הנסיך הסגול אומנם הסתלק מאיתנו מוקדם מדי, בגיל 57. אבל הוא לא הלך לשום מקום. בעשור שחלף מאז מותו של פרינס, המוזיקה שלו ממשיכה לחיות בשירותי הזרמת המוזיקה, הן באמצעות שחרור חומרים מארכיון ההקלטות העצום שלו והן דרך ההוצאות המחודשות והמורחבות לאלבומי המופת שלו, בעיקר אלו שיצאו בשעתו סביב אמצע האייטיז. לאורך חייו הקצרים המוזיקאי שנולד ופעל במיניאפוליס הספיק לא מעט: הוא שבר שיאי מכירות, פירק מחיצות בין ז'אנרים, ניגן בהצלחה על כמעט כל כלי נגינה, הפך לאייקון אופנה וגם כתב לא מעט להיטים לאחרים (למשל לבאנגלס, למדונה ולשינייד או'קונור).
לפרינס היה תואר נוסף שאותו הוא יכול היה למסגר ולתלות בגאווה על הקיר בחדר העבודה שבאחוזה שלו – גיבור גיטרה. בגלל תאריו הרבים, לא בטוח שהוא השם הראשון שעולה כשמתחילים להרכיב את רשימת האנשים שהיטיבו להפיק קסמים משישה מיתרים שנמתחו על גבי צוואר גיטרה שחוברה למגבר. אבל כשבוחנים כמה מהסולואים הגדולים שהוא ניגן לאורך הקריירה – ונזכרים באחד שהוא רצה לנגן ולא אפשרו לו – מבינים עד כמה חותמת הצליל של פרינס כגיטריסט הייתה ייחודית. כמוזיקאי הוא היה שילוב מקורי שהושפע מארבע אגדות שקדמו לו: ליטל ריצ'ארד, ג'יימס בראון, סליי סטון וג'ימי הנדריקס. האחרון השפיע עליו רבות בכל הנוגע לטיפול בגיטרה.
על מנת להתחיל ולהבין את הייחוד של פרינס כגיטריסט, אפשר להקשיב למשל למה שהוא עושה החל מאמצע הדקה השלישית ב-I Could Never Take the Place of Your Man, שסוגר את צד ג' של האלבום הכפול Sign o' the Times מ-1987. השיר, שנפתח עם קלידים מקפיצים, בס מדביק ותופים שמחים שכולם צועקים אייטיז, הופך בהמשך למשהו אחר לגמרי. עוד לפני הסולו, הגיטרות נכנסות בהדרגה ומוסיפות טיפה לכלוך ועומק. פרינס וזמרות הליווי שלו שרים גבוה, ואז הוא נוטל את ההובלה ומציג סולו פתלתל המורכב מחריקות, אקורדים המנוגנים ביד בוטחת וצביטות מיתרים מהירות. בהמשך הקלידים חוזרים למרכז הבמה, עד שהגיטרה יוצאת לטיול נוסף ויפה לא פחות מקודמו, לקראת סוף השיר. איזה הבדל בין הגרסה הזו לבין הגרסה המוקדמת של השיר – שהייתה קצרה בחצי - שפרינס הקליט ב-1979. ואפרופו 1979 ופרינס, באלבומו השני והפ'אנקי שיצא באותה השנה ונשא את שמו, ממתין קטע גיטרה נהדר בשיר Bambi, שבהחלט ניתן לראות בו מבוא לבאות.
היצירה הפופית-פסיכדלית-בלוזית שהיא I Could Never Take the Place of Your Man, ממחישה עד כמה פרינס נהנה – וגם ידע כיצד - לערבב בין ז'אנרים. כפי שהמיקסולוג המוזיקלי שהוא היה עושה גם ב-The Cross עם הגיטרה הכבדה עם הדיסטורשן המלווה בנגיעות הודיות ברוח הביטלס, המופיע גם הוא באותו בצד ג' של Sign o' the Times. האלבום הזה חתם את תור הזהב של פרינס, שהדגים עד כמה הוא היה המיילס דייוויס של זמנו. בדומה למהפכה שדייוויס חולל בג'אז, פרינס עשה אחת משלו בפופ. לא במקרה הם שיתפו פעולה ב-1987, השנה הכה מכרעת בביוגרפיה המוזיקלית של פרינס.
3 צפייה בגלריה
בדומה למהפכה שמיילס דייוויס חולל בג'אז, פרינס עשה אחת משלו בפופ. פרינס
(צילום: Chris Graythen/Getty Images)
לפני Sign o' the Times, פרינס פנטז על הוצאת מוצר אולפני יומרני אפילו יותר – אלבום משולש שלו התכוון לקרוא Crystal Ball. מנהלי חברת התקליטים שלו, האחים וורנר, שהתאכזבו מהמכירות המעט פחות מרשימות (באופן יחסי, כן?) של אלבומו הקודם, Parade (שחגג לאחרונה יום הולדת 40), הודיעו לפרינס שעליו להסתפק באלבום כפול וקיצצו את החומרים שהוקלטו על מנת לשמור על האורך הרצוי בעיניהם. המתחים בין פרינס לבין הלייבל, לא פגמו בקצב היצירה שלו, אך רבים מהאלבומים שהוציא משנות ה-90 והלאה, הציגו אחוזי פגיעה נמוכים יותר לעומת ימי השיא שלו.
Sign o' the Times הגיע בתום חמש שנים מלאות כל טוב שבמהלכן פרינס שיחרר אלבומים נהדרים (לצד גניזת ודחיית פרויקטים נוספים, ובהם "האלבום השחור", שיועד גם הוא ל-1987). בשנים שבהן מייקל ג'קסון – המתחרה הישיר של פרינס על תואר כוכב הפופ הגדול באמריקה - שיחרר שני אלבומים מגה-מצליחים (Thriller ו-Bad), פרינס השלים שישה, שניים מהם כפולים. הנסיקה שהחלה באלבום האפוקליפטי והכפול "1999" שיצא ב-1982 וממנו נמכרו 15 מיליון חתיכות, המשיכה עם רב-המכר Purple Rain שנוצר ביחד עם להקת הליווי שלו, The Revolution, שמכר הרבה יותר מקודמו המצליח. רגע השיא בו - ואולי בכל הקריירה של פרינס - הוא שיר הנושא הכולל סולו גיטרה אגדי. האלבום הזה מציע לפחות עוד סולו ענק, פתלתל ומאוד אייטיזי ברוחו - ב-When Doves Cry.
פרינס תכנן לכתוב את Purple Rain כשיר באורך עשר דקות בסגנון קאנטרי. בתחילה, הוא יועד לסטיבי ניקס, סולנית פליטווד מק, שיצאה אז לקריירת סולו במקביל ללהקה. פרינס שלח לה קסטה עם הלחן וביקש שתכתוב עבורו טקסט. ניקס הקשיבה לקסטה, אבל החזירה לפרינס תשובה שבאמת תודה, אבל הוסיפה שהיא מוותרת על המשימה. פרינס החליט לתת לשיר צ'אנס נוסף. במהלך חזרה באולפן בזמן העבודה על האלבום Purple Rain, ורגע לפני שהוא שיחרר את הנגנים הביתה, הוא הציג בפניהם שיר. מכיוון שזה היה סוף היום, פרינס הבטיח לנגנים שהעניין לא יצריך מהם יותר מכמה דקות הקשבה.
זה לקח קצת יותר זמן, אבל ברגע שהגיטריסטית שעבדה אז עם פרינס, וונדי מלווין, החלה לשחק עם האקורדים שפרינס השמיע באולפן, השיר החל לתפוס צורה חדשה, עד לגראנד פינאלה שנחגג עם אחד מהסולואים הכי גדולים שנוצרו באייטיז. Purple Rain שרחוק מלהיות שיר קצר – מדובר ב-8:41 דקות של עונג – היה ארוך אפילו יותר במקור. הגרסה המופיעה באלבום הוקלטה בהופעה חיה שנערכה שנה קודם לכן, ומה-11 דקות המקוריות קוצצו בין היתר בית נוסף ועוד סולו גיטרה של פרינס. לא נורא, גם ככה קיבלנו את אחד מההמנונים הכי גדולים שהגדירו את האייטיז.
ג'קסון ופרינס פעלו בקווים מקבילים באייטיז, וכל אחד מהם תרם רבות לטשטוש הגבולות שהיו עד אז בין מוזיקה שחורה לכזו שנתפסה כלבנה. אבל הייתה פעם שבה הם כמעט נפגשו. בינואר 1985 פרינס הוזמן להצטרף לנבחרת הכוכבים שהתכנסה לביצוע שיר הצדקה We Are the World שנועד לצמצמם את הרעב ביבשת אפריקה, שג'קסון היה אחד מיוצריו. פרינס הסכים להשתתף, אך התנה את הגעתו לאולפן בכך שיתנו לו לנגן סולו גיטרה ולא רק לשיר שתיים-שלוש שורות ולעשות קולות בפזמון. לאחר שנענה בשלילה, פרינס אפילו לא טרח לעדכן את מארגני היוזמה הפילנתרופית-מוזיקלית אם הוא מתכוון להגיע לאולפן.
פרינס אולי יצא קצת נודניק מההתעקשות שלו לדרוש לנגן סולו גיטרה שבשיר שיוצריו לא חשבו שהוא זקוק לאחד שכזה, אך מי שיקשיב למה שהוא מפיק מהגיטרה שלו בשיר Purple Rain שהוביל את אלבומו הכי מצליח, שיצא ב-1984, יקבל תצוגת תכלית של גיטריסט-על, שהתכתבה עם הסגנון של הנדריקס.
פרינס, שבשנים הראשונות לאחר מותו נתפס כעוד אייקון של ילידי האייטיז, זכה לאחרונה לקאמבק נוסף דרך הסדרה "דברים מוזרים" שבפרק הסיום שלה שולבו Purple Rain ו-When Doves Cry. ואם הודות לסדרה, כמה מצופיה הצעירים גילו את הגאון המוזיקלי שהיה שייך עד אליה רק להורים שלהם (כפי שקרה גם עם קייט בוש ומטאליקה לפניו), כבר היה שווה להם לצפות בה.
20 שנה לאחרי שהמם את עולם הפופ עם Purple Rain, הגיטרה של פרינס נסקה בשנית, הפעם כשחלק במה עם נבחרת מוזיקאים שהורכבה בין היתר מטום פטי, סטיב וינווד וג'ף לין, שהתכנסו על מנת להצדיע לג'ורג' האריסון המנוח שהוכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול. פרינס, שגם הוא זכה לאותו הכבוד בערב ההוא, היה שותף מרכזי לרגע השיא בטקס, עם הקאבר ל-While My Guitar Gently Weeps - כנראה השיר הכי יפה שהאריסון כתב, בימיו בביטלס ובכלל. האתגר של פרינס היה כפול – לא רק לזרוח לצד חבורת אגדות, אלא גם לנסות ולקחת את הסולו האגדי שאריק קלפטון ניגן במקור, למקום אחר. הוא סימן 'וי' גדול על שתי המשימות.
3 צפייה בגלריה
מדובר בקסם. פרינס בטקס הכניסה של ג'ורג' האריסון להיכל התהילה של הרוקנ'רול
(צילום: Frank Micelotta/Getty Images)
מי שיצפה בקליפ המתעד את ההופעה ההיא יתקשה בתחילה לזהות את פרינס. כשהשיר מתחיל המצלמה נודדת בעיקר בין פטי לבין לין. פרינס – עם חליפה מחויטת, חולצה אדומה בעלת צווארון עצום ומגבעת - רק מציץ קצת מהצד ומנגן את האקורדים שלו בצנעה כאחרון המלווים בהרכב. אבל כשהוא לוקח את הסולו השני החותם את השיר, אי אפשר להסיט ממנו את המבט. את האופן שבו האצבעות של פרינס מטפלות במיתרי הפנדר טלקסטר הזהובה שם, קשה לתאר במילים. מוטב לצפות בו ואז לקום ולהריע לגאון מוזיקלי בפעולה. בשתי מילים: מדובר בקסם. בקצת יותר: זהו אחד מרגעי הגיטרה הגדולים האחרונים בתולדות הרוק.
כשפרינס מסיים את הסולו הפנומנלי - שבמהלכו הוא מנגן בין היתר עם השיניים, נותן לאצבעות שלו ללטף וללחוץ את צוואר הגיטרה, פורט בחצי שכיבה תוך שהוא נתמך בגבו בידי אחד מיושבי השורה הראשונה, וגם לגרום לדהני, בנו של כותב השיר, לזרוח מאושר - הוא מעיף את הגיטרה באוויר ומסתלק מהבמה בלי לומר מילה. כמו שחקן כדורסל שקלע את סל ניצחון מחצי מגרש עם הבאזר במשחק האליפות, ולא רץ לחגוג את הזכייה עם חבריו לקבוצה. השקט שבו פרינס מסיים את הנאמבר שלו כאן – ומדובר במוזיקאי עם חתיכת אגו – רק מעצים את הסולו הענק הזה, ואת המוזיקאי האדיר שחתום עליו ושהלך מאיתנו לפני עשר שנים.
