אלה היו ימים של מגפה, של סגר, של אי ודאות. והסטודיו של רוני דואני עמד ריק. שלושה חללים שבימים רגילים התמלאו במוזיקה, בתנועה ובמתאמנים, נותרו דוממים, והיא ניסתה להחזיק את העסק דרך המסך: אימונים בזום, עם מצלמה פתוחה, בזמן שמולה אנשים כלואים בבתים.
ודווקא אז, כשהמקום שבנתה לעצמה אחרי שהתרחקה מהמוזיקה כבר לא הרגיש בטוח, הופיע על הצג שם שלא ציפתה לראות: חנוך רוזן.
דואני הייתה משוכנעת שהוא התקשר אליה בטעות. כמעט עשור חלף מאז שהייתה חלק מהעולם ההוא, עולם הפסטיגלים, הבמות הגדולות, הרקדנים וההפקות שבהן כל יום הוביל לפרויקט הבא. בשנים שעברו מאז היא הספיקה להקים משפחה, לבנות קריירה חדשה בתחום הכושר ולהתרגל לחיים שבהם המוזיקה כבר אינה המרכז. אבל רוזן לא התבלבל. "החלטתי שאנחנו עושים פסטיגל", אמר לה. "את בפנים?"
היא כבר לא הייתה עוד בת ה-17 שרוצה להוכיח לכולם שהיא גם זמרת וגם רקדנית, וגם לא הכוכבת הצעירה שמחכה בדריכות לישיבת הפלייליסט של גלגלצ בימי רביעי. בבית חיכתה לה תינוקת קטנה, לא היה לצידה סוכן או מנהל, והיא ידעה שפסטיגל מלא - עם חודשים של חזרות והופעות, כבר לא יתאים לחיים שבנתה. אבל ההפקה ההיא נולדה מתוך הקורונה והסתכמה בכמה ימי צילום. מספיק קרוב כדי לחזור ולגעת בבמה, מספיק רחוק כדי לא להיבלע בה מחדש.
השיחה הזאת לא החזירה את רוני סופרסטאר בן לילה. היא כן פתחה סדק שגרם לה לרצות לחזור בכל הכוח, אבל בתנאים שלה. השבוע היא הוציאה שיר חדש - Anytime - ואולי מבחינת הקהל אכן מדובר בסינגל שלא הכירו, אבל דואני מכירה אותו כבר שנים. יותר מדי שנים. פשוט עד עכשיו היא לא העזה אפילו לחשוב על הקלטה שלו.
"השיר הזה מספר את כל הסיפור שלי עם המוזיקה. הוא כמו בן זוג שלי. יש לנו יחסים קצת מורכבים", מספרת דואני בריאיון למגזין הסופ״ש של ynet. "השיר נכתב לפני המון זמן על ידי מורן דוד, וזה היה בתקופה שלא שרתי באנגלית. אבל מאוד התחברתי אליו, ולמרות זאת עזבתי אותו. לא מזמן נסעתי באוטו, ותקשיב, אני בן אדם עם רגליים על הקרקע ומאוד שכלתני ורציונלי. פתאום מתחיל להתנגן השיר הזה. אני בטוחה שאני מקשיבה לרדיו ואני אומרת לעצמי - אני מכירה את השיר הזה! התחלתי לחפש בגוגל, להקליד את המילים, חוזרת הביתה מספרת לחן בעלי ומשתגעת. מאיפה אני מכירה את השיר הזה? ומה הסתבר? שפתאום משום מקום, קפצה לאוטו הסקיצה של השיר הזה מהמייל שלי. זה לא היה רדיו! אמרתי לעצמי, ולמורן - אני מקליטה את השיר הזה, אני רוצה אותו ככה, כמו שהוא. הסוף של השיר הוא גודביי. זה שיר אופטימי כי אני נפרדת מכל כך הרבה דברים שעיכבו אותי".
כמו מה?
"הביקורות. ברחתי לחיוך. כמו שאנשים מרכיבים משקפיים, אני עוטה חיוך. זייפתי חיוך. ההרגשה הייתה שזה שאני ילדה, ואני חמודה ובת 17, חייכנית ואין לי סיפור חיים קשה, הפריע לאנשים. ניסיתי לא לקחת את זה אישי, אהבו להשתלח בי. אמרו לי שהקריירה שלי תתפוצץ מהר מאוד. הם גם אהבו להסביר לי למה זה יתפוצץ מהר מאוד. הרגשתי שמחכים לי בפינה כל הזמן".
למה לדעתך זה קרה?
"כי זה היה אחר ושונה. בארץ זו הייתה תקופת הרוקנרול - ואז פתאום זמרת שרוקדת בגיל שלי? השתגעתם? כל הזמן ביקשו ממני לבחור, את זמרת או רקדנית? כילדה שגדלה על MTV, זה היה לי טבעי. אבל מבחוץ היו השתלחויות.
"הסתכלו לי על הגוף. על מה שאני לובשת. אני רואה היום ראיונות שלי מפעם, ואיך אני מחייכת למרות שמביכים אותי. אני ממש מרגישה מהמצלמה את החיוך המזויף של אז. תחשוב, נכנס מראיין בן 50 ומדבר עם ילדה בת 17, זה אחרת. תמיד הייתי הכי צעירה בפאנלים ואנשים דאגו להגיד את זה. המבקרים לא ידעו איך לאכול את זה".
היה משהו ששבר אותך?
"אצלי זה עובד הפוך. אני לא בן אדם שקל לערער אותו. ככל שדוחפים אותי, אני אדחוף הפוך וחזק יותר. האמנתי במה שאני עושה".
ובכל זאת, אמרת שהמבקרים כל הזמן דאגו להגיד לך שזה יתפוצץ מתישהו. באיזשהו מקום הם צדקו, את פרשת בעצמך. למה?
"כי אני החלטתי. האלבום השלישי שלי לא צלח. הוא לא עשה את מה ששני האלבומים הקודמים עשו. ואז היה שינוי בעולם המוזיקה, יוטיוב נכנס, שחקנים חדשים התחילו להיכנס, ואני לא מצאתי את עצמי, והייתי אחרי 12 שנים שזה כל מה שאני עושה, ואני לא רוצה להמשיך כדי לרצות אף אחד - אלא רק את עצמי".
אובדן שליטה ב"מירוץ למיליון"
אחד הדברים האחרונים שעשתה לפני שפרשה הייתה ההשתתפות בריאליטי "המירוץ למיליון" יחד עם אחותה השחקנית יעל דואני. "אז זה היה חדש. הציעו לי לעשות את זה עם אחותי וזו הייתה חוויה ששינתה לי את החיים".
למה?
"הרגשתי שיש לי הזדמנות לחוות את עצמי בדרך אחרת. להתנתק מהיום-יום שאני מכירה. 'המירוץ למילון' היה אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי לעצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שאיבדתי שליטה. אין טלפון. אין יום, אין לילה. אין מנהלים. אין אבא ואמא. זה אני, אחותי ועצמי. קיבלתי מראה לכל הפחדים והקשיים שלי. הייתי חסומה בהם כי אתה כל כך הרבה שנים מוחזק ממה יגידו, ולפעמים אומרים לך דברים הזויים ואתה מחייך כי זה חלק מהמשחק, ופתאום 'המירוץ' מביא אותך לגבהים הכי גבוהים שיש ואז מוריד אותך הכי נמוך בשנייה. אחרי התוכנית קיבלתי את ההחלטה - אף אחד לא יכבה עליי את האור. אני אצא מהחדר ואכבה את האור כשאחליט. והחלטתי".
אחר כך דואני החליטה גם להדליק את האור בדיוק מתי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. כשהיא כבר בעלת סטודיו לכושר גופני עם שלושה סניפים, מאמנת מבוקשת בפני עצמה - היא חזרה מחדש לעולם המוזיקה, בתנאים שלה. מאז הוציאה את השירים "דמייני גן עדן", "אהבה זה לא פשוט", "אביר על סוס לבן" ועוד. ב-6 באוגוסט היא תעלה שוב לבמה ברידינג 3 בתל אביב. "התחלתי להגדיר לעצמי הצלחה", היא אומרת במענה לשאלה מה יקרה מבחינתה אם היא תתאכזב מבחינת כמות הכרטיסים שיימכרו.
"אי-אפשר להסתובב בעולם ולהגיד שאני רוצה שהכול יתפוצץ ושהשיר יהיה הצלחה מסחררת. מבחינתי עצם זה ש-Anytime יצא, זו ההצלחה. אני לא יכולה להסביר לך כמה שנים רציתי שהוא יהיה שלי - והנה הוא שלי, בקטלוג שלי. אני גם עושה את המקסימום שאני יכולה מבחינת הכרטיסים. אני לא מופיעה הרבה ולא פותחת קופות על ימין ועל שמאל. אז כשאני עולה לבמה הכול מתחבר לי, אני מרגישה בבית שלי, לארח את הקהל שלי זה משהו שעושה הכול הרבה יותר נעים מבחינתי".
דואני היא ממש לא הילדה בת ה-17 ההיא. לא בביטחון, לא במחשבה, וכמובן גם לא בסטטוס המשפחתי. היא נשואה כאמור לחן ואמא לשלושה ילדים. הגדול שבהם תכף בן עשר. "אחד הדברים הכי קשים שהיו לי ברגע שהחלטתי להפסיק עם המוזיקה היה כשאמרתי לעצמי - מה, הילדים שלי לא יידעו כלום על התקופה הזאת? הם לא יהיו חלק מזה? זה צבט לי וזה גמר אותי. כשהחלטתי שאני מפסיקה, הרגשתי שקצת הביסו אותי. יכול להיות שהם צדקו? שבלי חברת תקליטים ובלי ניהול אז אין מוזיקה? ואז הבנתי שאני לא נותנת להם את התענוג לערער אותי".
אמרת קודם שאי-אפשר לערער אותך.
"כשהייתי בעשייה, נכון. אבל פתאום כשהיה לי זמן והייתי בשקט, כל הביקורות והדברים שהטיחו בי, התחילו לחלחל. כי בזמן שהייתי עסוקה לא התעסקתי בזה, ופתאום זה חדר אליי".
"אפילו כשחשפתי את הסרטן, היה משהו נסטי להגיד"
אחד הרגעים הטראומתיים בקריירה של הזמרת היה לפני 17 שנה. היא הגיעה ליום ההולדת של עידן יניב בשמלה שחורה, אולם כשנעמדה מול הצלמים שקיבלו את פני המפורסמים באירוע - הבינה שהשמלה חשופה, היא לא לבשה חזייה, וראו לה הרבה יותר ממה שהיא הייתה מוכנה לחשוף.
"אני עומדת מול חבורת צלמים גברים, התחננתי שלא יצלמו שרואים לי את הציצים. הם צילמו בכל זאת, ואני מבקשת מהם - אל תשלחו את התמונה הזאת למערכות. בבקשה. אני עומדת חשופה מולם. ומבקשת בצורה הכי כנה ואמיתית. והם שלחו. זה היה עוד סדק אצלי. כל המדינה ראתה. היינו שמרנים. זה לא היה כמו היום שכל אחת מעלה מה שבא לה ויקפצו. לא חיפשתי את הפרובוקציה. זה היה לי מאוד קשה. הייתה שם צלמת אחת - ענת מוסברג, שצילמה ל-ynet, שניגשה אליי ואמרה לי שהיא לא תצלם ולא תשלח את התמונות. וככה עשתה.
"אני כיבדתי את העבודה של צלמי הפפראצי כל הזמן. ידעתי שזה חלק מהמשחק, שאני צריכה להחליק כשהם מצלמים אותי בדיוק אוכלת ביס שנוזל האוכל. אבל ברגע שהם עשו את זה - מבחינתי הם הפרו את האיזון שהיה בינינו. הייתי בת 21! למזלי היה איתי באותו הזמן מי שבעלי היום, חן, ואבא שלי שאמר לי, 'לא גנבת כלום מאף אחד, זה שלך'. והחברות שלי שהתעקשו שאגיע ללימודים למרות הסיטואציה. הבנתי שאני לא תמיד יכולה לשלוט במצב, וזה מה שהייתי צריכה ללמוד. זה בסדר לא להיות מושלמת ולא משנה מה תעשי ותמיד יהיה לאנשים מה להגיד. אפילו כשחשפתי שחליתי בסרטן המלנומה בזרת, גם על זה היה למישהו משהו נסטי להגיד. החשיפה שלי עזרה לכל כך הרבה אנשים ללכת להיבדק, לקח לי חודשיים להחליט שאני מדברת על זה ונעלמתי מהרשתות. ואז אמרו לי שאני משתמשת בזה למטרת יחסי ציבור".
דואני נחשבת לאחת מחלוצות הפופ בישראל, שסללה את הדרך לכל כך הרבה זמרים וזמרות. לא תמיד היא מקבלת על זה את הקרדיט המלא - אבל חיה עם זה בשלום. "אני לא מרגישה שמישהו צריך להכיר לי תודה ואני לא מרגישה שאני צריכה להתהלך ולהגיד שאני הייתי הראשונה, זוכרים? לא! זה פשוט החיים עצמם. וכשאתה ראשון במשהו זה קשה.
6 צפייה בגלריה
"לא מרגישה שאני צריכה להתהלך ולהגיד שאני הייתי הראשונה, זוכרים?". רוני דואני
(צילום: טל שחר)
"היו דברים שיכול להיות שהקדמתי יותר מדי את התעשייה, אני זוכרת שבאתי להליקון ואמרתי שאני לא רוצה להוציא אלבום. אמרתי, 'יש לי שירים טובים ואני רוצה להוציא סינגלים'. אתה יודע כמה זמן לקח לי לשכנע? והיום אומרים לאמנים, 'תעשו מה שאתם רוצים'. מישהו צריך להיות הראשון. ואחרי שאמרתי את זה, פתאום יש כזה פופ מגניב ברדיו ואמרתי, 'בא לי גם להצטרף'. שמעתי יצירות של ג'ורדי שהוא מייצר להיטים, ופשוט התקשרתי אליו. ככה סתם".
בנית מאפס קריירה מצליחה אבל התחושה שנותרו גם צלקות. היית דוחפת את הילדים שלך לעולם הזה?
"לא, כמו שלא דחפו אותי. זה משהו שאני רציתי ועבדתי עליו קשה מאוד. ביום שבת הבן שלי עלה על הפרקט ושיחק כדורסל בהיכל מנורה. סיפרתי לו שהייתי מעודדת מכבי תל אביב עוד לפני שהתפרסמתי, והלכתי לבקר את אחותי יעל בפסטיגל - ואמרתי, 'יואו, אני רוצה להיות פה'. ואחרי שלוש שנים הצלחתי!".
מה הוא אמר?
"יופי אמא' (צוחקת). אני משתפת והוא כזה, 'יופי אמא'".
