יום אחד התסריטאי לי סונג-ג'ין, שעומד מאחורי העונה הראשונה והמצליחה של "עצבים" (BEEF), שמע את השכנים שלו צועקים. סונג -ג'ין, או כמו שמכנים אותו לפעמים, סוני לי, אמריקני ממוצא קוריאני, היה בעיצומם של חיפושים אחרי רעיון מוביל לעונה השנייה של הסדרה שלו.
"עצבים" עונה 2 - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
הראשונה, כזכור, עקבה אחרי שני זרים שהיו מעורבים בתאונת רכב בחניון, אירוע שהפך לסדרת אירועים מתגלגלת, שרשרת של נקמות שהלכו והסלימו עד כדי הרס ממשי של קריירות ומערכות יחסים. סונג ג'ין האזין בעניין למריבה כמעט אלימה בין בני הזוג שגרו לידו, אבל ההשראה נחתה עליו דווקא כשסיפר על הריב לאנשים שעבדו איתו. אנשים צעירים מאוד הגיבו בחרדה קיומית ושאלו אם מישהו הזמין משטרה. החברים היותר בוגרים משכו בכתפיים ואמרו "נו, עוד יום בחיי הנישואים". סונג ג'ין הבין שהפער בין ההשלמה המרירה של הדור הבוגר והזעזוע של הדור הצעיר הוא המנוע של העונה הבאה שלו.
אהבה צעירה ואהבה בשלה ובוגרת יותר מונחות זו מול זו, בעונה השניה של "עצבים", שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע. ג'וש ולינדזי (אוסקר אייזק, "תמונות מחיי הנישואין", וקארי מאליגן, "מאסטרו") הם זוג נשוי, הוא מנהל לחוץ של קאנטרי קלאב יוקרתי להדהים המיועד לאנשים מאוד עשירים, והיא מעצבת פנים מרוכזת בעצמה, שמתרפקת על נוף ילדותה. הנישואים שלהם כבר מזמן על קצה הצוק, כלפי חוץ הזוגיות שלהם אידילית אבל בין הקירות הם מרירים ונוטרי טינה.
המצב משתנה כשאשלי (קיילי ספאני) ואוסטין (צ'רלס מלטון), מאורסים צעירים מדור ה-Z שעובדים בתפקידים זוטרים במועדון, מגיעים אל הבוסים הביתה ללא התראה ועדים למריבה (אחת מיני רבות) עם אלמנטים אלימים בין השניים. כמובן שהם מצלמים את הכל כי ככה זה דור Z. כשאשלי מגלה שהיא זקוקה לניתוח שחלות אבל אין לה איך לממן אותו, התוכנית המקורית שלה לפנות למשטרה עם הסרטון מתחלפת בפלאן בי: לסחוט את לינדזי וג'וש כדי לארגן מחדש את חלוקת העושר העולמית. לאורך שמונה פרקים (בניגוד לעשרה בעונה הקודמת) מתנהל הריקוד המרובע של שני הזוגות זה מול זה, ולפעמים האחד מול השני, כשכל אחד מנסה לצאת כשידו על העליונה.
העונה הראשונה של "עצבים" היתה כליא ברק של זעם טהור. סיפור על שני אנשים שמצאו זה בזה את המראה המכוערת ביותר בנמצא, וכילו זה בזה את זעמם על מה שראו. היא הייתה נהדרת, מרעננת, אמיצה ומודעת לעצמה. אם להיות כנים, העונה השנייה, שלא במקרה הפכה לאונתולוגיה ומספרת סיפור על אנשים אחרים, ירדה מהמסילה הזאת לחלוטין. אנחנו עוברים לעולם סטרילי יותר, הזעם המלוכלך הופך לזעם מנומס, תת קרקעי, עם הרבה פחות דם והרבה יותר פאסיב אגרסיב.
ברור שסונג ג'ין ביקש להעלות את האמירה שלו לערכאות גבוהות יותר, הוא כבר לא מסתפק בפסיכולוגיה הגולמית של האדם הבודד אלא רוצה להגיד משהו על המערכת כולה. הבעיה היא שהמשהו הזה נאמר כבר בכל כך הרבה הזדמנויות שהתחושה היא דז'ה וו במקרה הטוב וקופי פייסט במקרה הפחות טוב. הפערים הלא הוגנים בין עשירים לעניים (והאופן בו הדור הצעיר מצדיק פעולות אגרסיביות על ידי תפיסת עולם סמי-ערכית), הקפיטליזם הדורסני שמובל על ידי אינטרסים, האופן שבו כל דור נשבע שיהיה טוב מקודמו רק כדי לגלות שבסוף כולנו לכודים באותה מיטת סדום שמיישרת אותנו בהתאם לדרישות המערכת. היינו שם, צפינו בזה, עשינו לזה בינג'.
הפיזור הזה הוא בעוכריה של העונה. כש"עצבים" ויתרה על האנושיות ההיולית הרותחת של העונה הראשונה לטובת האמירה המשומשת של השנייה, כשהיא הלכה אחורה עם המצלמה, היא זנחה את המבט מרחיק הלכת על רעיון הזעם שהמקור שלו הוא טראומה לא פתורה. אם זה לא מספיק היא איבדה עוד משהו חשוב בדרך: ההומור הפרוע שהפך את כל האסונות שריצפו את העונה הראשונה לנסבלים, ואת ההתדרדרות של הדמויות לאבסורדי במקום מייאש. העונה השנייה פשוט לא מצחיקה, ולמרות משחק כן ונוגע של אייזק ומאליגן, בסופו של יום הם מגישים דמויות בלתי ניתנות לחיבוב, שלאיש לא אכפת מהן וכל מה שנותר הוא לקוות שהקויוט יאכל גם אותן.
לפני תחילת הצילומים ארגנה מאליגן חדר בריחה לכל השחקנים כדי לעזור לקבוצה להתגבש. אף אחד מהם לא הצליח לפתור את החדר, הוא היה קשה מידי. במובן מסוים זה קצת דומה לחווית הצפייה בעונה הנוכחית: אנחנו לכודים בחדר בריחה סימבולי, עמוס במטאפורות וניים דרופינג וציטוטים של מריון וודמן, אבל המפתח לחביתוש כבר מזמן לא בנמצא. כמו מועדון קאנטרי יוקרתי, העונה השנייה של "עצבים" היא יצירה שאפתנית, פוטוגנית ומעוצבת למשעי, אבל היא נעדרת לב, ולב, ידידיי, אינו מותרות.
