אחת התלונות העיקריות של הדמות המובילה של "נותנות ברוק" (Riot Women), הדרמה הקומית הבריטית שעלתה אתמול (שלישי) ב-yes וב-HOT, היא שנשים בגיל המעבר הופכות להיות בלתי נראות. הבשורה המשמחת היא שהמגמה היא הפוכה: נשים בגיל המעבר מתבררות כמתנה שלא מפסיקה לתת, והן הופכות יותר ויותר בולטות בנוף הטלוויזיוני. אצלנו זאת הייתה "חמישים" (yes), אצל הגויים אפשר למנות את "מחזיקות מעמד" (נטפליקס), The Change הבריטית אף היא, "פשוט ככה" (הלא היא גרסת גיל המעבר של "סקס והעיר הגדולה"), תחת המטריה הזאת אפשר להכניס גם את "דברים טובים" של פמלה אדלון ולאחרונה גם "ולדימיר" המהנה. אז אמצו את מדבקות האסטרוגן שלכן, כי החיים החדשים שלכן מתחילים כאן.
"נותנות ברוק" – טריילר
(באדיבות BBC)
"נותנות ברוק" היא סיפורן של חמש נשים מהבדן ברידג' שבאנגליה, שמסרבות לשקוע בשקט אל שגרת סריגת קרושה וקיטורים על בני משפחה מעיקים - כלומר הן בהחלט מתלוננות על בני משפחה, אבל זה לא הדבר היחיד שהן עושות - ומחליטות להרים את העיירה. בת' (ג'ואנה סקנלן) היא אישה יגעה, מורה לאנגלית שאמא שלה דמנטית ואחיה, מרטין, מסרב לחלוק בעול אבל יש לו רעיונות ברורים מאוד לגבי הירושה. היא מחליטה שנמאס לה ונערכת להיפרד מהעולם, אבל טלפון מחברה ותיקה שלה, ג'ס (לוריין אשבורן, "הכתר", "ברידג'רטון"), שמציעה לה להצטרף אליה ללהקת רוק לטובת תחרות כישרונות למטרות צדקה, מקלקל לה את התוכניות.
ללהקה מצטרפת גם הולי (טמזין גרג הנהדרת, "אפיזודס"), שוטרת שנמצאת על סיפה של הפנסיה, ואחותה, המיילדת איבון (אמיליה בולמור, "ג'נטלמן ג'ק" ו"עמק האושר"), ושוטרת צעירה נוספת, נישה (טאג' אטוול). בת' מוצאת בערב אחד סוער את הסולנית של הלהקה, קיטי (רוזלי קרייג, "גמביט המלכה"), שמובילה את ציר העלילה השני של הסדרה, המחבר בינה ובין בת' בחיבור שמן הראוי שלא יספויילר. קיטי היא ביתו של גנגסטר מקומי ונושאת איתה טראומה שמאמללת אותה מספיק כדי להתלונן לא פחות משאר בנות גיל המעבר שהיא חוברת אליהן, למרות שהיא אפילו לא בת 50. החיבור של כולן שם זרקור על הרגע שבו האומללות של אותן נשים, בעיקר של בת', הופכת לכעס, שלא לומר זעם, שלא לומר גיטרות דיסטורשן ושירי פאנק משסעי ורידים ומיתרי קול.
"נותנות ברוק" מתנהלת סביב עלילה שיכלה בקלות ללכת לאיבוד או ליפול לקלישאות שטחיות, אבל מאחוריה יושבת סאלי וויינרייט, האישה שכבר הוכיחה את יכולות הג'ינגול שלה בין דרמה אוטוביוגרפית במשקל כבד, שלא חוששת לגעת גם בנושאים כמו אונס בילדות, שחיתות משטרתית ודיכאון קליני, להומור יבש ושנון, בסדרות כמו "הטנגו האחרון בהליפקס", "עמק האושר" ו"ג'נטלמן ג'ק".
גם הפעם וויינרייט שאבה השראה ישירה מהחוויות האישיות שלה בגיל המעבר, כשלדמות הראשית, בת', העניקה את הדיכאון, אובדן המוטיבציה והתחושה שהיא "בלתי נראית", וגם את מכבש הלחצים שוויינרייט עצמה התמודדה איתו בתקופה שהגתה את הסדרה והתמודדה עם דמנציה של אמה, גירושים אחרי 30 שנות נישואים וגידול מתבגרים. אפילו העלבון שבעלה של בת' נהג להטיח בה, "את בדיוק כמו אמא שלך", הוטח בוויינרייט על ידי בעלה בדימוס, והיא הופכת אותו בסדרה למועבט של העצמה. מעל הכול, העובדה שוויינרייט חוגגת על החוק הראשון של התסריטאות - כתוב על מה שאתה מכיר - הופכת את היצירה שלה לכנה, חשופה ומהפנטת, ואת הדמויות שלה למורכבות ומעוררות חיבה.
וויינרייט מספרת היטב את הסיפור של שכבת הגיל הזאת, שלכודה בין טיפול בהורים מקשישים ונזקקים לילדים מתבגרים זועפים: מצד אחד את נותנת את כל מה שיש לך (וכמו העץ הנדיב תמיד ירצו ממך עוד), מצד שני את מרגישה שקופה ובלתי קיימת, ואף אחד לא יבין אותך חוץ מנשים אחרות במצבך. למרבה המזל, מעגלי תמיכה נשית הם דבר והם מונעים מנשים במלכוד הזה לצאת לגמרי מדעתן. האופן שבו וויינרייט מעניקה לצופה את האגדה על להקת פאנק שהתחילה מכלום ו(מן הסתם) מגיעה אל קו הסיום כנגד כל הסיכויים, אבל גם לא חוסכת ממנו את כל התלאות, העצבונות והרגשות שרוחשים מתחת לפני השטח כל הדרך, הוא מלאכת מחשבת של אומן. בנוסף, "נותנות ברוק" מצולמת נפלא ומשוחקת לעילא, כך שהזעם הנשי מעולם לא היה מקסים, מרגש ואפקטיבי יותר.
