שנת 2026, כך מנבאים המומחים, עשויה להיות שנת הפריצה בתפעול סוכני AI (בשפת המקור, Agentic AI). לא רחוק היום שבו כל המידע האישי שלנו - המיילים, הרשתות החברתיות ושיחות הטלפון - יהיה פתוח בפני היכולות החדשות. בעבור ההקלה בביצוע מטלות מייגעות, אנו עתידים לשלם בפיחות נוסף ומשמעותי בשרידי הפרטיות שלנו. בהחלט ראוי שהקולנוע (ולא רק סדרת טלוויזיה כמו "מראה שחורה") ינסה לומר דבר בעל ערך על שינויים שכאלו. "הנאשם" (Mercy), סרטו החדש של טימור בקממבטוב, היה עשוי להיות סרט שכזה, וייתכן שיוצרו אף מאמין שהוא כזה. אך ניסיון לדון באופן ראוי בטכנולוגיה חדשה ומשמעותית מחייב עומק ומקוריות שגדולה עליו בכמה מספרים.
"הנאשם" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
בקממבטוב הוא מי שתפס חזקה על הקונספט של הסרטים שאותם הוא מכנה Screen Life. בסרטים אלו עולם הבדיה מתקיים באופן כמעט מוחלט בגבולות מסך המחשב. פעולות התקשרות דרך המחשב, כניסה למאגר מידע, והתפעול של תוכנות – כל אלו הופכים להיות הרוב המוחלט של הסרט. הגיבור בסרטים הללו מתמודד עם קושי מהותי דרך פעילויות שמתבצעות על מסך מחשב (כמו בריונות רשת ב"הסר חבר" מ-2014, או בת שנעלמה ב"חיפוש" מ-2018).
בשנה שעברה בקממבטוב הפיק גרסת Screen Life ל"מלחמת העולמות", שבה אייס קיוב גילם קצין במחלקה לביטחון המולדת ובעודו יושב על כיסא במשרד שיבש פלישה חייזרית שמנסה להשתלט על דאטה-סנטרים (מרכזי נתונים). סרט שמרגע הצפייה בו היה ברור שיככב במועמדויות לפרסי ה"ראזי" לסרט הגרוע של השנה (ואכן, ביום שלישי האחרון הוכרזו המועמדויות - והוא מועמד לשישה פרסים). "הנאשם" אינו עלוב כמו "מלחמת העולמות". התקציב שלו גדול יותר, יש בו לפחות שחקנית אחת שבאופן עקרוני יודעת לשחק (לאו דווקא בסרט זה). כמעט אפשר לטעות ולחשוב שלפנינו דבר שניתן לקרוא לו סרט.
עלילת "הנאשם" מתרחשת בלוס אנג’לס של 2029 - עתיד קרוב שחוסך עבודת תכנון ועיצוב עתידנית. העיר מוצגת כמרחב מוכה-פשיעה, מחולק לאזורי סכנה "אדומים", עם ציבור חרד שמוכן לוותר על הליך משפטי מוכר בתמורה ליעילות שיפוטית. אגב, כמו ב"מלחמת העולמות", גם "הנאשם" עושה שימוש בבליל של צילומים תיעודיים וחדשותיים כאוטיים כדי לחסוך בתקציב ההפקה, וככול הנראה גם בתקציב לעבודה תסריטאית מקצועית.
5 צפייה בגלריה
האם גבירתי יודעת שאנחנו מועמדים לחמישה פרסי ראזי? מתוך "הנאשם"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
החרדה לאובדן הסדר הציבורי הובילה ליצירת מערכת Mercy - בית משפט וירטואלי הנשלט על ידי בינה מלאכותית. המערכת בוחנת נאשמים בעבירות חמורות על בסיס כל המידע הדיגיטלי שאליו יש למערכת גישה. כלומר, פחות או יותר כל דבר שלעלילה מתחשק לזרוק פנימה. אין שופטים אנושיים, אין חבר מושבעים, אין עורכי דין. רק נאשם קשור לכיסא מול מסך ענק שבו נשקף האווטאר של "השופטת מדוקס" (רבקה פרגוסון) – יציר גרפי ממוחשב שמהווה את פניה "האנושיות" של מערכת ה-AI. המשפט מתחיל לאחר שהאלגוריתם מזהה סבירות של מעל 80% להרשעה. להליך המשפטי מוקצבים 90 דקות בדיוק, ובמהלכן הנאשם יכול - לפחות תיאורטית - לערער על העובדות המרשיעות. במהלך פרק זמן זה שופטת ה-AI נותנת לנאשם גישה לכל חומר דיגיטלי שבו יחפוץ במטרה לנסות ולהפחית את דירוג ההרשעה. אם הוא לא מצליח בכך, וזה תמיד המצב, גזר הדין הקטלני ניתן ומבוצע מיידית. עלילת "הנאשם" נצמדת למסגרת "זמן אמת" של 90 דקות למהלך העלילה, כך שהספירה לאחור נוכחת כל משך הסרט.
גיבור הסרט, כריס רייבן (כריס פראט), הוא בלש משטרה לשעבר ואחד התומכים הפומביים הראשונים במערכת ה-AI השיפוטית. בתחילת הסרט, לאחר סרטון אקספוזיציה על הנסיבות של הקמת המערכת, הוא מתעורר מעילפון אלכוהולי בכיסא הנאשמים. הוא מגלה שהוא מואשם ברצח אשתו ניקול (אנאבל וואליס). כבר בשלב מוקדם, הסרט פורש שורה של נתונים שמציירים תמונה בעייתית עבור הנאשם: נישואים במשבר, עבר של שתייה, עימותים קולניים, עדויות נסיבתיות, וזיכרון חסר שמונע ממנו לספק אליבי ברור. היותו אדם פגום, כעוס, עם היסטוריה של התנהלות הרסנית אמורה, לכאורה, ליצור אי-ודאות עלילתית ומורכבות מוסרית. דגש חזק על ה"לכאורה".
בהיותו בעל רקע משטרתי רייבן יודע להיעזר בכלי החקירה של המערכת (אגב, מה עושה מי שאין לה רקע בתפעול טכנולוגיות ואפליקציות? כנראה שאין לחייו כל ערך). הוא מתקשר לבתו המתבגרת בריט (קיילי רוג'רס), שנקרעת בין נאמנות לאביה, להרשעה שכבר נעשתה ברשתות החברתיות. רייבן גם פונה לרוב (כריס סאליבן), חברו הקרוב והספונסר שלו מ”אלכוהוליסטים אנונימיים”, ולג’אק (קאלי רייס), קולגה שאיתה עבד במשטרה. ג'אק היא היחידה שפועלת פיזית במרחב העירוני: נעה באופנו-רחפן בין זירות, לוכדת חשודים ומשוחחת עם עדים, במתכונת שמזכירה את הסוכנת שדוחפת ידיים לטכנולוגיות חייזריות לא מוכרות ב"מלחמת העולמות". היא רוצה לעזור אך מכירה בכך שהיא קודם כל כפופה למערכת; פועלת במסגרת הכללים, מקבלת הנחיות מהשופטת מדוקס, ולא באמת מערערת על התוחלת שבמערכת שיפוט באמצעות AI.
המידע שזורם מכל מקור שקשור לחקירה הזה נערם בפני הצופים בקצב מסחרר. בקממבטוב והעורכים שלו עושים מאמץ ניכר לשמור על בהירות ויזואלית, אך הבהירות הזו היא חלק מהבעיה: הכול נגיש מדי, ברור מדי, חלק מדי. אין תחושת חקירה, אין עמל פרשני, אין אזורים אפורים. הצופה, כמו הגיבור, לומד להתנהל בתוך מערכת שמבטיחה שאם רק תדע לחפש נכון - האמת תיחשף. לא יותר הגיוני שיהיה סוכן AI כפרקליט שיעמוד מול שופט AI? כך תפקיד האדם יצומצם לנתח בשר שבסבירות גבוה עומד להיות מושמד.
ברמה הרעיונית, הסרט מציג את עצמו כביקורת על "הצדק האלגוריתמי", אך בפועל הוא מצדק אותו. "הנאשם" אינו שואל האם מותר למערכת כזו להתקיים, אלא כיצד ניתן לשפר אותה. הכשל מוצג כטעות כיול, לא כבעיה מוסרית. הגישה החופשית והכמעט בלתי-מוגבלת לכל מידע דיגיטלי אינה נתפסת כהפרת פרטיות רדיקלית, אלא כפנטזיה תפקודית: אילו רק היה לנו “סוכן” חכם מספיק, הכול היה מסתדר.
בהקשר זה קשה להתעלם מההמשכיות בין "הנאשם" ל"מלחמת העולמות" שהפיק בקממבטוב. הסרט ההוא נעשה רק כדי להאדיר את היכולות הלוגיסטיות ושירותי המשלוחים של אמאזון. ב"הנאשם" כבר מדובר בשלב הבא: חנופה גלויה לתפיסת העולם של סוכני AI כל-יודעים. הבינה המלאכותית של "הנאשם" אינה אזהרה; היא אב-טיפוס. היא לא מפחידה מספיק, משום שהיא מתוכננת להיות רצויה.
ההשוואה ל "דו"ח מיוחד" (2002) של סטיבן ספילברג רק מחריפה את תחושת ההחמצה. בעולם העתיד שהוצג בסרט ההוא יש מערך "פרי-קוג" שמסמן פושעים ומרשיע אותם עוד לפני שהספיקו לבצע את הפשע, לעיתים עוד לפני שהם עצמם יודעים שהם עומדים לבצע פשע. גם שם יש איש משטרה בכיר שהופך לנרדף ע"י המערכת שאותה שירת. אצל ספילברג, הטכנולוגיה מעלה שאלות על טכנולוגיה ורצון חופשי. אצל בקממבטוב, כל מה שיש הוא ממשק גדוש במידע. אין ב"הנאשם" דימוי קולנועי חזק, אין מחשבה על מבט או על גוף; יש רק עוד ועוד שכבות של מידע על מסכים. אפשר היה להאמין שכמעט רבע מאה אחרי מקור ההשראה, רעיונותיו היו זוכים לעדכון מעמיק, במקום השיטוח ש"הנאשם" עושה להם. קשה שלא להרגיש שאנו צופים בגרסת Temu לסרטו המוצלח של ספילברג.
5 צפייה בגלריה
אופנוע רחף מתוחכם או סט תופים מגניב? רק אלוהים יודע! מתוך "הנאשם"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
חודש ינואר משמש את הוליווד לניקוי מדפים מסרטים ירודים. מבחינה זו "הנאשם" נמצא במקום הנכון. הסרט אינו רע מספיק כדי לעורר זעם (או הנאה מכמה שהוא מחורבן), ואינו חכם מספיק כדי להעלות מחשבה חדשה ונדרשת בעת הזו.
