אם אני ביל לורנס, הייתי מסתכלת טוב טוב על הקריירה של ראיין מרפי ורושמת לעצמי ממה כדאי להיזהר. "רוסטר", הסדרה החדשה שיצר עם השותף הותיק שלו, מאט טארסס, (ושהפרק הראשון שלה עלה אתמול ב-HBO Max) היא עדיין סדרת ביל לורנס קלאסית, מרגשת ומצחיקה, אבל סימני התרופפות קלים הם דגלים אדומים בפוטנציה למי שחצה את הגבול והפך מיוצר לייצרן. מי שהגיע לשלב בו הסגנון שלו כל כך מזוהה שהוא הופך למותג, שלא לומר מפעל. "רוסטר" לא שם – הלב הביל לורנסי שלה פועם וסטיב קארל, מגובה בקאסט מושלם של דמויות משנה, מוביל אותה בעוז חנוני וקצת חסר ביטחון. הוא עוד לא בנקודה בה הוא כותב את הסדרות שלו מתוך שינה, אבל אתם יודעים איך זה, Better Safe than Sorry.
Rooster - טריילר
(באדיבות HBO)
לורנס הוא עכשיו השם הלוהט של להיטים טלוויזיונים. ברקורד שלו יש סדרות כמו "ספין סיטי" ו"סקראבס", אבל העדנה האמיתית שלו החלה עם "טד לאסו" שהפכה ללהיט באפל TV. אחר כך הגיעה "שרינקינג", שהגישה לעולם את הריסון פורד המקשיש, "קוף רע" שנתנה לנו את וינס ווהן, הגלגול החדש של "סקראבס" שעלה בשבועות האחרונים ועכשיו "רוסטר", עם המאסטר של השפה הלורנסית שזה לא יאמן איך זה לא קרה עד עכשיו, סטיב קארל.
הגיבור של לורנס הפעם הוא גרג רוסו, סופר שכותב ספרי טראש מאצ'ואיסטים על גיבור קשוח בשם רוסטר, שהוא כל מה שגרג חלם אבל לא העז להיות מעולם. הוא מגיע לאירוע הקראה בקולג' לאמנויות חופשיות בשם "לאדלו" בניו אינגלנד, אבל הסיבה האמיתית להגעתו היא הבת שלו, קייטי (צ'רלי קלייב), מרצה לתולדות האמנות בקולג'. קייטי מתמודדת עם העובדה שבעלה, ארצ'י, גם הוא מרצה בקולג' (פיל דאנסטר, "טד לאסו"), פירק את הנישואים לטובת אחת הסטודנטיות שלו. גרג מגיע עם שק משל עצמו – הוא חמש שנים אחרי גירושים מאשתו מזה 25 שנה, והוא מתקשה להמשיך הלאה.
כהרגלו, לורנס, מאמין גדול בחבורות, מקיף את הגיבור שלו בחבורות מכל מיני סוגים. נשיא הקולג', וולטר (ג'ון מקגינלי, הלא הוא ד"ר קוקס מ"סקראבס", עוד שחקן חוזר של לורנס), דמות אקסצנטרית וחובבת סאונות ואמבטיות קרח, מציע לגרג משרת הרצאה בקולג' כדי להצדיק עלילתית את ההישארות שלו. מסביבו אפשר למצוא גם את דילן, מרצה לשירה (דניאל דדווילר), השוטר המקומי שגרג מרבה להיתקל בו משום מה (הקומיקאי רורי סקובל), וביקורים של קוני ברייטון בתפקיד האקסית של גרג והדיקן אלן ראק ("יורשים"), שמגיעים בפרקים הבאים (שישה פרקים מתוך עשרה נשלחו לביקורת). כולם שנונים, כולם חכמים, כולם יודעים את התורה.
"רוסטר" מכילה את כל כתמי הלידה המזוהים עם לורנס ומאפשרים לצופים לשקוע בתוכה כמו בספה נוחה ומוכרת: הגיבורים שלה לרוב מתמודדים עם חרדתיות מסוימת, חוסר נוחות בעור של עצמם. היא מזגזגת בחדות בין רגעי קומדיה מטופשים לעומק רגשי ואפילו פאתוס. היא מבוססת לרוב על נושא שמעסיק את לורנס עצמו (היא נולדה בעקבות שיחה שלו עם טארסס ואחר כך עם סטיב קארל, בה התברר ששלושתם מתמודדים עם בנות בגיל שבו הן כבר פחות זקוקות להדרכה של אבא שלהן) ולורנס ידוע בשיטת העבודה שלו שמעניקה הרבה חופש לשחקנים להביא את עצמם ואת החוויות שלהם לסט.
מהרבה בחינות "רוסטר" היא בהחלט ניקוי הרעלים המושלם והיא מהנה לא פחות מהתוצרים הקודמים של לורנס. החיסרון היחיד המורגש שלה העובדה שלורנס לא הידק הפעם את הקצוות כמו שהייתם מצפים ממנו. הסיפור של גרג, שמתחיל דווקא ממוקד וברור – היחסים עם הבת שלו – מתפזר לטריטוריות אחרות ומתקשה להחליט איזו מסגרת סיפורית הוא מנחיל לצופה, כדי להוביל אותו לתובנה הסופית שתשלים את ההקפה הרגשית. גרג מעולם לא עבר את חווית הקולג' כסטודנט והוא מוצא את עצמו מתערה בין התלמידים שלו (המבט של לורנס על דור הקולג'ים הנוכחי קצת מיושן, אבל ניחא). הוא גם מתמודד עם החרדה החברתית שלו כשהוא מאמץ לעצמו אפיונים של הגיבור האיסטוודי שלו, ומפה לשם גם אחרי ששה פרקים (כיפיים למדיי) קצת קשה להבין מה רצה המשורר לומר.
לורנס לא מנסה ליצור עולם מציאותי. הוא בונה את העולם שבו הדמויות שלו יוכלו להתפרע כמה שהוא ירצה ועדיין להרגיש אמיתיות ופגיעות. הוא אימץ לעצמו צוות קבוע שהולך איתו שנים (הוא ידוע במדיניות ה'אפס מניאקים' שלו – הוא לא מוכן להעסיק אנשים קשים, לא משנה כמה הם מוכשרים. הביטחון על הסט חשוב לו יותר מהכל) והוא מקפיד לגבש את השחקנים שלו לפני ולפעמים על חשבון הצילומים. את הסגנון שלו הוא לוקח מלוקיישן ללוקיישן – פעם זה בית חולים ציבורי, פעם זאת קבוצת כדורגל, פעם זה קולג' – אבל זה תמיד אותו סיפור: חבורת אנשים תלושים שלרוב נכפו זה על זה בסיטואציה מקצועית אבל הם מוצאים גאולה, משפחה ומשמעות באמצעות שילוב של הומור אכזרי וחמלה אינסופית.
הבועה הזאת מגיעה עם אזהרת יצרן: אין שום דבר רע בלחזור על עצמך עם דבר טוב, אבל הגבול בין דבר טוב למוצר חסר נשמה הוא מטושטש וקשה לאבחנה. ניתוק מהמציאות, שזה משהו שמעסיק את לורנס לא פעם בסדרות שלו, הוא הרוצח השקט של כל יוצר שרוצה להמשיך למזוג את הנשמה שלו ליצירה, ורוצחים כבר קיבלנו די והותר.
