סדרת סרטי "הרוע שבפנים" (Insidious), שראשיתה בסרט שביים ג'יימס ואן ב-2010, היא אחת מסדרות האימה המצליחות והמשפיעות של העשור וחצי האחרונים. הסרט, שעלה כמיליון וחצי דולר בלבד, הכניס קרוב ל-100 מיליון ברחבי העולם, והחייה את ז'אנר סרטי הבתים הרדופים. במרכזו ניצבה משפחת למברט שבנה שוקע בתרדמת ומתברר כי תודעתו לכודה במרחב על-טבעי המכונה "המעבֵר" (The further) – מעין ממלכת רפאים המאוכלסת בישויות דמוניות המבקשות לחדור אל עולם החיים. סרטי ההמשך והפריקוולים הרחיבו את המיתולוגיה הזו, שכוללת גם את סיפורה של המדיום אליס ריינייר, והפכו את הסדרה לסוג של סאגה משפחתית שבה טראומות מהעבר שבות, פשוטו כמשמעו, לרדוף את ההווה.
"הרוע שבפנים: מחוץ למעבר" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי פורום פילם)
עתה מגיע הפרק השישי, "הרוע שבפנים: מחוץ למעבר" (Insidious: Out of the Further), ומוכיח שבעולם השדים העסקים כרגיל. עוד מאותו דבר. הפעם אנו פוגשים בשיננית צעירה ואם חד-הורית (אמליה איב) שמתגוררת יחד עם בתה (איילנד אוסטין) באותו בית שבו נולדה, וגדלה וחוותה טראומה נוראית הקשורה באמה שלה. העובדה שהיא שיננית, ובשדים עסקינן, מייצרת כמה סצנות אימה שמתחרות ב"איש המרתון" הקלאסי. במיוחד כאשר האישה הרדופה הצעירה מחטטת בחניכיו של קשיש שהגיח מהעולם שמעבר וקבע תור מהגיהינום.
השד הזה, יחד עם שני קשישים נוספים - קשה שלא לחשוד בפרק החדש של "הרוע שבפנים" בגרונטופוביה (פחד מאנשים זקנים) – הגיע מהמתים בשליחותה של ישות דמונית הזוממת לשוב אל עולם החיים באמצעות מקשרים שיכולים לנוע בין העולמות. אמה של השיננית הייתה כזו, ומסתבר שגם היא ובתה (זה תורשתי!) מה שהופך את השתיים ליעד מודיעיני מספר אחת עבור אותה יישות ושלוחיה. כאשר הגיבורה שלנו תגלה מה היא באמת, התוצאה תהיה מאבק איתנים עם העולם שמעבר שאליו מתגייסים גם החבר השוטר שלה (ברנדון פריאה), מתקשרת שעובדת בחנות קעקועים (מייסי ריצ'רדסון סלרס), ואיך לא – גם המדיום אליס (לין שיין, ותיקת הסדרה) שמסייעת ממקום שבתה בעולם המתים.
אני מודה שגם בתור גילטי-פלז'ר, הסדרה הזו כבר מיצתה את עצמה. עדיין, יש בפרק החדש כמה סצינות המובְנות בז'אנר שעשויות כהלכה. למשל, מה שאי אפשר שלא לתפוס כמחווה ל"באקרומס", אבל כזו שמתרחשת במבוך של כריות-ספה שורץ שדים; או סצינה אחרת של מתים מחייכים שנראית כמו טיזר של "סמייל 3". התסריטאי, לי וונל, הוא ותיק הסדרה, וכך גם המפיק ואן. הבמאי, ג'ייקוב צ'ייס, הוא מגויס טרי – קודם לכן הפתיע בסרט האימה Come Play מ-2020 שהיה מבוסס על סרט קצר בבימויו, וסיפר על יישות על-טבעית שמנסה להשתלט על ילד באמצעות מסכי טלפונים חכמים וטאבלטים. החיבור שלו לסדרה נראה, על כן, מובן מאליו.
במובנים מסוימים, אפשר לראות ביישות הדמונית אלגוריה ליוצרי הסדרה: חמשת סרטי הסדרה הקודמים הכניסו יחד קרוב לשלושת רבעי מיליארד דולר ברחבי העולם, מול תקציבי הפקה מצטברים של כ-42.5 מיליון דולר בלבד. כל עוד יש לה צבא מאמינים, היא תמשיך בניסיונותיה להשתלט על עולם החיים, מה גם שטראומות משפחתיות מספקות תזונה נכונה. בבסיס הסדרה אכן עומד העיסוק בטראומות העוברות מדור לדור ועל ניסיונות כושלים להדחיק אותן (מרתף בית ילדותה של הגיבורה שבו, כאמור, היא עדיין מתגוררת מלא ארגזים שקשורים לאמה ולרדיפה העל-טבעית שחוותה). אבל אם הפרקים הראשונים עוד התייחסו לכך ברצינות מסוימת – בדגש על "מסוימת" – נראה שעתה זה לא יותר ממצע דרמטי רעוע; מה שעובר בעקביות רבה יותר מסרט לסרט הוא מלאי ההבהלות העל-טבעיות שהולך ומתבלה.
מתוך "הרוע שבפנים: מחוץ למעבר"
(צילום: באדיבות סרטי פורום פילם)
קשה שלא להשתעשע כאשר נערת הקעקועים מסבירה לדמויות, וגם לנו, מה עומד להתרחש במערכה החותמת של הסרט ומדגימה זאת באמצעות פירות הדר. לרגע נזכרתי במועצה לשיווק פרי הדר שמשכנה היה בסמוך לבית ילדותי. וכן – גם מחלקת האיפור מספקת עבודה ראויה, בעיקר כאשר השדים אכן מגיחים מהעולם שמעבר ונראים כמו אורחים במסיבת תחפושות שנושאה הוא "ביטלג'וס".
קשה גם לשפוט את "מחוץ למעבר" במנותק מהמהלך שהציעה הסדרה כולה. לצד סדרת סרטים כמו "לזמן את הרוע" היא החזירה למרכז החוויה של סרטי האימה את הבתים הרדופים, רוחות ושדים ומשפחות מאוימות. הטראומה הפכה לכוח המניע של האימה שמקורה כבר אינו בפולשים מחוץ לבית (כמו בסרטי המשספים במאה הקודמת) אלא בבית עצמו. הרוע, אכן, נמצא בפנים. כל זה לא בא לומר שאתם צריכים לצפות בפרק השישי – תנו לי לנחש: הוא לא יהיה האחרון – אבל יש בהחלט מקום להעריך את מה שהסדרה שהוא חלק ממנה יצרה.
