ב"מפגשים מהסוג השלישי" וב"אי.טי" סטיבן ספילברג מיזג באופן אפקטיבי ז'אנרים של פנטזיה עם גרסה "נורמן רוקוולית" של הפרבר האמריקני. חיבור זה הועצם בסרטים שאותם הוא הפיק ("פולטרגייסט", "הגוניס", "הגרמלינס" "בחזרה לעתיד") והפך לאלמנט שמזוהה עם הקולנוע האמריקני של שנות ה-80. בטרילוגיית "פארק היורה", ובטרילוגיית ההמשך "עולם היורה", לא נעשה החיבור המתבקש בין האמריקנה הפרברית והחיות המסוכנות. כשדינוזאורים התערבבו בסביבה האנושית "הרגילה" (להבדיל מאיי נובלר וסורנה) זה נעשה באופן מאוד מוגבל ולא מספק. ב"סוף רחוב האלון" (The End of Oak Street), שנכתב ובוים על ידי דייוויד רוברט מיטשל, החיבור בין דינוזאורים וסביבת מחייה אנושית "רגילה" סוף-סוף נעשה – ונעשה היטב. סרט שאינו נטול פגמים אבל הוא מציע בידור קולנועי מוצלח ומהנה יותר מכל סרטי ההמשך של "פארק היורה".
"סוף רחוב האלון" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מיטשל הפגין בעבודותיו הקודמות משיכה לסביבה הפרברית. מסרט הביכורים The Myth of the American Sleepover (2010), דרמת התבגרות נוסטלגית שמתרחשת בפרברי דטרויט, דרך סרט האימה המוערך "משהו עוקב אחריי" (2014) שצולם ברובו בסביבה זו. סרטו האחרון "תעלומה בסילבר לייק" (2018) צולם בשכונה בלוס אנג'לס בעלת אופי פרברי-בוהמייני. היה זה ניסיון שאפתני לעצב מרחב של בלבול ומוזרות בהשפעת דיוויד לינץ'. הסרט נכשל כלכלית וקיבל ביקורות שהיו ברובן שליליות - והכניס את מיצ'ל ל"כלא במאים" לשמונה שנים. מאז, "סילבר לייק" זכה, במידה רבה של צדק, להערכה מחודשת. כעת מיצ'ל קיבל הזדמנות לשקם את עצמו כקולנוען מסחרי.
גלריה
משהו עוקב אחריי. והמשהו הזה הוא ולוסירפטור. מתוך "סוף רחוב האלון"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ל"סוף רחוב האלון" יש תקציב בינוני (80 מיליון דולר). הוא נדרש לעשות הרבה בתקציב נמוך בהשוואה לאלו של טרילוגיות הדינוזאורים. בערכים מתואמי-אינפלציה, שלושת סרטי טרילוגיית "פארק היורה" עלו בערך כפול, "עולם היורה" עלה פי 2.5, ושני הסרטים החותמים את הטרילוגיה השנייה עלו פי 7.5 (כ-600 מיליון דולר לכל אחד). לא בטוח שיש סרטים שמסחרית ומוסרית מוצדק להשקיע בהם כל כך הרבה כסף, אבל בטח שלא בשני סרטים אלו.
מגבלות התקציב עשויות להיות גם יתרון. הסרט של מיטשל קצר יחסית (99 דק'), והוא נדרש להצגה יותר מרומזת, מוסתרת למחצה או עקיפה של מקור האיום (לא לדאוג, רואים מספיק דינוזאורים). כמו כן יש דגש רב יותר על היחסים בין בני המשפחה הנתונים במצור. לא מדובר בדרמה רבת רבדים וניואנסים, אבל יחסית לסטנדרט בסרטי דינוזאורים זהו שיפור ניכר.
רוצי, אן האתאוויי! יש לך עוד 7,459 סרטים לככב בהם השנה! מתוך "סוף רחוב האלון"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
את האקספוזיציה של "סוף רחוב האלון" ניתן להעביר עם כרטיס בינגו של הפרבר הקולנועי משנות ה-80. דבר אינו נפקד: הבגדים, העיצוב התקופתי המוקפד, חבורת הילדים נוסח "אני והחברה", האירוע הקהילתי, "הבריון", הנערה שיכולה להיות מושא לאהבת נעורים וכו'. המוזיקה שנכתבה על ידי המלחין המוכשר מייקל ג'יאקינו (שלל סרטי פיקסאר וסרטי "עולם היורה") מנהלת התכתבות מתמדת עם זו של ג'ון וויליאמס. עולם של מהוגנות אידילית כפי שהוא כנראה מעולם לא היה. כמובן שזו לא רק בועה אוטופית. במתכונת הנרטיבית הקלאסית חייבים להיחשף סדקים שיהפכו את מה שיבוא לאחר מכן לתהליך התגברות-עיבוד-גאולה. מיטשל והצלם הקבוע שלו מייקל ג'ולאקיס מרבים להשתמש בצילום בעדשה קמורה וחצויה (split diopter) כדי ליצור המחשה ויזואלית לסדקים אלו. התחבולה ששימשה את בריאן דה פלמה (למשל ב"התפוצצות") ליצור עיצוב מרחב קונספירטיבי, נובעת גם היא מהמלאי של הקולנוע האמריקני באותה תקופה.
משפחת פלאט נראית מבחוץ כמשפחה המושלמת, אבל האבא גרג (יואן מק'גרגור) איבד את מקום העבודה, ומשלים הכנסה באמצעות משלוחי פיצה. האמא דניס (אן האת'וויי) נבוכה משלט הפיצה שמוצב על המכונית המשפחתית, ומגלה סבלנות הולכת ופוחתת לאופן שבו גרג מסתיר ממנה דברים - כמו, למשל, נטייתו להגניב פה ושם שלוק של אלכוהול. דניס עמלה על כתיבת ספר שבו היא חושפת את הצד היותר פרוע והפחות מרוצה מחיי המשפחה. למשל, העובדה שיש לה מזוודה ארוזה לרגע בו היא תחליט לעזוב. היא נזקקת להזדמנות להעריך מחדש את תכונותיו החיוביות של בעלה, ולממש את הצדדים המודחקים באישיותה כאם פרברים. בדיוק בשביל דברים כאלו נבראו פיתולי זמן שעומדים להשליך את שכונת פלאוורוויל השלווה לעידן המזוזואיקון.
אמרת שזו איגואנה, אני מרגישה נבגדת. מתוך "סוף רחוב האלון"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
יש להם שני ילדים. הנערה הבוגרת אודרי (מייזי סטלה) שבעקבות הערצתה לקארל סייגן חולמת ללמוד אסטרונומיה בקורנל. בריאן (כריסטיאן קונוורי) בן ה-13, מאוד קשור לכלב המשפחתי - כלב בקר אוסטרלי בשם סטארבק. הכלב הפרוע נוטה לעשות את צרכיו בחצר של השכן העצבני מל (פי.ג'יי ביירן). כמו גברת גאלץ' ב"הקוסם מארץ עוץ", השכן מאיים לירות בכלב הסורר. ברור שהוא מסומן כמתאבן מס' 1 כשהדינוזאורים יגיעו. לסטארבק, לעומת זאת יהיה שמור תפקיד חשוב בניסיון להגן על בני המשפחה.
סדרה של הבזקי אור, ורמזים הולכים ומתגברים להתרחשות משונה, מקדימים את הפיתול בזמן. יהיה לזה סוג של הסבר מדעי מטעם המועמדת ללימודים בקורנל, אבל הוא לא באמת חשוב. מסיבה כזו או אחרת חלק מהמציאות השלווה, בקוטר של כ-3 קילומטרים, נחתך והושלך לעידן שבו כמעט כל דבר רוצה ויכול לטרוף אותך. באופק של הפרבר יש כעת הרי געש פעילים, וצמחייה פראית גדלה במהירות לצד המדשאות המטופחות. באופן ההצגה של הדינוזאורים יש אלמנטים שהיו חסרים בסרטי פארק היורה. במחצית השניה של שנות ה-90 (כחצי עשור לאחר "פארק היורה") בוססה התזה המדעית של דינוזאורים עם נוצות, וכך חלקם מופיע גם בסרט. כמו כן יש בסרט, במחילה, צואת דינוזאורים (מקור לבדיחה או שתיים), ואפילו, רחמנא ליצלן, הזדווגות דינוזאורית (שמוצגת באופן מהוגן למדי).
אה...לא היה פה פעם סניף קופ"ח? מתוך "סוף רחוב האלון"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
יש לא מעט הומור התואם את הרוח של פנטזיה קלילה, אבל המשפחה מוצאת את עצמה בסיטואציית הישרדות. ככול שהעלילה מתקדמת, יש יותר אלמנטים של אימה, כולל סצנת מוות מפתיעה בזהות הקורבן ובאופן ההצגה. מיטשל בוחן את הגבולות של דירוג ה-PG-13 כפי שהיה מקובל בשנות ה-80. יש רגעים שבהם דינוזאורים מנשנשים בני אדם, אבל שום דבר שעשוי לצלק ילדים בשלהי היסודי ומעלה. האלמנטים של הפנטזיה מאפשרים בסופו של דבר לאזן, באופן מופרך ומשעשע כאחד, בין הממד המערער של אימה והממד המנחם והמבדר. בסופו של דבר, כמו בסרטים של ספילברג, הממד הרגרסיבי של הפנטזיה מנצח.
הקונספט של "סוף רחוב האלון" היה עשוי להתמצות בטראש מפלצות נוסח "שארקנדו". אבל זו לא חלטורה דלת-תקציב אלא על עבודה מיומנת בהיבטים של עיצוב, צילום, מוזיקה ומשחק. מיטשל הוא במאי מספיק מיומן כדי ליצור מתח, ולעורר בצופים מגוון תגובות רגשיות. בנוסף הוא גם מצליח בדבר לא פשוט: ליצור התכתבות אינטליגנטית עם העידן הקולנועי שממנו הוא שואב השראה.
