ההופעה של ג'נסיס בדבלין, ב-28 בספטמבר 1972, התנהלה די כמתוכנן. ואז, אחרי קטע אינסטרומנטלי - בכל זאת, רוק מתקדם - הסולן והחלילן פיטר גבריאל, הופיע על הבמה בשמלה אדומה של אשתו ומסכה של שועל. לא רק הקהל היה בהלם. "יכול להיות שסיפרתי ללהקה", נזכר גבריאל, "אבל אם כן - זה היה ממש רגע לפני". טוני בנקס, הקלידן ואחד ממייסדי הלהקה, דווקא לא זוכר הודעה מוקדמת. "זה היה שוק", סיפר, "הרוח הזאת באה לעברי, עם ראש של שועל ושמלה. חשבתי 'ישו', אבל המשכתי לנגן. מקצוען אמיתי".
פיטר גבריאלפיטר גבריאל
פיטר גבריאל חוגג 70
(צילום: EPA)
החיבה של גבריאל למסכות, תחפושות וסיפורים, מהסיבות שהפכו את ג'נסיס למיתולוגיה - נולדה בשל המצוקה שהרגיש על הבמה. בתור החבר היחיד של הלהקה האגדית שלא קבור באינסטרומנט שלו, גבריאל חיפש דרך לנטרל שתיקות מעיקות בזמן הכיוונים והחלפת הכלים. "הם לא הבינו באיזה מתח אני נמצא", אמר האיש שבסוף מאס בהכל ונטש את ההרכב ב-1975.
אבל מה שהתחיל באותו מופע בדבלין סימל גם משהו עמוק יותר בזהות האמנותית של גבריאל: הרצון להשתעשע, לבדוק גבולות, להמציא את עצמו מחדש - ובמקביל גם להסתתר ולהתחבא, העיקר לא להיות קלאסיקה של כוכב. לאורך הקריירה של אחד המוזיקאים המיוחדים והמשפיעים בהיסטוריה, גבריאל התעקש להימנע מתבניות: גם כשהתחיל את קריירת הסולו ושיגע את חברת התקליטים, עם אלבומים נטולי שמות ועטיפות נטולות פנים נקיות; וגם אחרי שפרץ בענק, באמצע האייטיז, בזכות האלבום So ובעיקר הקליפ המדהים של Sledgehammer; וגם היום, כשהוא חוגג יום הולדת 70 - גבריאל היה ונשאר יצור מתעתע ומרתק.
(עם ג'נסיס 1973)
ג'נסיסג'נסיס
ג'נסיס מודל 1974
(צילום: Dennis Stone/Express/GettyimagesIL)

לנגן על הדמיון

הוא נולד בפריפריה של לונדון רבתי, לבית מהמעמד הבינוני, עם שורשים סמי-אצולתיים ופריבילגיות כמו חינוך פרטי. את התשוקה למוזיקה נדמה שירש מאימו, שניגנה בעצמה בפסנתר. הוא הלך בעקבותיה, אבל אז הוקסם מהתופים. אחר כך גם לימד את עצמו לנגן בחליל. אבל הכלי שעליו הוא ניגן הכי טוב היה הדמיון שלו.
מכתיבת השירים ועד הפיכת ההופעות של ג'נסיס לאירוע שאסור להחמיץ, האופן שבו גבריאל הקפיד לשבור את השגרה סימנה אותו כיוצר חריג ובלתי צפוי. אחרי שמיצה את אפיזודת הפרוגרסיב בחייו, פנה לסדרה של אלבומי סולו שבמידה מסוימת בישרו את המגמות המרכזיות של האייטיז: מוזיקה שיש בה ריקוד עדין בין קור לחום, ניכור ואינטימיות, לחנים מסורתיים וגם המצאות חדשניות.
פיטר גבריאלפיטר גבריאל
פיטר גבריאל
(צילום: Evening Standard/GettyimagesIL)
על אף שהפאזה הזאת הולידה להיטים (Solsbury Hill) ושירים נגישים יחסית (Here Comes The Flood), אלבומי "פיטר גבריאל" (שמות, כאמור, הוא סירב לתת להם) מיוחדים דווקא בזכות הסקרנות האמנותית שגלומה בהם, עם שירים מכוננים כמו Shock The Monkey ו-Games Without Frontiers. באלבום השלישי (1980), גבריאל הציג לראשונה השפעות של מוזיקה אפריקנית ומה שמכונה "מוזיקת עולם", והפך אחד מהשגרירים הבולטים שלה. ב-Intruder האפל, שנשמע כמו ההשראה ל"בחצרות בחושך" השנוי במחלוקת של ערן צור ולהקת טאטו, גבריאל ופיל קולינס הציגו את אפקט התופים שהופיע מאוחר יותר ב-In The Air Tonight של קולינס. כך, שיר עוכר שלווה הוביל להמנון אצטדיונים. ואז גבריאל יצר אחד כזה לעצמו.

תגדיר ויראלי

הוא דווקא לא כיוון במיוחד למיינסטרים. "אלה היו שירים פשוטים יותר", אמר לרולינג סטון ב-2012, "אבל אני חושב שפשוט עלינו על גל". ובכן, So היה חתיכת צונאמי. "וגם", הוסיף גבריאל, "זה המקרה היחיד שהסכמתי לשים פשוט תמונה שלי, במקום הדברים המעורפלים. ונתתי שם לאלבום. לא רציתי במיוחד...אז נתתי אנטי-טייטל. שתי אותיות...זה יכול להיות יותר כמו סימן גרפי, בניגוד למשהו עם משמעות וכוונה". כשאתה גאון באולפן, כנראה שמותר להיות נודניק בשיווק.
וזה בטח לא מזיק כשמאחורי הזכוכית נמצא מפיק-על. דניאל לנואה כבר יצר לעצמו מוניטין של ארכיטקט סאונד מקורי. שנתיים קודם יצא Unforgettable Fire, אלבום המופת שהכין את יו-2 לקראת ההתפוצצות שתגיע מאוחר יותר. לנואה עם מפיק-על אחר, בריאן אינו, הפגינו שם את השימוש המבריק שלהם בחלל ומרחב. גבריאל זיהה בלנואה שותף לשאיפה לעשות את זה אחרת. ואכן, מהפתיחה הסוחפת של Red Rain והדואט עם קייט בוש ב-Don't Give Up, דרך Mercy Street המהפנט ועד הסיום של In Your Eyes ההמנוני, So היה ונשאר מפגן מעורר השתאות של פופ אייטיז בצורתו האינטליגנטית ביותר.
אבל גם גבריאל יודע, שהקופות לא היו נשברות אלמלא מדיום אחר. הקליפ של Sledgehammer, בימים ש"ויראלי" היה מה שטוחנים ב-MTV, הוא זה שגילה את גבריאל לקהלים חדשים. התחנה לא הפסיקה להקרין אותו. בפרסי הקליפים הוא גרף שיא של תשעה פרסים. עד עצם היום הזה, מדובר כנראה בקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של הרשת. So הפך למגנט של מכירות ופיטר גבריאל, בחור אקסצנטרי שניגן על חליל והתחפש לשועל בשמלה, נהיה סופרסטאר.
כמובן שבמקום למנף, גבריאל חיכה שש שנים עד האלבום הבא. "אני חושב שתרבות הצריכה של הפופ נוטה להיות מאוד רעבה", הסביר, "היא לא שבעה ממך ואז הטעם שלך נהיה משעמם והם יורקים אותך ועוברים לריגוש הבא....אם יש לך משהו שאתה חושב ששווה להגיד, אם יש לך משהו להוציא, אל תדאג מה חברת התקליטים אומרת. קח את הזמן".
אמר ועשה. Us האישי והיפה, שעסק במשברים משפחתיים ובטיפול הפסיכולוגי שלו, יצא כאמור אחרי שש שנים, ב-1992. רק עשר שנים מאוחר יותר יצא אלבום האולפן הבא - זהו גם אלבום האולפן ה"רגיל" האחרון שלו. שני האלבומים האחרונים, Scratch My Back ו-New Blood הוקדשו לקאברים של אחרים וקאברים של עצמו (בהתאמה). גם שם, גבריאל נשאר אמן מעניין, בעיקר דרך הקול המיוחד שלו: לא הכי יפה ולא הכי חודר, אבל לא משהו שאפשר להישאר אדיש אליו. גבריאל גם הלחין פסקולים ושירים לקולנוע, אבל משהו חדש במובן העמוק שלו, אותו "משהו ששווה להגיד", בושש להגיע. במוזיקה. מחוצה לה זה סיפור אחר.
פיטר גבריאלפיטר גבריאל
"משהו ששווה להגיד"
(צילום: EPA)

פוליטיקה עכשיו

שתיקות האולפן של גבריאל לא היו דממה מוחלטת: הוא חיבר פסקולים וגם היה מועמד לאוסקר על השיר לסרט "וול-E" (בטקס הוא סירב להופיע, כי האקדמיה הקציבה 65 שניות לכל אמן, מצאו עם מי להתעסק). כמעריץ של מוזיקה מכל רחבי העולם הוא ייסד ב-1982 את פסטיבל Womad וכעבור שבע שנים את הלייבל Real World. מאז ומתמיד הוא הקפיד להתעדכן בטכנולוגיה והיה אחד מהראשונים להציע הורדות שירים.
לצד זאת, גבריאל ביסס את עצמו כאישיות פוליטית, עם דגש על נושאים הומניטריים. מי שתמיד ידע לכתוב פוליטי, מ-The Knife של ג'נסיס ועד Biko מאלבום הסולו השלישי, הקדיש חלק ניכר מזמנו וכספו לצדקה ולאקטיביזם.
ב-1994, שיא ימי הסכמי אוסלו, הוא התגייס גם למאמצי השלום בישראל. הוא שבר סירוב של שנים והסכים להופעה בפארק הירקון במקביל להופעה בסיני. כשהגיע, גילה שהשלטונות במצרים לא מאפשרים זאת. בעיתונים תהו אז, האם מדובר בעלבון של שר החוץ, עמרו מוסא, שלא הוזמן לפרוס את חסותו כמו מקבילו הישראלי, שמעון פרס. גבריאל, יחד עם מופע החימום שלו - פאקינג לו ריד - נאלץ להעתיק את המופע לנמל אילת. יותר מדי לא-ישראלים לא היו שם, לפי הדיווחים. כעבור כמה ימים הופיע בפארק הירקון. מאז, הצטרף ליוזמת החרם נגד ישראל, לרבות מכתב האמנים ואנשי הרוח שדרש להפקיע את אירוח האירוויזיון. כשהתראיין בנושא, הקפיד לומר תמיד: אני לא אנטי-ישראלי, אלא נגד מדיניות הממשלה.
פיטר גבריאלפיטר גבריאל
בהיכל התהילה של הרוקנ'רול 2014
(צילום: Larry Busacca/GettyimagesIL)

הכי נכון שיש

מעמדו של גבריאל הונצח באינספור הזדמנויות: מסצנת הבום-בוקס המפורסמת של ג'ון קיוזאק ב"תגידי לי כן" (שזכתה לפרודיה מעולה ב"סאות'פארק") ועד השימוש התכוף של "האמריקנים", מותחן הריגול הגדול מכולם, בשירים כגון We Do What We Told (שהושפע מניסוי הצייתנות של מילגרם) ו-Games Without Frontiers.
גם אלבום הקאברים מ-2010 זכה לתגובה יפה, כשרוב האמנים שגבריאל כיסה, מ-Elbow ועד ארקייד פייר, הגיבו בכיסוי לשירים של גבריאל (שכונסו באלבום And I'll Scratch Yours). ב-2014 היה זה כריס מרטין שלוהק להציג אותו בטקס הכניסה להיכל התהילה של הרוק. הוא כתב פרפראזה הומוריסטית על ספר בראשית (יעני ג'נסיס) וסיפר איך שוטט כילד אבוד ברחובות פריז עם ווקמן שניגן את שיריו של גבריאל, "עד שהמשטרה עצרה אותי".
אבל המחווה היפה מכולן היא דווקא רגע קטן בשיר של ומפייר וויקנד, תכשיטי האינדי, שבו הציגו לקראת סוף העשור הקודם גלגול חדש ומעודכן של החזון של פיטר גבריאל. באחד השירים הראשונים שלהם, Cape Code Kawassa Kawassa, הסולן עזרא קניג שר "זה מרגיש לא טבעי / גם פיטר גבריאל". הוא, אגב, אהב את השיר וכיסה אותו יחד עם הוט צ'יפ. את הקטע בטקסט שמזכיר את שמו הוא החליף ב"זה מרגיש לא טבעי, לשיר את השם של עצמך". כנראה שזה כל היופי בפיטר גבריאל: אם זה לכאורה "לא טבעי", הוא כבר ידאג שזה יישמע כמו הדבר הכי נכון שיש.
פיטר גבריאלפיטר גבריאל
פיטר גבריאל
(צילום: Evening Standard/GettyimagesIL)