קונצרט קלן של אמן הג'אז קית' ג'ארט שנערך בבניין האופרה בעיר הגרמנית ב-24 בינואר 1975 בשעה 23:30 נחשב לאחת מאבני הדרך בתולדות הג'אז. במשך 66 דקות של אלתור רצוף יצר ג'ארט יצירה חד-פעמית שהפכה לאלבום הסולו הנמכר ביותר בתולדות הג'אז. הקונצרט עצמו כמעט ולא התקיים, אבל הודות לנחישותה של נערה בת 18 - האירוע החד-פעמי הזה קרה. האם הוא אכן קרה כפי שהדברים מוצגים בסרטו המוצלח של עידו פלוק, "קלן 75'" (Kӧln 75) - זה לא ממש משנה. הסרט עוסק במקום שבו היסטוריה ופנטזיה נפגשות. העובדה היחידה היא ששום צליל או תו מהקונצרט ההוא לא נשמע בסרט, מטעמי זכויות. מה זה אומר, בעצם, שסרט שנוצר במלאת 50 שנה לאירוע המכונן אינו כולל את האירוע עצמו? שאלה מעניינת, שסרטו של פלוק מיטיב לענות עליה.
"קלן 75" - טריילר
( באדיבות סרטי נחשון)
אני מודה שמידת העניין שלי בג'ארט או בקונצרט קלן מעולם לא הייתה גבוהה במיוחד. אבל מה שיפה בסרט הוא שאינו מיועד למעריצים בלבד. אדרבא: נדמה לי שהוא פונה דווקא למי שלא מכירים את הסיפור או אלה שלא מצפים לסרט "על קית' ג'ארט". נראה שהסרט בעצם שואל: אם לא יכולתם לספר את סיפורו של ג'ארט, איזה סיפור הייתם מספרים? אם לא יכולתם להשמיע את קונצרט קלן, איך הייתם מספרים את סיפורו של הקונצרט הזה? התשובה מוצגת כבר בהתחלה, תוך השוואה קצת לא ברורה לקפלה הסיסטינית. אבל תולדות הקולנוע רצופים בסיפורים כאלה, של מי שפעלו מאחורי הקלעים של אירועים מכוננים. למשל, סרטם של האחים טאביאני "בוקר טוב, בבילוניה" (1986), על שני אחים שנמנו עם בוני תפאורות הענק לסרטו של ד"ו גריפית', "אי-סובלנות" (1916).
הסיפור של "קלן 75'" מתרכז ב-ורה ברנדס (מאלה אמדה), צעירה גרמנייה שעוד לפני שמלאו לה 18 הפכה לאחת ממארגנות מופעי הג'אז המובילות בארצה. הסרט נפתח כשהיא מקמבנת סיבוב הופעות לטריו של רוני סקוט מהקליניקה של אביה, רופא שיניים רודני (אולריך טוקור). בהמשך, היא מאזינה לג'ארט בפעם הראשונה בקונצרט סולו בברלין - ומתהפנטת. חלומה להביא אותו לקונצרט אלתור חד-פעמי בקלן מתגשם, אחרי שמנהל האופרה המקומית ניאות להשכיר לה את האולם ואמה מלווה לה את עשרת אלפי המרקים הנחוצים לשם כך. ג'ארט עצמו (בגילומו של ג'ון מגארו) הנמצא בדרכים באירופה יחד עם המפיק המיתולוגי מנפרד אייכר (אלכסנדר שיר) בסיבוב של מופעי ג'אז מאולתרים, מסכים ובתנאי אחד: שהפסנתר שיעמוד לרשותו יהיה בוסנדורפר אימפריאל. ההופעה עצמה תתחיל אחרי תום האופרה "לולו" של אלבן ברג שמתארחת אותו ערב על הבמה, ועל ברנדס מוטל למכור כ-1,300 כרטיסים כדי למלא את האולם.
העניינים מסתבכים שעות ספורות לפני שג'ארט אמור לעלות לאלתר. הרגע הוא מכריע: לג'ארט אין מושג מה הוא הולך לנגן, איך זה יתחיל ומתי זה ייגמר. יצירה שתיוולד באותו ערב ממש. אבל מסתבר שאת מקום הפסנתר האיכותי, מהטובים מסוגו בעולם, תופס פסנתר חזרות המצריך כיוונון, ועם דוושה שבורה. בנוסף, ג'ארט סובל מכאבי תופת בגב, ארוחת הערב במסעדה שמקדימה את המופע - מתעכבת, וכאשר סופסוף נמצא פסנתר בוסנדורפר חלופי - מתברר שהביטוח על העברתו לאולם האופרה הוא מעבר ליכולתה של ברנדס. ג'ארט מצדו אינו מוכן לשמוע על כל אופציה אחרת.
במקביל, עוקב הסרט אחר דמותו של מייקל ווטס (מייקל צ'רנוס), עיתונאי ג'אז שדמותו מבוססת על כמה עיתונאים בני התקופה, שמשמש עבורנו מספר הפונה אל המצלמה מספר פעמים. הוא אפילו מתמצת את ההיסטוריה של הג'אז כדי להסביר את מקומו של ג'ארט בתוכה. אני לא בטוח שחובבי/מומחי ג'אז אמיתיים היו מאשרים את הגרסה של ווטס, אבל הסרט ממילא מציג אותו כדמות שהפיקציה היא חלק בלתי-נפרד מהווייתה. ישנה פה סצנה יפה שבה הבחירה בין המציאות והאגדה נעשית לנגד עינינו. הדמות הזו מבקשת למקם את המופע המיתולוגי באזור הדמדומים שבין קונצרט היסטורי ופנטזיה - הדרך שבה כל אחד שהיה שם היה רוצה לזכור אותו.
הבימוי של פלוק - במאי יליד ישראל שקודם לכן ביים את "אף פעם לא מאוחר מדי" (2011), סרט-מסע ישראלי שהופק בחלקו במימון-המונים - מנסה למצוא מקבילות חזותיות לרוח הג'אז. כך, המעברים הכאילו-שרירותיים בין הסיפורים, הפנייה הישירה של דמויות אל הקהל, טקסטים שנכתבים על המסך כמו במצגת, והטונים השונים של הסרט שנעים מהקצבי למהורהר. אבל מהנה ככל שיהיה, "קלן 75" נעדר נשמה של ממש. אותה נשמה שהייתה, למשל, ב"דקה לחצות" (1986) של ברטרנד טאברנייה שעסק בקשר שבין מעריץ צרפתי נלהב ונגן ג'אז (בגילומו האותנטי של דקסטר גורדון) הגולה בפריז. הצפייה בסרטו של פלוק לא ממש מבהירה לנו מהו בכלל הקשר בין העלמה הצעירה וג'אז. אולי היא אוהבת את המוזיקה הזו, ואולי היא סתם נהנית ממופעים, אבל דבר בה לא משדר נשמה. ומהו ג'אז בלי נשמה?
כל זה לא פוגם בהופעתה של אמדה בתפקיד ורה ברנדס. זוהי שחקנית חיננית להפליא, על אף שהיא מבוגרת בכעשור מגילה בסרט, 18, אבל התסריט מציג את מניעיה בעיקר כביטוי למרד באב המדכא והמכה שמתעלל גם בבנו הבכור. מה שלא יהיה, נדמה כאילו כל סיפור הקונצרט אינו אלא דרכה של ורה (שאליה מצטרף בסופו של דבר גם האח) להוכיח משהו לאב הנורא. אם ישנה סיבה נוספת - כלומר כזו שאינה קשורה למרד נעורים ולענייני אב - היא לא ממש ניתנת לחילוץ מהסרט. המוזיקה של ג'ארט, כך למדתי, היא מלודית, נינוחה, אפילו מפייסת. יש בה אפילו משהו מהורהר שמזכיר את האווירה מסרטי טרנס מאליק. הסרט, לעומת זאת, דינמי, עולץ, crowd-pleaser אמיתי. אהבתי את רגעיו האינטימיים יותר מאשר את משובות הנעורים. באלה מתגלה פלוק כיוצר בעל יכולת התבוננות בדמויות; כאשר הוא לא ממהר אל הרגע הקצבי-תוסס הבא. בעיקר אהבתי את הנעלם הגדול של הסרט: הקונצרט שהוא קרוי על שמו. זו אולי תוצאה של אילוץ, אבל האילוץ הזה מעניק לסרט משמעות נוספת, יפהפייה. הדרך הטובה ביותר לדבר על ההיסטוריה היא להפוך אותה לאגדה; את החד-פעמיות אי אפשר לשחזר בסרט.
