כיצד ניתן לאחד אינטנסיביות דרמטית עם פרספקטיבה הומניסטית? הבמאי הצרפתי בוריס לוז'קין מספק ב"הסיפור של סולימן" (L'Histoire de Souleymane) התבוננות ביומיים קריטיים וקדחתניים בחייו של מהגר עבודה לא-חוקי מגיניאה, שמתפרנס בדרך לא דרך משליחויות מזון ברחבי פריז. העלילה מתחילה בבוקרו של היום בו נקבע לו ריאיון ב"משרד הצרפתי להגנה על פליטים וחברי מדינה" (OFPRA). מטרת הריאיון היא לגבש את חוות דעת שתכריע לגבי זכאותו לאשרת שהייה ועבודה. מנקודה זו הסרט חוזר יומיים לאחור ומציג את הדרך הפתלתלה המובילה לשעה הגורלית.
"הסיפור של סולימן" - טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
את סולימן מגלם שחקן לא מקצועי בן 23 ששמו אבו סאנגארה. כמו הגיבור גם השחקן הוא מהגר עבודה שבזמן צילומי הסרט מעמדו בצרפת היה של שוהה לא חוקי. ישנם גם פרטים ספציפיים ברקע האישי של השחקן אבו סאנגארה שהינם דומים עד זהים לאלו שמתגלים לגבי דמותו של סולימן. הסרט ניזון מביסוס הבדיה המוצגת על האמת במידה שהופכת אותו ליציר היברידי עלילתי-תיעודי.
מחיבור זה נובעת גם האינטנסיביות של המתרחש. סולימן אינו גיבור מהסוג הנפוץ בקולנוע עלילתי-מסחרי. הצלחת הסרט תלויה ביכולת של לוז'קין לחלץ מאבו סאנגארה ה"נון-אקטור" את אחת מהופעות המשחק הזכורות של 2024. "הסיפור של סולימן" השתתף בפסטיבל קאן האחרון במסגרת תחרות "מבט מסוים" וזכה בפרס חבר השופטים ובפרס המשחק.
שום דבר ממה שקורה ביומיים המוצגים אינו חורג מתחום המאוד סביר והאפשרי בחייו של אדם במצבו של סולימן. את עבודתו כשליח הוא יכול לעשות רק לאחר שהוא שוכר את זהותו של אדם אחר, ועל כן מתקזז סכום לא מבוטל מהכסף שהוא מרוויח. בנוסף, באפליקציית השליחויות הוא עשוי להידרש לזיהוי פנים, ואי-יכולתו לעשות זאת עלולה להשבית את האפליקציה ולהותיר אותו ללא מקור הכנסה. הסכום שסולימן מתאמץ להשיג הוא קריטי לקניית המסמכים שבאמצעותם יבסס את סיפור הכיסוי שלו כפליט. ללא מסמכים אלו אין לו סיבה לגשת לריאיון.
הסרט משליך אותנו לתוך חיים אלו ומאבק זה. הדיווש הקדחתני של סולימן ברחובות פריז מצולם במצלמה מאוד לא יציבה ומאוד מקרוב. בדרך זו, קדחתנות התנועה מורגשת, והמידע המרחבי נותר מאוד מוגבל. הטכניקה הזו יוצרת תחושת סכנה תמידית, ומודעות לכך שגם רגע קצר של חוסר תשומת לב, מצד הגיבור או מצד נהג אקראי, עלול להסתיים באסון. המשקל המצטבר של קטעי הרכיבה מעצב באופן חושי את ההוויה התלויה על בלימה של הגיבור. זו אחת מנקודות ההשקה של הסרט לסגנון של האחרים דארדן (בעיקר ל"רוזטה" ו"יומיים ולילה").
3 צפייה בגלריה
זו בטח לא תיה הפעם האחרונה שנראה אותו על המסך. מתוך "הסיפור של סולימן"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
בעודנו הצופים צמודים לסולימן, אנו רואים כיצד חייו נקרעים בין צרפת וגיניאה; אימו החולה שלא ברור האם היא זוכה לטיפול נאות והבחורה שאיתה הוא עמד להתחתן ושעליה הוא אולי ייאלץ לוותר. בגלל שאנו חווים את חייו מנקודת מבטו אנו יודעים את מה שלא יודעים כל אחד מהאנשים שאותם הוא פוגש. אנו מבינים את הלחץ הפיזי והרגשי האדיר המוטל עליו. אנו חשים תסכול מאלו שלא יוצאים מגדרם לעזור לו, אבל גם מבינים מדוע מהגרי עבודה אחרים, שפונים אליו בבקשת עזרה, לא יקבלו אותה בעודו נתון במלחמת ההישרדות הפרטית שלו.
הגיבור לא מוצג כאידיאליזציה הרואית אלא כאדם במאבק. אנו רואים ביום-יום אנשים כמותו, אך רובנו איננו נחשפים מקרוב לשגרה של הישרדות כעובד לא-חוקי. הבימאי לוז'קין לא מנסה למכור לצופים עמדה פוליטית שמצדדת בפתיחה ללא סייג של שערי ההגירה. הוא לא עוסק בפוליטיקה אלא באנושיות. לכן גם הסרט לא מנסה להסתיר ולא ליפות את הדרך בה אנשים דוגמת סולימן מנסים לנצל כל פרצה כדי לקבל אשרת עבודה. בעודו מתזז על אופניו בפריז הוא שומע באוזניות את סיפור הכיסוי שאותו הוא צריך לשנן כדי למכור אותו למראיינת מטעם השלטון הצרפתי.
המערכה האחרונה מתרחשת בתום היומיים שהוצגו, עם הכניסה לריאיון. אנו מגיעים אליו בהכירנו המאמצים שנדרשו מהגיבור על מנת להגיע מוכן לרגע בו ינסה להערים על הפקידים המנוסים. לא ניתן לציין את מה שקורה בסצנה זו אך היא מטלטלת באנושיות הנחשפת במלוא פגיעותה.
3 צפייה בגלריה
סצנות מטלטלות באנושיות הנחשפת במלוא פגיעותה. מתוך "הסיפור של סולימן"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
זהו הפיצ'ר העלילתי השלישי של לוז'קין, מרצה לפילוסופיה שחצה את הקווים והפך לבמאי. בדומה למסורת אינטלקטואלית-אנתרופולוגית צרפתית (של אנשים דוגמת קלוד לוי-שטרוס וז'אן רוש) הוא עזב ב-1993 את משרת ההוראה שלו באוניברסיטת אקס-אנ-פרובנס ועבר לווייטנאם. בשנים שבהם חי במדינה זו הוא צילם שני סרטים תיעודיים על הדי "המלחמה האמריקאית" – כפי שהמקומיים מכנים את אותה המלחמה. ב-2008 הוא עבר ליבשת אפריקה, לקונגו ולרואנדה, ושם נולד הרעיון לסרט העלילתי הראשון שלו "הופ" (2014) על אודות מסע משותף של אישה מניגריה וגבר מקמרון שחוצים את הסהרה בניסיונם להגיע לאירופה. סרטו השני "קאמיל" (2019) עסק בסיפורה האמיתי של צלמת עיתונות צרפתיה שנהרגה במהלך עבודתה ברפובליקה המרכז אפריקאית. כל אחד מסרטים אלו נוצר כסוג של נקודת מפגש בין אלמנטים תיעודיים ועלילתיים. "סולימן" הוא המשך של גישה זו, ומבחינה נושאית הוא במיוחד המשך ל"הופ": החלק שבו המסע המפרך לאירופה הושלם, אך מלחמת ההישרדות רחוקה מסיומה.
בלי קשר לגורלו של גיבור הסרט, הגורל של אבו סאנגארה השתפר לאחרונה באופן ניכר. בקשות שהגיש בעבר לוויזת עבודה נדחו, והוא היה מועמד לגירוש. זה השתנה בתחילת החודש כשקיבל אשרת עבודה לאחר שהשיג עבודה כמוסכניק. כשכתב ה"ליברסיון" שאל אותו אם לא קיבל הצעות נוספות לשחק, ענה "יתכן שיהיו הצעות, אבל המקצוע שלי הוא מכונאי, ואני מחכה בקוצר רוח לתחילת עבודתי במוסך". אם יורשה לי לנחש, זו לא הפעם האחרונה שבה נראה אותו על המסך.
