"ארץ נוודים" - הטריילר
(יחסי ציבור)
על פי כל הסטטיסטיקות והמדדים המוכרים למדע, יש לנו כבר זוכה ברור באוסקר והוא הסרט "ארץ נוודים" (Nomadland) של קלואי ז'או. במהלך החודשיים האחרונים, הבמאית האמריקנית ממוצא סיני קטפה את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה ואת הפרס הראשון בפסטיבל טורונטו, וכעת הדרמה הריאליסטית שיצרה מוזמנת לכל אירוע קולנוע אמריקני שמכבד את עצמו, ביניהם פסטיבל הסרטים של ניו יורק (NYFF) שמתקיים בימים אלה במתכונת משולבת של דרייב-אין וסטרימינג. עם גב של חברת ההפקה סרצ'לייט ("נער החידות ממומביי", "12 שנים של עבדות", "בירדמן", ו"צורת המים") נראה שכבר עכשיו - יותר מחצי שנה לפני טקס האוסקר שנדחה לאפריל 2021 - אפשר לשים את הפתק במעטפת הזכייה. אלא שכמו למדנו, כל הסטטיסטיקות והמדדים הפכו לחסרי תוקף בימי הקורונה. כך בפקולטה למדעים וגם באקדמיה לקולנוע.
בשלב הזה אין בכלל ספק ש"ארץ נוודים" מוביל במירוץ לפסלון המוזהב ובפער גדול מהמועמדים האחרים כמו "לילה אחד במיאמי" של רג'ינה קינג, אבל מדובר בגל ראשון של מיפוי המצב בשטח. הגל השני צפוי להיות רב עוצמה וחזק יותר מקודמו. כבר עכשיו, עם השקת הטריילר של סרטו החדש של ארון סורקין The Trial of The Chicago 7 עם סשה ברון כהן ומייקל קיטון, ברור שנטפליקס מכינה מארב לקראת ההסתערות על הפסלון הזהב ולכן פתחה חזית רחבה עם Mank של דיוויד פינצ'ר - ביופיק על התסריטאי האגדי הרמן מנקייביץ'. בנוסף, מחכים על המדף הסרטים של ספייק לי, ג'ורג' קלוני ו-The French Dispatch של ווס אנדסון שהיה אמור לפרוץ בפסטיבל קאן שבוטל, וכן הסרט Judas and the Black Messiah של שאקה קינג, שכמו בסרטה של רג'ינה קינג, חוזר למחאת השחורים משנות ה-60.
מתוך Nomadlandמתוך Nomadland
מורת הדרך של הסרט. פרנסס מקדורמנד ב"ארץ נוודים"
(יחסי ציבור)
הסרטים נראים מבטיחים, אבל מעטים זכו לראות בינתיים אם הם מקיימים. הקהל הרחב יאלץ להמתין ליציאתם בחודשים הקרובים הנחשבים עדיין לעונת הפרסים - גם כשזו נמתחה לאביב כתוצאה מהמגיפה. אבל כבר כעת ניתן להבחין בזהות הבמאים, וחשוב מכך - השיוך המגדרי והאתני שלהם. כולם גברים סטרייטים, רובם לבנים. בניגוד לעבר הלא רחוק, הפעם מדובר בחיסרון משמעותי אל מול האפליה המתקנת והמתוקנת של הוליווד כיום, שבלי להתבייש מעניקה עדיפות מוצהרת לנשים. לכן, גם בגזרה זו, קלואי ז'או מוצאת עצמה ביתרון משמעותי כאישה ממוצא אסייאתי. גם רג'ינה קינג האפריקנית-אמריקנית היא יריבה ראויה ביותר, אולם בניגוד לצוות השחקנים הכל-גברי שלה, "ארץ נוודים" נשען כל כולו על המיומנויות של פרנסס מקדורמנד בהופעה נפלאה כאישה חסרת בית, שתביא לה ככל הנראה אוסקר שלישי.
ההופעה הנוכחית של מקדורמנד בת ה-63 שונה לחלוטין מאלו שזיכו אותה בעבר בפסלון המוזהב - "פארגו" של האחים כהן מ-1996 ו"שלושה שלטים בלאבינג מיזורי" של מרטין מקדונה מ-2017 - קומדיות פשע אפלות ומלאות תפניות עלילתיות מהסוג שחביב על ג'ואל כהן, לו היא נשואה כבר 36 שנה. למעשה, ב"ארץ נוודים" אין כל כך עלילה. לא מותחת ולא מצחיקה. במהלך הקריירה הענפה שלה, מקדורמנד הצליחה להתבלט כחלק מאנסמבלים נוצצים וגבריים, תוך שהיא משלבת היטב בין הכישרון הדרמטי לקומי שלה. אך פה היא מוצאת את עצמה כשהיא נדרשת להשיל מעצמה את הכריזמה הטבעית שלה, לנפות כל חלקיק של הומור שחור ולסגל לעצמה ניואנסים קלושים וצנועים. זאת על מנת להשתלב באופן אורגני ומהימן ככל האפשר במציאות המאוד מציאותית שז'או מנסה להמחיש בסרטה, בהשתתפות חברי קהילת נוודים מבחירה. חסרי בית שמעדיפים את הקרוון הממונע שלהם במרחב הפתוח על פני מבנה קבע.
קבוצות נוודים אלו, גברים ונשים בגילאים מאוחרים שפרשו - או הופרשו - מהמירוץ הבלתי פוסק אחר החלום האמריקני ויצאו לחיפוש עצמי בטבע, היו גם לסביבה האנושית היומיומית של העיתונאית ג'סיקה ברודר, שספרה Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century מ-2017 הוא הבסיס לעיבוד התסריטאי של ז'או. שלל הדמויות, הסיפורים והחוויות תועדו בסקירה הנרחבת של ברודר, ששהתה במשך חודשים בקרבם של הנוודים הוותיקים. למעשה, מקדורמנד ניצבת באותו מעמד בעצמה בסרט, כשהיא מוקפת בנון-אקטורז כמו לינדה מיי, שרלין סוואנקי ואחרים (השחקן דיוויד סטרת'רן מבליח בתפקיד צנוע). דרך האינטראקציות האינטימיות שלה עם הסובבים, היא מזמינה את הצופים להצטרף למדורה ולחלוק סיפורי חיים או להתלוות אליה למסע אישי בין נקיקים וערוצי נחל במדבר של אריזונה, ותוך כדי להרהר על המושג "בית" ומערכות יחסים והחשיבות שלהן לקיום האנושי שלנו.
מתוך Nomadlandמתוך Nomadland
נוודת בנאבדה
(יחסי ציבור)
נקודת היציאה לסיפור הרקע של הדמות הראשית המכונה פרן מבוסס על מקרה יוצא דופן של מחיקת העיירה אמפייר ממפת מדינת נבאדה ב-2010, בעקבות סגירת מפעל מקומי שהביא להגירה שלילית של התושבים. לאחר שבעלה מת והבית בו התגוררו הפך למבודד ומיותר, יצאה פרן למסע במרחבים של דרום-מערב ארצות הברית, שהוא גם מסע פנימה אל תוך עצמה. עם הקרוון הנייד שלה, הנוודה מנבאדה נוסעת ממקום למקום, חונה איפה שאפשר ומתיידדת עם אחרים כמותה, שמתכנסים במחנות קרוונים מזדמנים ועורכים היכרות מעמיקה, יותר או פחות. כך מתעצבת לה קהילה של מי שנחשבים חריגים, אולי תמהונים, על ידי החברה הנורמטיבית הקפיטליסטית. כפי שאנחנו מגלים לאורך 107 דקות הסרט, אין מדובר בקהילה של נזקקים ומסכנים, אלא בבני אנוש שהחליטו להתמסר לחיי הנדודים ולהתכחש לעוגנים והמנעולים שסינדלו אותם למקום אחד. הבית, מבחינתם, הוא איפה שהם נמצאים.
ובכל זאת, אנחנו כצופים זקוקים לעוגן, לפחות במקרה של דרמה עלילתית ו"ארץ נוודים" מתיימרת להיות כזאת, למרות שרוב רובן של הדמויות בסרט מבוססות על ידי לא-שחקנים שמשחקים את עצמם. מקדורמנד היא העוגן, והדמות של פרן היא זו שמאפשרת לנו לסייר בנוף האנושי יוצא הדופן הזה. מקדורמנד אינה משמשת פה רק כשחקנית ראשית, אלא גם כמורת דרך ומדריכת תיירים. היא עושה עבודה נפלאה ונושאת את הסרט כולו בתיק הטיולים שלה. התלות של ז'או במקדורמנד אדירה מכיוון שאין ל"ארץ נוודים" עלילה. הבמאית המוכשרת שוזרת רגעים, חוויות אישיות וזיכרונות ברצף נרטיבי גמיש שנע על המנעד שבין עגמומיות להתעלות נפש, בין השגרתי לבלתי נשכח, בין הבדידות המייסרת לבדידות המפרה.
אבל במקום לצפות בהתרחשויות כפי שהן קורות בזמן אמת, לרוב אנחנו מקשיבים לדמויות מדבררות אותן כסיפורים, התנסויות, וידויים והכאה על חטא - וכאן בדיוק נקודת התורפה של הסרט. "ארץ נוודים" היא יצירה אווירתית שמצליחה לגעת, אך אין בה רצף עלילתי כלשהו. ההיכרות שלנו עם פרן מאוד אינטואיטיבית, ולמרות שאנחנו מתלווים אליה למסע מנקודה א' ל-ב' על פני המפה, בכל הנוגע לסיפור אין לנו התחלה או סוף, בקושי אמצע. זה מצריך לא מעט סבלנות מהצופים, במיוחד השכלתניים שבהם. יש המון רגעים יפים, פשוטים, מרגשים ובעיקר אנושיים, אבל לא בהכרח משהו שמחבר ביניהם. במסלול האיטי והמונוטוני שגיבשה ז'או אין שיאים דרמטיים או בניית מתח. הסרט משתדל לפצות על כך בצילומי נוף מרהיבים שנקלטו בעדשה של ג'ושוע ג'יימס ריצ'רדס ובאמצעות העריכה המוקפדת של ז'או שמשנה את הקצב תדיר, בשילוב סצנות ארוכות עמוסות מלל, אל מול מקבצי שוטים קצרצרים שנותנים תחושת תנועה ופעילות.
מתוך Nomadlandמתוך Nomadland
המון רגעים פשוטים, מרגשים ובעיקר, אנושיים
(יחסי ציבור)
האם יצירה שכזו, שמתמסרת לאווירה יותר מאשר לסיפור, ובמידה רבה היא יותר וידאו-ארט ארוך מאשר קולנוע עלילתי, יכולה לזכות באוסקר? בארצות הברית של עידן MeToo# ו-Black Lives Matter, הכל יכול לקרות, ולא רק בגלל ענייני התקינות הפוליטית שהוליווד אימצה לעצמה. כבמאית, ז'או גיבשה לעצמה שפה משלה שבאה לידי ביטוי בסרטה "הרוכב" שזכה להצלחה אדירה בפסטיבלים ב-2017, על אף שבמרכזו עמדו גברים. זוהי שפה צנועה, חסכונית, שמתמסרת לרגע וחותרת להשגת תחושת אמינות יבשושית מן המציאות, יותר מאשר התעלות דרמטית דמיונית. זוהי שפה שגם הבמאית אליזה היטמן היטיבה לבטא בדרמה הקודרת, המדוברת והמצוינת שלה "Never Rarely Sometimes Always". אולי לזה מתכוונים כשמדברים על קולנוע נשי והמבע הייחודי שיש לו. באדיבות ההופעה הנהדרת של מקדורמנד, יתכן שז'או הצליחה לפצח על המסך את מה שתיאורטיקניות פמיניסטיות רבות ניסו לעשות על הדף.
אם חברי האקדמיה ישתכנעו כי ז'או הצליחה לא רק להציג בפנינו חוויה נשית אותנטית, אלא גם לנסח שפה קולנועית נשית מובהקת, סיכויי הזכייה של "ארץ נוודים" באוסקר יישארו גבוהים גם אחרי הגל השני. אבל לא פחות מעניין יהיה לראות האם תיישם אותה גם בפרויקט הבא שלה, הסרט "הנצחיים" של מארוול. מבט נשי, אווירה, מהימנות, צניעות. לא ברור איך כל אלה יוטמעו בסרט גיבורי-על, גם אם במרכזו עומדות בעיקר גיבורות. יצירות אמנותיות מהורהרות כמו "ארץ נוודים" יכולות לשגשג בסבב הפסטיבלים ואפילו באקדמיה לקולנוע, אבל הוא יעמוד במבחן ההמונים? בתעשיית הקולנוע הגוועת, בסופו של דבר להביא כסף יותר חשוב מפסלון מזהב.