הסרט הגרמני המצוין "צליל של נפילה" (Sound of Falling) הוא סרט על בית שזוכר. זהו בית חווה שנמצא במה שהיה פעם מזרח גרמניה, ומה שאפשר לקרוא לו עלילה עוקב אחר המשפחות שדרו בו מאז מפנה המאה הקודמת ועד ימינו. זהו סרט על היסטוריה גרמנית וגם סיפור חניכה נשי, שבו העבר וההווה משתרגים אלה באלה ומייצרים תחושה של נוכחות רפאים הרודפת את חדרי הבית. כל סצנה בו נדמית כאילו היא מהדהדת משהו מהעבר, והתוצאה היא יצירה שעניינה קולנוע וזיכרון. משהו שמזכיר את סדרת המופת של אדגר רייץ, "היימאט" (1984), שהביאה את קורותיה של גרמניה במאה ה-20 דרך סיפורה של משפחה כפרית.
"צליל של נפילה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות קולנוע חדש)
ההיבט הקולנועי הרפלקסיבי נוכח בסרט דרך צילום ביחס אקדמיה ריבועי, אבל גם דרך התחושה שהדמויות לעיתים מודעות לכך שמישהו או משהו מצלם אותן. יתר על כן, המתים והחיים מצולמים בסרט יחד, זכר לימים שבהם נהגו לחנוט את המתים באמצעות הצילום שמנציח אותם ובעזרת איפור הולם ותפירת עיניהם כך שיישארו פקוחות. נדמה לי שכל מי שיבקש לכתוב פעם עבודה על הנוכחות הרפאית בקולנוע לא יוכל להתעלם מהסרט הזה, עבודתה הקולנועית השנייה של מאשה שילינסקי שזיכתה אותה מוקדם יותר השנה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן (הסרט הוא גם נציגה של גרמניה לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר).
3 צפייה בגלריה
דוגמא מיטבית לשימוש בנוכחות-רפאים בקולנוע. מתוך "צליל של נפילה"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
"צליל של נפילה" מביא ארבעה סיפורים פרגמנטריים שנשזרים זה בזה והופכים את הצפייה למאתגרת אך גם מתגמלת מאוד. במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבת נערה: האחת (אנה הקט) חיה בבית החווה בתחילת המאה הקודמת; השנייה (לאה דרינדה) אחרי מלחמת העולם השנייה; השלישית (לנה אוז'נדובסקי) בשלהי שנות ה-70 במה שהוא אז מזרח גרמניה; והרביעית (לאני גייסלר) - בהווה. דמויות שונות משמעותיות מאכלסות כל אחד מהסיפורים כמו דוד שרגלו נקטעה בנסיבות אכזריות, וישנן גם רמיזות למשיכה מינית בתוך המשפחה. כל הסיפורים מהדהדים זה את זה - לעיתים דמות אחת קשורה בקשר משפחתי לדמות מתקופה אחרת - ובעיקר, הם כוללים את נוכחות הרפאים שעולה מתצלומי הסטילס המשפחתיים (באחד מהם, אחת הנערות עוזבת את המעמד בדיוק ברגע הצילום, במצלמת פולרואיד שהייתה אופנתית בשנות ה-80, ודמותה המטושטשת בדיוקן המשפחתי המצולם מזכירה את דמויות הנערות המתות בתצלומים מהתקופה המוקדמת יותר).
הסרט משלב, כאמור, מבט היסטורי וחוויית קיום נשית. רובו ככולו מורכב ממבטים נשיים, גלויים וסמויים, וגם נותר במרחב הביתי שנהפך לכזה המנותק מההיסטוריה ומהעבר הלאומי הטראומטי. כל זה לא הופך את הצפייה בו לקלה - והדברים נאמרים לחיוב. "צליל של נפילה" (משמעות שמו המקורי בגרמנית היא "להישיר מבט אל השמש") מעניק לנו קולנוע שהוא חווייתי - מעין אוסף של מבטים וצלילים שיוצרים יחד את דיוקנה של מאה. לי הוא הזכיר מאוד את יצירת המופת האוטוביוגרפית של טרנס דיוויס, "קולות רחוקים, דוממים" (1988) שמביאה את סיפורה של משפחת פועלים בריטית בשנות ה-40 וה-50 דרך רגעים אפיזודיאליים וקולות מהתקופה. שני הסרטים מבקשים לייצר נרטיב שהוא משפחתי והיסטורי באמצעות כלים שהם בראש ובראשונה קולנועיים ולתהות, אגב כך, על יכולתו של הקולנוע להעלות דמויות מאוב - ובמקרה של "צליל של נפילה" זה קורה בדרך שאינה מטאפורית גרידא.
והנה הסתייגות: צפיתי עד כה בסרטה של שילינסקי פעם אחת בלבד. לא היה לי מושג על מה הסרט לפני שצפיתי בו, ועל כן הנחתי לו בעיקר לשאוב אותי. המעקב אחר מהלכיו עלול להיות לפעמים תובעני, אבל נדמה שהדרך הטובה ביותר להיענות לו היא פשוט להיסחף - ויש בסרט הזה משהו מאוד סוחף. כל פרט ומבט בו מסתירים תעלומה או חוויה טראומטית הקשורה בעיקר בדמויות הנשית, והסרט כמו מבקש מאיתנו לצוף בתוך המאה ה-20 - ליתר דיוק בתוך הזיכרון של המאה ה-20 - במה שמזכיר לעיתים חלום. שילינסקי מתגלה דרכו כבמאית מובילה בקולנוע הגרמני וזהו, כאמור, סרטה השני בלבד. אמהּ, אף היא במאית, נהגה לקחת אותה עמה לצילומי סרטיה, והיא עצמה החלה לשחק בקולנוע ובטלוויזיה בעודה תלמידת בית ספר. מאוחר יותר היא הצטרפה לקרקס נודד והופיעה שם כקוסמת וכרקדנית אש. בשלב מאוחר יותר החלה לעבוד כתסריטאית.
הסרט נכתב (על ידי שילינסקי ושותפתה לתסריט לואיזה פטר) בעקבות שהייה משותפת שלהן בבית חווה נטוש במחוז אלטמרק שבצפון-מזרח גרמניה, אזור חקלאי הנושא עמו את ההיסטוריה של גרמניה במאה ה-20. זהו המקום שבו נעצרו הכוחות הסובייטיים במלחמת העולם השנייה, ובו עבר גם הגבול בין מערבה של גרמניה ומזרחה. כאשר השתיים שוטטו בין חדרי החווה הן מצאו תצלום של שלוש נשים ניצבות בחצר ומביטות אל המצלמה. הנשים האלה ומבטיהן - המבט הנשי בהיסטוריה - עוררו את תהייתן של שילינסקי ופטר שהובילה ליצירת הסרט. התוצאה היא יצירה שמתבוננת במבט; שעוסקת בסיפור ובטראומה נשיים; ובעיקר, מבקשת למצוא שפה קולנועית שמבטאת את אלה בצורה שהיא לא פחות ממופתית. צליל הנפילה שבשמו של הסרט יהדהד ימים רבים אחרי שתצפו בו.
