הנקודה המעניינת לגבי הסרט הפיני "תא מספר 6" (Compartment No. 6) קשורה בזהותו הלאומית. זהו סרט פיני שמצולם רובו ככולו ברוסיה ודובר לגמרי רוסית. בעידן של סרטים חוצי זהויות לאומיות, בעיקר ככל שהדברים אמורים בקולנוע האירופאי, העובדה הזו לא אמורה לעורר תשומת לב מיוחדת, אבל במקרה של הסרט הספציפי הזה אפשר להתייחס אליה כחלק מהאמירה שלו, ואפילו מתבקש לעשות זאת. האם עלינו לקרוא אותו כאלגוריה פוליטית שעניינה הדינמיקה בין שתי המדינות? אלגוריה, שאף אם לא כוונה להיות כזו במועד שבו נכתב וצולם הסרט, מקבלת היום משנה תוקף? מה זה אומר שהסרט הפיני הזה הוא בעצם סרט רוסי לכל דבר ועניין?
תא מספר 6 - טריילר
השאלה הזו רלוונטית גם מפני ש"תא מספר 6", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן אשתקד (הוא חלק את הפרס יחד עם סרטו של אסגר פרהאדי "הגיבור"), מבשר אולי על שובו של הקולנוע הפיני אל מרכז זירת הקולנוע הבינלאומי. עד לא מכבר היה הקולנוע הפיני מזוהה עם שמו של במאי אחד, אקי קאוריסמקי, שסרטיו, בהם "הנערה מבית החרושת לגפרורים" (1990) ו"חוף מבטחים" (2011), לא רק הפגינו סגנון ייחודי מקאברי אלא גם ייצגו את המושג "קולנוע פיני". גיבוריו אטומי-המבע שהלכו אל עבר גורל מר ובלתי נמנע הפכו למזוהים עם מנטליות לאומית של היעדר חדווה ותוחלת קיומית. הקדרות מעולם לא נראתה מצחיקה כל כך כמו בסרטיו של קאוריסמקי.
עתה נדמה שיש לשנן שם חדש, יוהו קוסמאנן, שאינו זר לבקיאים בסצינת הפסטיבלים, בעיקר זו של קאן. סרטו הקודם, "היום המאושר בחייו של אולי מאקי" (2016), דרמת אגרוף המבוססת על סיפורו האמיתי והכלל לא זוהר של מתאגרף פיני שהובס מול אלוף עולם אמריקאי, זיכה אותו בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים"; ב-2010 זכתה דרמה שכתב וביים בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת תחרות ה"סינפונדסיון" המיועדת לסרטי סטודנטים. האם אפשר לדבר על סימני חזרה לחיים של הקולנוע הפיני? האם די ביוצר אחד כדי שאפשר יהיה לדבר על כך?
- לביקורות קולנוע נוספות:
על-פניו, "תא מספר 6" הוא הקלישאה הכי מתבקשת של סרט המתרחש ברכבת. שני זרים מוחלטים, הפכים גמורים, נפגשים בתא אחד אותו הם אמורים לחלוק במהלך נסיעה ממושכת, והעוינות ההדדית מתחלפת, וזה לא ספוילר, בידידות וקרבה. הגיבורה האחת היא סטודנטית פינית הלומדת באוניברסיטה במוסקבה, מתישהו בשלהי שנות ה-90 (מגלמת אותה סיידי הארלה), ואילו גיבורו האחר של הסרט הוא חוליגן רוסי שיכור וסקסיסט (אותו מגלם יורי בוריסוב). שניהם עושים את דרכם ברכבת המובילה לעיר מורמנסק שבצפון-מערב רוסיה, מרחק נגיעה מהקוטב הצפוני. היא – כדי לחקור פטרוגליפים, ציורי סלע עתיקים, שנמצאים במקום; הוא – בדרכו לחפש עבודה במכרה פחם. הכפור שהולך וגובר בחוץ הוא ניגודו המוחלט של החום האנושי שמשתרר בהדרגה בפנים, בין האישה הצעירה, שהותירה מאחור את מאהבתה האינטלקטואלית והמבוגרת ממנה, והגבר הרוסי שנדמה כמו סטריאוטיפ של צעירים דוגמתו בעידן הפוסט-קומוניסטי, אך מתגלה כילד בעל רגישות.
2 צפייה בגלריה
הכפור בחוץ הוא ניגודו המוחלט של החום האנושי שמשתרר בפנים. מתוך "תא מספר שש"
(צילום מסך)
הקולנוע אוהב רכבות, עוד משחר ימיו, כאשר האחים לומייר צילמו בשלהי המאה ה-19 רכבת נכנסת לתחנה ועוררו, על-פי המדווח, בהלה המונית בהקרנה הראשונה משום שקהל הצופים האמין שהרכבת תפרוץ מהמסך אל האולם. תנועתה של הרכבת ב"תא מספר 6" משולה להתפתחותה של מערכת יחסים שהיא לכאורה בלתי אפשרית, אבל בקולנוע היא צפויה לחלוטין. זוהי תנועה במרחב שהוא פיזי ורגשי וכמובן גם תנועה בזמן. כמו סרטים רבים לפניו, גם סרטו של קוסמאנן הוא סיפורם של "זרים ברכבת", אם להידרש לשם סרטו של היצ'קוק מ-1951, שסיפק פרפרזה מורבידית משלו על אותם סרטים שבהם מתפתחת מערכת יחסים רומנטית בין שני זרים ברכבת.
ההנאה מהסרט נובעת לפיכך מהעובדה שאנו יודעים מה הולך לקרות, ועם זאת לא אכפת לנו. הסרט נע בין סצינות קומיות כמו זו שבה מתעמתת הצעירה הפינית עם ממונה חמוצת פנים שדוחה את בקשתה לעבור לתא אחר, לבין סצינות מקסימות כמו זו שמתרחשת בבית אמו הלבבית של הגבר הרוסי במהלך אחת העצירות של הרכבת. אנו צופים במערכת היחסים ההולכת ומתהווה בין השניים – אף לא אחד מהם מסתיר איזה סוד גדול, ודבר משמעותי לא עתיד להתגלות – וייחודו של קוסמאנן כבמאי נובע מהיכולת שלו להתבונן בדמויות ממרחק מדויק; למנוע מהן מלאבד את אנושיותן לטובת איזושהי סמליות דידקטית. אחרי הכל, אנו צופים באישה פינית ובגבר רוסי, וקשה כאמור שלא לחשוב על המפגש ביניהם כעל אלגוריה על היחסים בין שתי המדינות.
הסטודנטית הפינית מדברת בשפה שאינה שלה, והסרט מדגיש את זרותה התרבותית והמנטלית. אבל הזרות הזו מחלחלת גם אלינו שצופים בסרט פיני המתרחש בסביבה זרה לו עצמו ומתנהל בשפה שאינה שפתו. אפשר לתהות כמה צופים יתייחסו אל הסרט הזה בכלל כאל סרט רוסי ולא פיני.
"תא מספר 6" מבוסס על ספר מאת הסופרת הפינית רוזה ליקסום (על-פי המדווח זהו עיבוד חופשי מאוד), והשימוש בנופים ובשפה הזרה, שנוכח מטבע הדברים בצורה משמעותית יותר בקולנוע, הופך את הסרט עצמו לזר, ממש כמו הדמות הנשית הראשית בו. תא הרכבת שבכותרת הופך אם כך למייצג של קולנוע חוצה זהויות לאומיות, וכך נוסף לסרט רובד שספק אם קיים ביצירה הספרותית עליו הוא מבוסס - חינני ורב-קסם.
