם אתה תעשה את זה, אני מפסיק לדבר איתך".
"בחיים לא נשמיע בחיים טקסטים פשיסטיים"
מלבד תקרית הפטמות, הפן הפוליטי של סצנת ההיפ-הופ פגש גם את "עסק שחור" בנקודת הרתיחה של הז'אנר, האלבום השני של סאבלימינל והצל, "האור והצל". גם לפני כן הצמד לא בדיוק הפגין כל יום שישי נגד הכיבוש, אבל "האור והצל", על רקע האינתיפאדה השנייה ופיגועי הטרור במרכזי הערים, לקח את הראפ הימני-מיליטנטי של השניים עוד כמה צעדים קדימה. די ברור שלירון וקוואמי לא הזדהו עם המסרים, בלשון המעטה, אבל סאבלימינל היה אורח מאוד רצוי ב"עסק שחור" לפני ואחרי שהפך לתופעה, כמו כל מי שהעז להפריח את השממה במדבר הישראלי.
ואכן, גם "האור והצל" זכה לספיישל ובתגובה להוקעה חריגה של האירוע בטור של ניסן שור בוואלה: "אני לא מצליח להבין כיצד קהילת ההיפ-הופ, אמנים ואנשי תקשורת גם יחד, לא הקיאו מתוכם והקיאו על סאבלימינל. ספיישל שנערך לכבודו בתוכנית 'עסק שחור' מעיד בעיניי על מצב בעייתי: החבר'ה כל כך עסוקים בקידום המוזיקה השחורה בארץ (מלאכה שקוואמי ולירון עושים באהבה מגניבה), שהם שוכחים שיש שאלות אנושיות".
לא היו כאלה קיצוניים. סאבלימינל והצל
(צילום: רז גרוס)
"פוליטית, מעולם לא הסכמתי עם סאבלימינל", אומר קוואמי, "אבל סאבלימינל של האלבומים הראשונים לדעתי הוא ימין מיינסטרימי לגמרי. זה ימין מתון. הגישה של ניסן שור באותו טור הרימה לסאבלימינל בעצם, ונתנה לו המון-המון-המון כוח והמון רוח במפרשים: 'למה הם קוראים לי פשיסט? אני בסך הכול ימין מתון, אומר מה שכל כך הרבה אנשים בעם הזה אומרים'. גם המילים של הצל, שתמיד היה יותר מוחצן וקיצוני מסאבלימינל, גם הן באלבום הזה למיטב זיכרוני, לא כאלה קיצוניות.
"לירון ואני לא נשמיע בחיים טקסטים פשיסטיים", הוא מוסיף, "אנחנו לא נשמיע בחיים טקסטים גזעניים, אבל אלה לא הטקסטים ששמענו מהאלבומים שלהם. לכן הרגשתי שהטקסט של ניסן היה טעות. הוא עשה הר מעכבר באותה תקופה. מה, זה לא מוסרי להשמיע אמן ימני מתון? זה לא מוסרי להשמיע אמן ימני בכלל? זאת גישה שהיא ממש טעות. אני בחיים לא אמנע השמעות מאדם בגלל שהוא לא בדעה הפוליטית שלי".
"היינו ידועים בתור שני הטמבלים מגלגלצ". קוואמי ולירון תאני, מתוך "זהב שחור"
(צילום: אלון לוצקי, גרין פרודקשנס, כאן 11)
תאני: "אני הבנתי את הריאקציה של סאבלימינל במילים לתקופה שישראל עברה אז, של פיגועים, ושהגאווה הלאומית הייתה בשפל כי חטפנו כאפה אחרי כאפה. אני לא הבנתי, בתור טהרן במידה מסוימת של הסגנון, איך יכול להיות היפ-הופ שהוא לא נגד הממסד אלא בעד הממסד".
קוואמי: "גם אותי זה הטריף".
תאני: "אבל אי אפשר היה להתעלם מהכישרון שלו. ויואב וקובי הם אנשים נחמדים. הם לא מפלצות, ובכלל לא אכפת לי מה הם חושבים עליי. אז אפשרנו להזדהות עם מה שהם אומרים, כל עוד זה לא מגיע למקומות שהשערות - שהיו לי אז - מזדקרות, אז בוודאי שכן. זאת מוזיקה, זה המקום להגיד דברים".
נעבור למבחן דומה היום: "חרבו דרבו" - עובר את הסף או לא?
קוואמי: "לירון אתה רוצה להתחיל?".
תאני: "נכנסתי לדיכאון מהדבר הזה. השיר הכי מדכא ששמעתי בעברית בשנים האחרונות. נס וסטילה מקסימים, ברור לי למה השיר הזה נעשה, ברור לי שהוא הגיע מאותו מקום... זה שיר נקמה שהיה לי מאוד קשה איתו".
( אפשר להתעלם מלהיט בסדר גודל כל כך גדול?)
מגיעה תוכנית ביום חמישי, משמיע או לא משמיע?
תאני: "אני לא יודע. אני משדר כל יום, לא השמעתי אותו. לא החרמתי אותו אבל לא השמעתי אותו".
קוואמי?
(מתלבט): "אי אפשר להתעלם מלהיט בסדר גודל כל כך גדול, אז הייתי משמיע אותו פעם אחת. השמעה ברמה המגזינית ובזה זה היה מסתכם".
החשיבות של "עסק שחור" בחלקת האלוהים הקטנה של ההיפ-הופ הישראלי, במיוחד בתחילת הדרך, יצרה גם מוקדי חיכוך על רקע שונה. "היינו משמיעים כמעט כל מה שהגיע אלינו, לא את הכול, אבל ממש כמעט הכול", אומר קוואמי, "אם היינו אומרים 'סורי לא' זה היה במקומות שבהם הרגשנו שהוא רע במיוחד. למשל השיר הראשון שהדג נחש הוציאו רשמית, שיצא באוסף של (הלייבל) לבנטיני".
לשיר קוראים "תחת, צוואר, כוס, חזה" והוא מתחיל במילים "אוקיי חרמנים שלי, הנה שיר על סקס" ונמשך, ובכן, בתיאורים מאוד גרפיים (בטח ביחס להמשך הרפרטואר של ההרכב). "הדג נחש כל כך נעלבו", נזכר קוואמי, "הם לא האמינו שלא השמענו את זה. הם לקחו את זה כל כך קשה, שעל זה שאנן (סטריט, ע"ש) כתב ב'לא מוותר' שהוא 'חושב על להתחבב על לירון וקוואמי'".
יש סיכוי לקאמבק?
הדג נחש הצליחו במשימה, אבל בשלב מסוים השאלה הייתה האם לירון וקוואמי מחבבים את לירון וקוואמי. "זה אחד הדברים הכי אינטנסיביים שעשיתי בחיים, תוכנית שבועית שאתה כל השבוע עליה", מסביר קוואמי, "היו לזה מחירים, שאחד מהם היה השחיקה. היו תקופות שהרגשתי שאין לנו יותר כלום בסוללה, כל מה שנשאר לנו להגיד זה 'אללה בלה, אללה מג'לה, אללה גלגלה, אללה פדללה'. היינו פותחים מיקרופון, מסתכלים אחד על השני, עושים רצף של קאץ'-פרייזים של 'עסק' ועוברים לשיר הבא".
לקחו את זה קשה. להקת הדג נחש
(צילום: אלעד גרשגורן)
לאחר פגרה בשנת 2000 לטובת ההרכב בויאקה, קוואמי עזב סופית את "עסק שחור" בשנת 2004 כדי לפצוח בקריירת סולו. הוא הוחלף על ידי גורי אלפי וחזר לתוכנית הסיום ב-2007, כחלק מדעיכת ההיפ-הופ הישראלי באותה תקופה. ואז הגיע הדור של טונה, רביד פלוטניק ועדן דרסו, וגם "עסק שחור" חזרה בהרכב המקורי למספר ספיישלים בגלגלצ. למעשה, נקבעה להם תוכנית ל-11 באוקטובר 2023, שלא יצאה לפועל מסיבות ברורות. "אני ארשה לעצמי לומר שאנחנו מדברים על זה שוב", אומר קוואמי.
לירון, קוואמי נתן את "חיידק השירותים", מה התרומה שלך לרגע בלתי נשכח בתוכנית?
תאני: "קוואמי, מצטער, זה היה בלעדיך. ב-2006 אחרי ההופעה של רוג'ר ווטרס, כולם היו בפקקים, כולם שמעו את התוכנית ואני זכיתי לבטא את אהבתי העצומה לפינק פלויד, שאותה אני נושא עימי כל כך הרבה שנים. אני לא חושב שעבדתי כל כך קשה בלהעליב מישהו או משהו מאז, או עד אז. אני חושב שזה היה אחד הרגעים הכי מטומטמים בתוכנית, והיו כל כך הרבה כאלה".
