"אבא, אתה מכיר את השיר Roundabout של יס?", שאלה אותי המתבגרת לפני כמה חודשים. "ברור שכן", עניתי בעודי ניגש לחדר המוזיקה, שולף את התקליט מהספרייה ומתחיל להרכיב בראש הרצאה קצרה (שתגרום לה להתחרט על השאלה) על הז'אנר המוזיקלי ששינה לי את החיים. אני מגיש לה את העטיפה הכחולה שצייר רוג'ר דין לאלבום של יס, ושואל אותה "אבל מאיפה את מכירה את השיר?" התשובה שלה הפתיעה אותי לא פחות מהשאלה, "אה, שמעתי אותו בסדרת אנימה שאני אוהבת - 'ג'וג'ו'.
יש כל מיני דרכים להגיע למוזיקה – מורכבת יותר או פחות - ואין אחת שטובה או נכונה מרעותה. מהבכורה שלי הבנתי ש"ההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו", סדרת האנימה הוותיקה שיצר הירוהיקו אראקי, לימדה אותה ואת חבריה כמה שיעורי מבוא על תור הזהב של הרוק והרוק המתקדם, שהם כנראה לא היו מקבלים במקום אחר. אראקי, חובב נלהב של הז'אנר המורכב, העניק לכמה מגיבורי הסדרה הלא נגמרת שלו, שמות הלקוחים מהמיתולוגיה הפרוג-רוקית – מאלבומים, מלהקות, מזמרים ומשירים. יש בה למשל צמד אבירים בשם טארקוס וברופורד – הראשון הוא מחווה לאלבום של אמרסון, לייק ופאלמר; והשני נקרא על שם ביל ברופורד – האיש שתופף ביס, בקינג קרימזון ובהמשך גם בהופעות של ג'נסיס, ברגעים שבהן פיל קולינס לקח את המיקרופון ליד. חלק מהמעריצים של אראקי צופים בפרקים וקוראים בספרים שהוא יצר ואז הולכים לשמוע אלבומים ושירים מאוד ארוכים שנכתבו לפני חמישים שנה, עוד לפני שההורים שלהם היו בתכנון.
הדרך שלי לרוק המתקדם עברה בשיטוטים ארוכים בחנויות תקליטים לפני שלושים שנה. ממרחק הזמן אני לא זוכר כיצד נדבקתי בחיידק הזה. יכול להיות שזו הייתה העטיפה של In the Court of the Crimson King, אלבום הבכורה של קינג קרימזון, שמשכה את עיני. ייתכן שנחשפתי לז'אנר דווקא דרך פינק פלויד או שאולי בזכות האלבום המאוד לא פרוגי של ג'נסיס שבדיוק יצא אז - We Can't Dance – שממנו עברתי במהירות למה שהחבורה עשתה במחצית הראשונה של הסבנטיז, כשהם עוד היו חמישה ופיטר גבריאל ניהל את העניינים.
כמו ויסקי או ג'אז גם רוק מתקדם (או פרוג), הוא טעם נרכש. במציאות שבה שיר פופ נמשך פחות משלוש דקות, ודי מגוחך אפילו לנסות לאתר בו הרמוניות או מלודיות עשירות, האזנה לאלבומי רוק מתקדם בני חמישים עם יצירות מורכבות הנפרסות לאורך צד שלם - נתפסת כפעולה מייגעת מעידן אחר. כך גם הניסיון לתפוס את הווירטואוזיות והניואנסים הרבים שמספקים חברי הלהקות לאורך התקליטים ההם דרך רמקול של סמארטפון.
אבל מסתבר שהז'אנר שנולד בבריטניה בסוף הסיקסטיז והתפתח משם בעיקר מזרחה – להולנד, לאיטליה, לגרמניה, לצרפת, ובהמשך גם לישראל, ודווקא לא היכה שורשים עמוקים בארצות הברית - עדיין חי. כלומר הוא מת לגמרי. כל ההרכבים שיוזכרו כאן בהמשך, לא מייצרים מוזיקה חדשה (או לפחות כזאת שמסקרנת ורלוונטית לעולם) כבר עשרות שנים. למעשה, רובן חדלו להתקיים - במתכונתן המקורית או בכלל - כשהסבנטיז התקרבו לסופן. אבל עשרת האלבומים ברשימה הנוכחית, שיחגגו השנה יום הולדת חמישים, מייצגים די טוב את אחת מהשנים העשירות והיפות בתולדות הז'אנר, ובאוזניים ובראש של לא מעט אנשים הם ממשיכים להתנגן כאילו שהסבנטיז לא הסתיימו מעולם. לא משנה כיצד תבחרו להאזין להם – ברשת, בדיסק או בתקליט ויניל – עשו זאת לפי הסדר. כמו ספר טוב הם מצריכים זמן, ואי אפשר לרדת לעומקם או ליהנות מהם באמת דרך שאפל או פלייליסט.
יס - Close to the Edge
Close to the Edge הוא לרוב התשובה לשאלה מהו אלבום הפרוג החשוב והטוב ביותר שיצא ב-1972. יש הטוענים שהוא גם הגדול ביותר בתולדות הז'אנר. ייתכן שהאחרונים מעט מפריזים, אבל יס של 1972 הייתה להקת על. בסוף 1971 הם הוציאו את אלבום המופת Fragile (זה עם היצירה שחיפשה בתי), ופחות משנה אחריו, הגיע האלבום שהפך אותם להרכב החשוב והמשפיע בז'אנר.
יס הייתה להקה נהדרת עוד קודם לכן – תקשיבו למשל למה שהגיטריסט סטיב האו, המתופף ביל ברופורד, הבסיסט כריס סקווייר, והסולן וכותב הטקסטים ג'ון אנדרסון עושים באלבום השלישי שלהם (The Yes Album). כניסתו להרכב של אשף הקלידים ריק וייקמן הרחיבה את הצליל שלהם הודות לשליטתו האבסולוטית במלוטרון ובמיני מוג. הבלונדי ארוך השיער (שניגן קודם לכן ב-Life On Mars של דיוויד בואי) הדגים כיצד אדם אחד יכול לתפקד כמו תזמורת סימפונית - וזה היה מוגזם ומפעים באותה המידה.
שיר הנושא של האלבום, הנפרש על פני צדו הראשון של התקליט, מורכב מארבעה חלקים – בדיוק כמו יצירה סימפונית. הוא נכתב לדברי אנדרסון בהשראת הספר "סידהרתא" של הרמן הסה. תחנות הרדיו לא יכלו לנגן יצירה שאורכה 18 דקות וקצת, והן שידרו אותה בחלקים בני 5-3 דקות, שנתפסו כקלים יותר לעיכול. כשעברת לצד השני של האלבום מצאת שם את And You and I – מהרגעים הכי יפים של יס ושל הז'אנר בכלל, שכתבו כל חברי הלהקה, ולאחריו הגיע הפינאלה הקסום בדמות תשע הדקות של Siberian Khatru שבמהלכן הדגימו האו ווייקמן את הווירטואוזיות שלהם כמוזיקאים.
ג'נסיס -Foxtrot
1972 הייתה שנת מעבר עבור קינג קרימזון ופינק פלויד. רוברט פריפ ארגן מחדש את השורות בהרכב של הראשונה לפני שזו תשוב להסתער על הבמה. השנייה – שהיא יותר להקת רוק פסיכדלי שעשתה כמה אלבומי פרוג נהדרים מאשר להפך – הוציאה בשנה ההיא אלבום מאוד לא מתקדם - Obscured by Clouds, שהיה פסקול לסרט צרפתי נשכח. אצל ג'נסיס, מהלהקות החשובות בז'אנר, המצב היה אחר – היא פרחה.
Foxtrot שיצא בקיץ 1972 הוא האלבום הראשון של ג'נסיס שהצליח להיכנס למצעד הבריטי, והוא הציג את הלהקה בשיאה. למרות שהוא נתפס לעיתים כמין מבוא נהדר לשתי יצירות המופת הבאות שלה, שיגיעו בשנתיים הבאות: Selling England by the Pound ו-The Lamb Lies Down on Broadway, הוא לא נופל מהן.
את עיקר תשומת הלב פה תופסת היצירה המאכלסת את צד ב' של האלבום - Supper's Ready שהיא 23 דקות מענגות וסוריאליסטיות ששוחזרו פעמים רבות גם על הבמה. עוד רצועות ששוות התייחסות הן Watcher of the Skies הפותחת, שנקראת על שם המלוטרון של טוני בנקס (הקלידן), ו-Horizons הקצרצרה שבה מדגים הגיטריסט סטיב האקט איך המוזיקה של באך הייתה נשמעת לו הייתה נכתבה בתחילת הסבנטיז. ואגב הופעות, בימים ההם נהג הסולן פיטר גבריאל לעלות לבמה בשמלה אדומה ועם ראש שועל, כמו הדמות המופיעה על עטיפת התקליט ובין לבין (כשלא ניגן על חליל הצד) גם דיגמן תחפושת של פרח ענקי ודמויות אחרות מהאפוס.
ג'תרו טאל - Thick as a Brick
אם תיכנסו לחנות תקליטים כדי לקנות אלבום של ג'תרו טאל יפנו אתכם לרוב לאגף הרוק המתקדם, אך מרבית המוזיקה של איאן אנדרסון וחבורתו הסתובבה יותר באגפי הבלוז והפולק הבריטי. ב-1972, שנה לאחר אלבומם המצליח ביותר, Aqualung, הגיעה יצירתם המתקדמת (והמוצלחת) ביותר: Thick as a Brick. במקור היא הייתה אמורה להיות פארודיה על אלבומי הקונספט, אבל זו התהפכה על ראש הלהקה והפכה בעצמה לאבטיפוס של הז'אנר.
בעוד שלהקות אחרות חילקו את אלבומיהם ליצירה ארוכה שתפסה צד אחד של האלבום ולעוד כמה שירים שמילאו את הצד השני, כאן יצירה אחת חולקה לשתיים בגלל סיבה טכנית – תקליט ויניל לא יכול להכיל יותר מ-23 דקות של מוזיקה בכל צד. לאורך כ-44 דקות הלהקה מזמינה אתכם לצלול לסיפור הבדיוני של ילד בן שמונה בשם ג'רלד בוסטוק, המותח ביקורת נוקבת על החברה הבריטית. אותו בוסטוק גם מופיע על עטיפת האלבום שעוצבה כשער של עיתון, ובגרסת הוויניל של האלבום נפתחה לעיתון בן 12 עמודים - כדי שיהיה לכם מה לקרוא בזמן שהחליל של אנדרסון והגיטרה והלאוטה של מרטין בייר מתנגנים בחלל החדר.
ג'נטל ג'איינט – Octopus
כשהרוק המתקדם הבריטי החל לחלחל למוזיקה הישראלית, בערך במחצית הסבנטיז, רבים מחברי ההרכבים שפעלו בז'אנר (והיו נחלתם של מעטים מדי) – כמו קצת אחרת, ארבע עשרה אוקטבות וששת - ציינו את ג'נטל ג'איינט בתור אחת מההשפעות המרכזיות עליהם. מבחינת הצלחה, האחים לבית משפחת שולמן - דרק, ריי ופיל, יכלו רק לקנא במה שקרה באותן השנים לג'נסיס וליס, אך הם בהחלט הקליטו כמה אלבומים שאף חובב רוק מתקדם לא ישקול לפסוח עליהם.
אחד מהחשובים שבהם הוא Octopus, שגם זכה להצלחה גדולה. את העטיפה יצר רוג'ר דין, שחתום על העטיפות של אלבומי יס, וההשראה לשמונת השירים שהרכיבו את אלבום הקונספט הזה (מכאן הבחירה בתמנון) הגיעה לדברי הסולן ריי מאלבומי קונספט כמו Tommy של המי. באלבום הרביעי שלהם ביצעו השולמנים וחבריהם קפיצת מדרגה בכל הנוגע לכתיבה, לנגינה ולעיבוד מוזיקה. ההשפעות הגיעו בין היתר ממוזיקת בארוק, מהסופר אלבר קאמי, ובקטע A Cry For Everyone הגיטריסט גארי גרין מזכיר את העבודה של ג'ימי פייג'. מעל כל הקטעים זורח Knots שחותם את צדו הראשון של האלבום וממזג בין כמה שפות מוזיקליות שלכאורה לא אמור להיות כל קשר ביניהן.
אמרסון, לייק ופאלמר- Trilogy
כמו בז'אנרים מוזיקליים אחרים, גם ברוק המתקדם נוצרו כמה סופר-גרופים שהחלו כהבטחה גדולה והלכו לאיבוד בהמשך. אמרסון, לייק ופאלמר היא החשובה והמפורסמת שבהן, משולש זהב שכל אחד מצלעותיו עשה דבר או שניים לפני. הקלידן קית' אמרסון היה בלהקת הנייס, הבסיסט גרג לייק השתתף באלבום הבכורה המופתי של קינג קרימזון, והמתופף קרל פאלמר היה חבר בין היתר באטומיק רוסטר. השלושה שקלו לצרף לשורותיהם את הגיטריסט ג'ימי הנדריקס, אך זה הצטרף למועדון ה-27 לפני כן.
גם בלי הגיטרה שלו, הטריו הסתדר לא רע. בדרך לאלבום הזה, הנחשב לאחד משיאיהם, הם הוציאו בין היתר את Tarkus שהוזכר קודם לכן, וגם עיבדו מחדש את היצירה "תמונות בתערוכה" של המלחין מודסט מוסורגסקי. Trilogy שהוקלט החודש לפני חמישים שנה, נפתח עם היצירה היפיפייה The Endless Enigma שבין שני חלקיה שתל אמרסון פוגה קצרה שהלחין. בהמשך האלבום הם ביצעו מחווה למוזיקת המערבונים של המלחין אהרן קופלנד וגם סיפקו להיט בדמות From the Beginning. השלישיה פעלה עד לסוף העשור, אך בדומה ללא מעט הרכבים אחרים בז'אנר, הווירטואוזיות שלהם כנגנים האפילה על יכולתם ליצור מוזיקה מרגשת באמת.
5 צפייה בגלריה
פאלמר, אמרסון ולייק - יותר מדי יכולות, מעט מדי רגש
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/GettyImagesIL)
סופט מאשין – Fifth
כמו כל ז'אנר שמכבד את עצמו, גם לפרוג הבריטי היו לא מעט תתי ז'אנרים ואחד המלהיבים שבהם, שנתפס לרוב כחומר למאזינים מתקדמים, פרח בעיר קנטרברי. סופט מאשין, שבגלגולה הראשון מנתה בין היתר את המתופף רוברט וואייט, קוויין איירס (שגם הוא יצא לקריירת סולו יפה) והגיטריסט דיוויד אלן (שיקים בהמשך את להקת גונג, עוד הרכב פרוג שחובבי הז'אנר אוהבים לאהוב), המירה בתחילת שנות השבעים את ההשפעות הפסיכדליות של ראשית הדרך בג'אז ובפיוז'ן. ב-1972 יצא אלבומם החמישי (והשחור), Fifth, שחתם עוד תת-תקופה בחיי ההרכב ההפכפך – אך המאוד מתגמל הזה.
קאהן - Space Shanty
עוד לפני שנחת בגונג, הגיטריסט הבריטי סטיב הילאג' היה הכוח המניע של קאהן, שהוציאה רק אלבום אחד לפני שהתפוגגה, אבל איזה אלבום. בניגוד להרכבים אחרים שבהם אנשי הקלידים היו הכוח המניע, כאן הגיטרה של הילאג', הייתה הכוכבת העיקרית, לצד יחידת הקצב של ההרכב. זה לא אומר שלא היה להם נגן המונד נהדר – בדמותו של דייב סטיוארט, ששנתיים אחרי יפגין את כישורי הנגינה וההלחנה שלו בהרכב Hatfield and the North, שגם הוא לא האריך ימים.
Premiata Forneria Marconi - Per Un Amico
כאמור, הרוק המתקדם לא היה רק עניין בריטי. גם באיטליה הוא פרח בתחילת אותו עשור. הדרך המומלצת להכיר את מה שעשו בז'אנר בארץ המגף ב-1972 היא דרך האלבום Per Un Amico ("בשביל חבר") של Premiata Forneria Marconi, המוכרת גם תחת ראשי התיבות הקלות יותר להגייה, PFM. פלאביו פרנולי, קלידן ההרכב, שילב באלבומי הלהקה גם צ'מבלו שהתכתב נהדר עם הכינור של מאורו פאגאני. אמנם לא מדובר בחומר למתחילים, אך חדי האוזן יזהו כאן השפעות רבות מהרכבי העל הבריטים בז'אנר כג'נסיס וג'נטל ג'איינט.
פוקוס - Focus 3
עוד מדינה אירופאית שבה פרח לכמה רגעים הפרוג – ועוד בשפה האנגלית, היא הולנד. פוקוס נהנתה מכישוריהם של שני נגני-על: נגן החליל תייס ון ליר והגיטריסט הפנומן יאן אקרמן. Focus 3 הוא כנראה היצירה הכי שאפתנית של ההרכב שהתפרק עוד לפני שהעשור הסתיים והפרוג החל לרדת מגדולתו. 70 דקות של מוזיקה הפרוסה באלבום כפול שאין בו רגע דל. למעט שני קטעים ארוכים ויותר מורכבים באופיים - Answers? Questions! Questions? Answers! ו-Anonymus II (Part 1) מרבית הקטעים באלבום הנהדר הזה, שהוקלט באנגליה, יחסית קלים לעיכול גם למאזין המתחיל ובעיקר הם מדגימים שבסופו של דבר, הז'אנר הזה היה סיפור מערב-אירופי ולא רק אנגלי.
אימהות ההמצאה - Just Another Band From L.A.
לרוק המתקדם היו אוהדים רבים גם בארצות הברית, אך בניגוד לפריחת הז'אנר באנגליה ובמערב אירופה, מרבית מוזיקאי הרוק האמריקנים בתחילת הסבנטיז שאבו את ההשראה שלהם ממקורות אחרים. פרנק זאפה, שנגע בכמעט כל ז'אנר מוזיקלי קיים בקריירה המאוד פורייה שלו – לא נחשב ממש לאמן פרוג, אך האלבום הזה שהוציא ב-1972 עם הלהקה שלו, אימהות ההמצאה, בהחלט מתקרב לשם.
האלבום שהוקלט בהופעה חיה בלוס אנג'לס, בקמפוס של אוניברסיטת UCLA, נפתח עם קטע מטורף ומשעשע שהוא למעשה אופרת רוק בשם Billy the Mountain שבה שולבו גם קטעים משירים של פול אנקה וסטיבן סטילס. במהלך סיבוב ההופעות ההוא זאפה נדחף מהבמה אל הקהל ושבר את רגלו. את השיקום שעבר במהלך 1972, שבמהלכו התנייד בכיסא גלגלים, הוא ניצל להשלמת שני אלבומים נוספים שיצאו באותה שנה, שנעו על התפר העדין בין פרוג לג'אז: Waka/Jawaka ו-The Grand Wazoo.
