במחצית השנייה של המאה ה-20 הקולנוע נתפס כמדיום שמפגין עליונות אמנותית ביחס לטלוויזיה. לכן היה מעניין לבחון מקרים שבהם במאי קולנוע בעל חזון ייחודי ("אוטר") מבצע את המעבר לטלוויזיה. כך היה כשאלפרד היצ'קוק חנך את "אלפרד היצ'קוק מגיש" (1955-62) סדרה שחלק מפרקיה בוימו על ידו, או כשאינגמר ברגמן יצר מודל מודולארי שבו מיני-סדרה תפקדה כמקור לגרסה קולנועית מקוצרת (ב"תמונות מחיי נישואים" ב-1973, וב"פאני ואלכסנדר" ב-1982). במאה ה-21 הקולנוע הולך ומדלדל, ודווקא בטלוויזיה יש שואו-ראנרים שלהם טביעת אצבע סגנונית ותמות חוזרות בעבודותיהם. אך מה קורה כש"אוטר טלוויזיוני" מבוסס מביים את סרט הקולנוע הראשון שלו?
"מפלצות אמיתיות" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"מפלצות אמיתיות" (Dust Bunny)הוא סרט הביכורים של בריאן פולר המזוהה עם סדרות כמו "החיים על פי נד" (2007-09) ו"חניבעל" (2013-15). בעבודותיו הטלוויזיוניות הוא פיתח סגנון מובחן: שילוב בין מקאבריות לרוך, אלימות ואסתטיזציה, ועיסוק במוות באמצעות הומור צבעוני ולעיתים ילדותי במופגן. בטלוויזיה, סגנון זה פעל כעולם מתמשך — כזה שהצופה מוזמן לשהות בו, להתרגל לאקסצנטריות שלו ולהפנים בהדרגה את חוקיו. אך מה שעובד כפואטיקה אפיזודית ומתמשכת בטלוויזיה לא בהכרח מבטיח סרט עם משקל דרמטי, קצב פנימי ועמוד שדרה רעיוני.
נקודת המוצא העלילתי של "מפלצות אמיתיות" היא פחד ילדות שמתממש בעולם שנדמה כהשתקפות של תודעה ילדותית. המושג Dust Bunny הוא כינוי לערימות הלכלוך הקטנות של שיער, שיירי בד, אבק וכל מה שמצטבר בפינות ומתחת לרהיטים. הדבר הלא נעים אך הלא מאיים הזה מתלכד במחשבתה של ילדה בת שמונה בשם אורורה (סופי סלואן) לרעיון של מפלצת המסתתרת מתחת לרצפת הבית שבו היא גרה. המפלצת מקבלת צורה של יצור ענק, שנראה כקומבינציה של ארנב, עם קווי מתאר המטושטשים של הלכלוך, ועם פה ענק שמזכיר נקבת דג חכאים (Anglerfish). היצור עצמו בהחלט מרשים כשילוב בין CGI ובובנאות.
הוריה של אורורה לא מאמינים שיש מפלצת, ולא מבינים מדוע הם צריכים להימנע – כמו הילדה – מלגעת ברצפה. הם עתידים לשלם על כך מחיר יקר. בצר לה אורורה מביעה משאלה שיהיה מי שיעזור לה לחסל את המפלצת, ואדם שכזה עשוי להיות השכן מדירה 5B. מאדס מיקלסן, ששיתף פעולה עם פולר כשחקן הראשי ב"חניבעל", מגלם את אותו שכן. אורורה עוקבת אחריו באחד הלילות ומשוכנעת שראתה אותו קוטל דרקון בצ'יינטאון. באמצעות כסף שהיא מפלחת מכנסייה היא מנסה לשכור את שירותיו. כמו כל המבוגרים בחייה השכן פוטר את פחדיה כהגזמות של דמיון פרוע. אך בשל מקצועו האמיתי (הוא מתנקש שכיר) הוא חושד שאחת "המפלצות" האנושיות הרודפות אחריו חיסלה בטעות את הוריה, ושהילדה עשויה להיות הבאה בתור.
מנקודה זו הסרט מציע חיבור גדוש ומוזר למדי. הסגנון והעיצוב הקיצוניים יכולים להיראות כסרט ילדים, אך זהו עולם של אגדה אפלה, ובו לא מעט רגעים שלא מותאמים לצופים בגיל היסודי. לדוגמה, שיחה מקברית בין השכן והגיבורה בת השמונה על הצורך לנקז מדם מגופת אדם, כפי שעושים לחזיר שחוט. גם הדמויות המוזרות, והמעוצבות להפליא, שהופכות להיות חלק מהעלילה לא תהיינה קוהרנטיות לילדים. לשכן המחסל יש מפעילה מבוגרת ו"קאמפית" בגילומה של סיגורני וויבר, בדירת הילדה מופיעה עובדת סוציאלית עם מראה מאוד מלוטש (שילה אטים), או להק מחסלים שמובל על ידי מחסל מוזר (שחקן המשנה הנצחי דייוויד דסטמלצ'יאן). לא מעט מהדיאלוגים בין הדמויות מוזרים כמעט כמו הדימויים של הסרט.
ההשוואה ל"לאון" (1994) של לוק בסון מתבקשת: גם כאן במרכז ניצבת ילדה בודדה הנקשרת לדמות של רוצח מקצועי, והקשר ביניהם נע על התפר שבין פונקציונליות רגשית לאינטימיות חלופית (למרבה המזל "מפלצות אמיתיות" נמנע מהדים פדופילים נוסח "לאון"). עם זאת, בעוד סרטו של בסון בנה מערכת יחסים פשוטה וברורה יחסית, סרטו של פולר מסרב לפשט. מערכת היחסים בין אורורה לבין השכן המתנקש נותרת לעיתים כסקיצה רעיונית יותר מאשר קו דרמטי שלם, אולי מתוך רצון לשמור על ריחוק רגשי או עמימות מוסרית, והדבר מרדד את העומק הרגשי.
4 צפייה בגלריה
דימויים שמאזנים בין קסם לאימה. מתוך "מפלצות אמיתיות"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מבחינה אסתטית, הסרט שואב בבירור מהעולם של "עיר הילדים האבודים"(1995) של ז'אן-פייר ז'נה: מרחבים סגורים ומעוטרים של בניין דירות יוקרתי מעוצב בסגנון מיושן הכולל, בין השאר, מדרגות מתפתלות, ומעלית "כלוב" (הסרט צולם בהונגריה). אותה תחושה של אגדת רטרו-אורבנית, ודימויים שמאזנים בין קסם לאימה. אצל ז'נה, האסתטיקה משרתת עולם מיתי עקבי. אצל פולר, היא לעיתים נדמית כעולם בפני עצמו, כזה שמושך את תשומת הלב יותר מן הדמויות המאכלסות אותו.
זיקה נוספת קיימת ל- It’s a Good Life , פרק קלאסי מהעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים" (שגם עובד לסרט הקולנוע "אזור הדמדומים" ב-1983). סיפור על עולם הנשלט בפועל על ידי תודעתו של ילד, והמבוגרים הלכודים בו. בדומה לפרק ההוא, גם כאן מתעוררת השאלה האם המפלצת היא ישות אובייקטיבית או תוצר של נפש ילדותית פצועה, והאם המבוגרים לכודים בתוך מערכת תפיסתית שאינה שלהם. בשונה מחדות האלגורית של "אזור הדמדומים" "מפלצות אמיתיות" מהסס להכריע.
4 צפייה בגלריה
האם המפלצת היא תוצר של נפש פצועה? מתוך "מפלצות אמיתיות"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
דמותה של אורורה כתובה ומגולמת בדיוק מרשים, והיא נמנעת מקלישאת של “הילדה החכמה/חמודה מדי”. מצד שני, הבחירה לשמור על עמימות מתמדת בשאלת ממשות המפלצת או היותה השלכה טראומטית, אינה תמיד משרתת את הסרט. העמימות, שאמורה להעשיר את הקריאה האלגורית, הופכת לעיתים להתחמקות מהכרעה דרמטית. גם קו העלילה של עולם המתנקשים - עם דמויות משנה צבעוניות ושחקנים מנוסים - סובל מחוסר מיקוד. הוא מספק אנרגיה ותנועה, אך נדמה כי הוא שייך לסרט אחר, אלים וציני יותר, שמתקיים במקביל לסיפור האגדה של אורורה. במקום ששני העולמות יאירו זה את זה, הם מתחרים על תשומת הלב.
"מפלצות אמיתיות" מעורר יותר הערכה מאשר רגש. הוא מעיד על יוצר בעל חזון ברור, דמיון בלתי נדלה ואומץ סגנוני, אך גם על קושי לרסן את השפע לכדי מבנה קולנועי מהודק. מתחת לשכבות האבק, הצבע והדם, מסתתר סרט מרשים שלא מצליח לשלב היטב את כל מרכיביו.
