באחד השיעורים שהעברתי השבוע הזכרתי את "ימים מושלמים" (Perfect Days), סרטו החדש של הבמאי הגרמני הוותיק וים ונדרס. חלק מהנוכחים ראו את הסרט, וחלקו איתי את ההתפעלות ממנו. ובכל זאת נשאלה שאלה: איך אפשר לכתוב תסריט לסרט כזה? ברמה אחת זו שאלה טכנית שקשורה לפורמט הכתיבה של תסריט, ועל מה שאוסף המילים שהדמויות אומרות אמור ללמד אותנו עליהן ועל הדרמה בסרט. אבל, ברמה עמוקה יותר, זו שאלה שעלתה בגלל המהות החמקמקה של "ימים מושלמים" כסרט שמניח בצד את המילים, ומניח בצד כמעט כל זכר ל"עלילה" במובן המקובל. סרט שמזמין אותנו להתבונן בשגרת היום-יום של אדם שמנקה בתי שימוש ציבוריים ברובע שיבויה בטוקיו, ומציג את פעולות הניקוי בפרוטרוט ובמשך דקות ארוכות. אלו לא רק פעולות ניקיון אלא הוויה של דמות: יחס כלפי העולם שבו הוא חי והאנשים שאיתם הוא בא במגע. התבוננות באמצעות דמות שמאמצת באופן מלא את ההווה. רוטינה שיש בה טוהר נזירי, הצובר במהלך הסרט איכויות רוחניות.
"ימים מושלמים" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
כבר מתיאור קצר זה ניתן להבין ש"ימים מושלמים" לא יספק צופים שמצפים לסדרה מסעירה של התרחשויות. אלו צפויים לחוות רגשות על הספקטרום הנע בין חוסר סובלנות, שעמום ותסכול. אופיו המינימליסטי דורש סבלנות וקשב גם אם לכאורה "לא קורה כלום", והוא מתגמל באופן עמוק את מי שמסוגל לכך. רבדיו יהיו ברורים יותר לצופים שמכירים את סרטי המפתח שביים ונדרס בן ה-78 בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. כוונתי בעיקר ל"אליס בערים" (1974), "במהלך הזמן" (1975) "פאריז, טקסס" (1984) ו"מלאכים בשמי ברלין" (1987). סרטים שבדרכם עסקו בדמויות תלושות - מהמרחב הפיזי ומחברת בני אדם - והאופן שבו העלילה עשויה להשיב להם משהו ממה שאבד. מרגש לצפות ב"ימים מושלמים" בפרספקטיבה של סרטים אלו. כך ניתן לחוות המשכיות תמאטית הנפרשת על פני חמישה עשורים, ולהתרשם מהאופן שבו המינימליזם המדויק של הסרט מהדהד עומק חיים שלמים של יצירה.
ונדרס הוא מעריץ מושבע של הבמאי היפני יסוז'ירו אוזו (1963-1903) שבסרטיו עסק באופן עדין ומדויק בשינויים המתחוללים במשפחה היפנית, ובאופן שבו שינויים אלו מעצבים את היחסים הבין-דוריים. אוזו השתמש בתפיסה אסתטית ונרטיבית ייחודית במינימליזם שלה, ומסגר את חיי הדמויות במחזוריות של הטבע. ב-1985 ונדרס ביים את "טוקיו-גא", סרט תיעודי שהוא אקט של עלייה לרגל לטוקיו של אוזו, ומפגש עם שותפיו היצירתיים שעדיין נותרו בחיים. כעת, הוא מביים סרט שממזג את ההשפעות הסגנוניות של הבמאי, ומשלב אותן בנושאים שבהם הוא עצמו עסק בעבודותיו המוקדמות. אוזו השווה את עצמו ל"צייר שתמיד מצייר את אותו ורד", אבל החזרה "על אותו ורד" אינה עצלות או מוגבלות יצירתית, אלא תהליך מתמיד של זיקוק מינימליסטי, שבו ככל שיש "פחות" הדיוק רב יותר. ניתן לטעון טענה דומה גם ליחס בין "ימים מושלמים" ועבודותיו המוקדמות של ונדרס.
2 צפייה בגלריה
המינימליזם המדויק של הסרט מהדהד עומק חיים שלמים של יצירה. מתוך "ימים מושלמים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
מקור הסרט הוא בפרויקט שבו מעצבים מכל רחבי העולם עיצבו מחדש 17 בתי שימוש ציבוריים ברובע שיבויה. ונדרס הוזמן לביים סדרה של סרטים קצרים שבהם אובייקטים אמנותיים-ציבוריים פונקציונליים אלו יהיו חלק מהמתרחש. במקום זאת הוא החליט לעשות סרט אחד שבו כולם יוצגו כשנקודת החיבור ביניהם היא חייו של האדם שמנקה אותם. ונדרס, יחד עם התסריטאי-שותף טאקומה טקאסאקי, יצרו את דמותו של מנקה השירותים היריאמה המגולם על ידי השחקן היפני קוג'י יאקושו. בגלל עיצובם המיוחד של השירותים יש בפעולת הניקיון שלהם ממדים נוספים של משמעות ולא רק עבודה שרבים יחשיבו כ"בזויה". להיריאמה יש מקצוע ופעולה "נמוכים", אך בדרך אחרת הוא מוקף באומנות. בנוסף הוא משלב בשגרת יומו מוזיקה וקריאה, ולוכד כאומן חובב את יופיו של העולם. עבורו יופי זה מגולם בצילומי הסטילס הקבועים שהוא עושה ובהם הוא לוכד קרני שמש החודרות מבעד לעלווה של עצים.
יאקושו הוא שחקן שבקריירה הארוכה שלו עיצב דמויות מאוד שונות מזו של היריאמה. בין אם כגנגסטר היהיר בחליפה הלבנה בסאטירה השובבה "טמפופו" של ג'וזו איטאמי, כעובד הצווארון הלבן הניעור לחיים בגרסה המקורית של "הנרקוד?" (1996), כאדם שרצח את אשתו ומנסה לשקם את חייו לאחר השחרור מהכלא בסרטו זוכה דקל הזהב של שוהי איממורה "הצלופח" (1997) וכנהג האוטובוס ב"יוריקה" (2000), סרטו האיטי והעמוק של שינג'י אויאמה על התמודדות עם טראומה. הוא בוודאי אינו "תגלית" שהופיעה יש מאין. ובכל זאת הופעתו כהיריאמה יוצאת דופן. הוא מצליח לעצב דמות עמוקה למרות שהיא ממעטת להחליף מילים עם אחרים. הוא עושה כל כך מעט אך מעורר כל כך הרבה רגש. רגע לפני סיום הסרט ונדרס מעניק לו שוט ארוך שבו פניו מגיבות לשיר Feeling Good של נינה סימון. רגע בלתי נשכח שלתוכו מתכנס כל המהלך של הסרט. לא בכדי יאקושו זכה בפרס המשחק בתחרות של פסטיבל קאן בשנה שעברה.
בדרך לסיום זה יש לא מעט רגעים שבהם רגשות חמקמקים מוצגים בעידון. מחצית השעה הראשונה של הסרט מוקדשת להצגת שגרה שלמה "ומושלמת" של מהלך יום אחד בחייו של היריאמה. מהרגע שבו הוא מתעורר לקולות הברשת הרחוב במטאטא, אופן הקימה שלו מהמיטה וקיפול המזרן בסדרה מדויקת של תנועות. השקיית העציצים, היציאה מפתח ביתו בשעת הבוקר המוקדמת עם חיוך קטן שאיתו הוא תמיד נכון לקבל את היום החדש. בדרך לעבודה הוא מכניס קלטת לרדיו טייפ של מכוניתו, ואנו שומעים, כפי שנשמע לאורך כל הסרט, עוד אחד מהשירים משנות ה-60 וה-70 של מבצעים שאהובים על ונדרס (הכוללים, בין השאר, את אוטיס רדינג, הרולינג סטונס וואן מוריסון). בהמשך שגרה זו תשובש או שתשנה בגלל הנוכחות של דמויות משנה: טקאשי (טוקיו אמוטו) העובד הצעיר והכפוף להיריאמה בניקיון חדרי השירותים, האחיינית הצעירה ניקו (אריסה נקאנו) שמגיעה לבית הדוד לאחר שנים שבהן לא ראה אותה, וזאת לאחר שברחה מבית אימה קייקו (יומי אסו), או הכימיה הניכרת בין היריאמה ובעלת מסעדה קטנה שאותה הוא נוהג לפקוד (סאיורי אישיקאווה).
השירים הם מרכיב קריטי בחייו של היריאמה שנדמה כמי שעיצב את חייו בדיוק ובהתמסרות מושלמים, כדי להשיג שלוות נפש. מה "הסיפור" של הדמות? האם הוא בורח מדבר מה? יהיו רמזים קלים בעלילה, אך לוונדרס אין כוונה לתת תשובות או הסבר פסיכולוגי, ובעיקר אין לו שום עניין בהסטת העלילה לכיוונים מלודרמטיים. רק בלילה, הבזקי חלומות מופשטים בשחור לבן הכוללים ערבוביה מופשטת שניתן לזהות בה משהו מאירועי היום, רמזים לאירועי העבר, והבלחות אור המהדהדות את צילומי האור מבעד לעלווה. כל אלו מרמזים על הסערה שמתחת למבנה המהודק של חיי היריאמה. השם שניתן לסרט נובע מהשיר Perfect Day של לו ריד, שיר שנשמע במהלך הסרט ושמילותיו הפשוטות לכאורה עוסקות בתיאור יום מושלם המורכב מהנאות פשוטות. מתחת לפני השטח השיר מרמז על חמקמקותה של פשטות זו (רבים מפרשים את השיר כעוסק ביום של רוגע בחייו של נרקומן). אנו לא יודעים ממה בדיוק היריאמה בורח, אך חייו מורכבים מ"ימים מושלמים" שבפשטותם כל דבר בהם מסב לו סיפוק ורוגע עמוקים, והצופים מוזמנים ליטול חלק בתחושות אלו.
