ריח השקשוקה ממלא את האולם. זה לא ריח מהונדס אלא אמיתי - על הבמה ניצב תנור, עליו מחבת, ובתוכה שוברת אביבה במסירות ביצה אחר ביצה, אי אפשר לטעות בארומה של בצל המיטגן לאיטו, והריח מגיע לכל אף ואף, לכל שורה בקהל. אביבה מכינה לפרופסור הרעב שקשוקה ממעט המרכיבים שמצאה במקרר ביתו התל אביבי, ובתמורה הוא לא מתייאש ממנה. ולמה שיתייאש? משום שאביבה, הגרה באחד השיכונים בטבריה, היא אומנם כישרון כתיבה גדול, אבל את הסיפורים שלה היא כותבת במטבח, בין הסירים, ככה זה כשחצי שכונה אוכלת את הדגים שלך.
4 צפייה בגלריה
מתוך "אביבה אהובתי"
מתוך "אביבה אהובתי"
מתוך "אביבה אהובתי"
(צילום: רדי רובינשטיין)
ההצגה "אביבה אהובתי" שעלתה בתיאטרון הבימה בשיתוף עם תיאטרון באר שבע, המספרת את סיפורה של אישה קשת יום שמייחלת להגשים את חלומה להיות סופרת, היא עיבוד לסרטו של שמי זרחין מ-2006. הסרט זכה בשישה פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר ופרס השחקנית הטובה ביותר שהוענק לאסי לוי על תפקידה כאביבה. כעת, כאמור, הוא מקבל עיבוד לבמה בבימויו של משה קפטן, בעיבודו של ארז דריגס ועם דרמטורגיה של שחר פנקס. בתפקיד הראשי יחלקו לסירוגין ענת מגן שבו ורונה לי שמעון (הכותבת צפתה בגרסה עם מגן שבו ולכן היא תוזכר בביקורת זו).
לביקורות במה נוספות:
הסצנה המתוארת בפסקה הראשונה היא רגע נפלא בהצגה הזו, רעיון בימוי עדין שמעביר עולם. לטגן שקשוקה על הבמה, לשמוע את קולות פצפוץ הביצים, כמה כוח יש לריח בהפעלה של מכניקת הרגש, והרי אין דבר שאומר יותר "בית" מריחות בישול. זוהי אביבה, אישה פשוטה, עמוד התווך של הבית, זו הבוררת בכל ריב ופותרת כל בעיה אצל שאר יושביו. אביבה היא התגלמותה של אישה שחיה כדי לטפל באחרים, שחלומותיה להיות סופרת מבעבעים השכם וערב בתוך סירים עצומים. בינתיים, היא כותבת סיפורים, למשל על האישה שבנתה לעצמה כנפיים מנייר מתכונים שאספה, ועפה מהחלון. "הכתיבה שלך מרגשת אותי", אומר לאביבה הפרופסור לספרות, ונוטע בה תקווה שהנה - הוא יפתח לה פתח להוציא את ספרה לאור.
4 צפייה בגלריה
מתוך "אביבה אהובתי"
מתוך "אביבה אהובתי"
אביבה היא התגלמותה של אישה שחיה כדי לטפל באחרים. מתוך "אביבה אהובתי"
(צילום: רדי רובינשטיין)
עלילת ההצגה נטועה חזק בקרקע - בסיפורם של אנשים פשוטים משכונה דלה בפריפריה. לא מובן מאליו בימינו לספר סיפור על שוליים חברתיים בישראל, מבלי ליפול לסטריאוטיפים, והנה ההצגה הזו מצליחה לעשות זאת יפה, כשהדמויות משוחקות בטוב טעם, ורובן אינן מצוידות בסממנים עדתיים מובהקים מדי או מגוחכים. זוהי פשטות שאינה מזלזלת בדמויות או מנמיכה אותן, ועדיין ברור מאוד לאן הן שייכות על המפה הכלכלית-חברתית בארץ.
לצד הסיפור הארצי ונודף הריאליזם, שזורים בהצגה חלקים מעולם הפנטזיה של אביבה - אלו החלקים שבהם הסיפורים שלה מתעוררים לחיים, והדבר בא לידי ביטוי עם וידאו ארט מקסים (על עיצוב הוידאו אחראי גיא רומם) שנראה כמו צויר ביד. על הרקע הזה מופיעה יונה, גיבורת הסיפורים של אביבה, המשוחקת בידי עמית זיתון החיננית. כל סצנה כזו נגמרת בסאונד דומיננטי של נשיפה, כה בולטת, כמו נשיפתו האחרונה של אדם שנשמתו יוצאת ממנו. הבחירה הזו מצטרפת לשאר הבחירות הנכונות, וממחישה יפה את ההשתרשות חזרה מעולם החלום למציאות הלא פשוטה. במחצית הראשונה של ההצגה ניתן היה לקצר חלקים מסוימים, שכן יש תחושה מעט "מסטיקית" במספר סצנות המתארות את תמונת העולם של אביבה. במחצית השנייה אין הרגשה כזו, והיא מהודקת יותר.
4 צפייה בגלריה
מתוך "אביבה אהובתי"
מתוך "אביבה אהובתי"
תחושה מעט "מסטיקית" במחצית הראשונה, השנייה מהודקת יותר. מתוך "אביבה אהובתי"
(צילום: רדי רובינשטיין)
זהו סיפור על נשים חזקות אך לא פריווילגיות, ולעומתן גברים לא מתפקדים, תלותיים, לא מפותחים, שאותם הן נושאות על גבן. אימה המעורערת של אביבה משוחקת בידי רובי פורת שובל הנהדרת, וישנה סצנה בין השתיים שחושפת את הפגיעות והרגישות של דמותה של אביבה באופן מכמיר לב. מוני בעלה הלוזר של אביבה מגולם היטב בידי מולי שולמן, ומעורר אמפתיה גם כשהוא נכשל כבעל. אניטה, אחותה של אביבה, משוחקת על ידי הילה סעדה שיכולה הייתה למתן מעט את המניירות המוגזמות של הדמות. נופר סלמאן ושפי מרציאנו מרשימים כל אחד בדרכו כילדיה של אביבה. תקווה עזיז בתפקיד השכנה מרצדס, אורן כהן בתור בעלה של אניטה ואודי רוטשילד כפרופסור - עושים אף הם עבודה טובה.
מעל כולם זורחת ענת מגן שבו בתפקיד אביבה, והיא מצוידת בטבעיות בלתי מתאמצת, ובעוצמה שקטה. מגן שבו מתמזגת עם אביבה באופן מושלם ומעבירה מורכבות לצד פשטות, חוזק לצד שבירות, ועל כך מגיעות לה מחמאות רבות.
4 צפייה בגלריה
מתוך "אביבה אהובתי"
מתוך "אביבה אהובתי"
נשים חזקות אך לא פריווילגיות, ולעומתן גברים לא מתפקדים. מתוך "אביבה אהובתי"
(צילום: רדי רובינשטיין)
"אביבה אהובתי" היא הצגה שיכולה לגעת במקום אינטימי אצל רבים, ולכן לא חייבים להיות אביבה כדי למצוא בה נקודת הזדהות. זהו המקום הרועד, החולם, המתגעגע, המוחמץ. יש אותו אצל כולנו בווריאציות כאלה ואחרות. ובעיקר: ההצגה הזו מצליחה לייצר תחושה של בית תוך שימוש בכמה חושים: דרך ויזואליה, מוזיקה, סאונדים, ובעיקר - באמצעות ריח. זה מקורי ומעניין, וזה גם מאוד ישראלי. ובכך, אביבה אולי כותבת את הסיפור שלה, אבל גם קצת את של כולנו.