חוק לא ממש מדובר בתסריטאות הוא שהדמויות שבמרכז הסרט שלך צריכות להיות קצת מטומטמות - בעיקר כדי להסביר איך הסתבכו בהרפתקה מסוכנת ולא מוצאות פתרון פשוט לבעיה שלהן בעשר הדקות הראשונות - אבל בגדול לקהל אסור לחשוב עליהן ככאלו, כדי שיוכל עדיין להזדהות איתן ולאהוב אותן. זה נכון שבעתיים לסרטי אימה: מי האידיוט שנכנס למסדרון חשוך, מתפצל מהחברים שלו בסביבת סכנה או לחילופין לא עף מיד ממקום שבו מסתובב קריפ שהוא באופן ברור חדשות גרועות והדרך הבטוחה למוות מזוויע? ובכן, דמויות בסרטי אימה.
"עוזרת הבית" - טריילר
(צילום: יחסי ציבור)
עשרות סרטים בז'אנר ופארודיות אימה עסקו בצידוקים האפשריים למצב הזה, חלקם חגגו את הטמטום וקרצו לקהל, במן קטע ש"אנחנו יודעים שאתם יודעים שזה לא סביר, אבל יאללה בוא נהנה לראות אידיוטים נשחטים". "עוזרת הבית", שהוא לא בדיוק סרט אימה אלא יותר מותחן עם נגיעות רומנטיות, ממש מתייחס לטמטום של עצמו ושל הדמויות שלו ברצינות, לפחות בהתחלה, כאילו זו הפעם הראשונה שראינו את הפרמיס שהוא מציג.
הסיפור הוא כזה: מילי היא אסירה משוחררת ומצודדת שמחפשת עבודה (סינדי סוויני, איכשהו בסרטים אמריקאים אומללות עניות הן תמיד צעירות בלונדיניות מצודדות ומאופרות למשעי) ונבחנת להיות עוזרת בית באחוזה מעוררת קנאה, כלומר אם החלום שלכם זה אחד מהבתים האמריקאים המלוקקים האלה בלונג איילנד. המעסיקה שלה היא נינה (אמנדה סייפריד, לגמרי נראית כמו בובת שעווה) ומהסצנה השנייה ברור שמדובר - סליחה - בפסיכית. ואם לא היא, אז יש את הבת הבלרינה הקריפית שלה שמשגרת לגיבורה מההתחלה מבטי "אני אהרוג אותך", וגם את הבעל החתיך והנחמד מדי בקטע לא ברור (ברנדון סקלנאר) שמהווה פיתוי רומנטי מסוכן לגיבורה שלנו. אז מה עושים? נו, ברור שהיא תמשיך לעבוד שם, ואפילו תתחנן על נפשה להישאר גם כשההתעמרויות של הבוסית האכזרית מתחילות להצטבר.
"עוזרת הבית" בויים על ידי פול פייג ("מסיבת רווקות", "מכסחות השדים", "בקשה מסתורית") - וזה קצת מפתיע. לא מבחינת הז'אנר: פייג הוא לגמרי הבמאי מספר אחד בהוליווד לאינטריגות נשיות, מה שפעם היה מכונה בהוליווד בהתנשאות "במאי של נשים" (זה לפני שחלקם קיבלו את התזכיר שגם הן יודעות לביים), ובסרטים שלו משולב תמיד גם הרבה הומור. אבל הדבר הכי מאכזב ב"עוזרת הבית" הוא שפייג סיפר בערך את אותו סיפור וכבר עבד על אותו עולם ב"בקשה מסתורית" המעולה והמשכו "עוד בקשה מסתורית" שיצא אשתקד. גם שם, במרכז עמד סיפור על חברות/יריבות בין שתי נשים בעולם המעושרים של ארה"ב (אנה קנדריק ובלייק לייבלי). אחת "פשוטה" וקצת אהבלה והשנייה מיליונרית עם בעל חתיך ונטיות ספק רצחניות - וכל פריים של מדרגות לולייניות בבית המעוצב מדי של המעושרת משדר "ראינו את היצ'קוק!". ומה שמוזר, הוא שבניגוד ל"עוזרת הבית", ב"בקשה מסתורית" הכל היה באמת יותר מצחיק ופארודי כמתבקש ממותחנים עכשוויים שאין להם ברירה אלא להיות יותר שנונים ומטא כדי להצדיק את המופרכות של הסיטואציה הבסיסית.
לא כך ביצירתו הנוכחית. במשך שלושת רבעי סרט, באין תיאור אחר, "עוזרת הבית" הוא סרט ממש אבל ממש מטומטם. סוויני רוצה לעזוב, אבל היא לא יכולה! האישה שמולה היא היסטרית ונותנת את הרושם שהיא תרצח אותה על כל שטות, אבל מי יודע, זה עדיף מלעבוד במקום אחר! (כן?) הבעל ממש חלומי וחתיך, והיא יודעת שרומן איתו יביא לפתיחת שערי הגיהנום, ומצד שני החצוף הזה ממשיך להיות חתיך. וגם פה יש סוג של מדרגות לולייניות, ואחת הדמויות אומרת בהתחלה לידן ש"בטח יום אחד יימצאו את הגופה שלי על הרצפה למטה" - אז אתם לא תאמינו מה קורה בסוף! כן, מסתבר שיוצרות ויוצרי "עוזרת הבית", בהן פייג והתסריטאית רבקה זוננשיין שעיבדה למסך רב מכר מינורי של פרידה מקפאדן מ-2022, חושבים שהם גם הראשונים שהמציאו בתסריטאות את המושג "רמז מטרים" (Foreshadowing). יש גם כמובן "קפיצות הבהלה" (Jumpscares) עם דמויות שאורבות לאחרות ומגיחות כך מאחורי המראה, ושיחות בין דמויות משנה להן מצותתת הגיבורה ובאופן מאוד נוח מעבירות את כל סיפור הרקע לנו ולה.
ואז מגיע "הטוויסט הגדול" ו"החשיפה הגדולה" בשליש האחרון, בדיוק בנקודה המתבקשת לפי ספרי התסריטאות. גם הם צפויים מקילומטרים לכל מי שראה סרט מתח או שניים - והכל מועבר במונולוגים מרושלים בקריינות. אלא שאז יש גם חדשות טובות: הסרט מתמסר באמת ובתמים לטמטום של עצמו, ובחצי השעה האחרונה שלו לפחות, באמת הופך למותחן אימה סליזי ואידיוטי במודע - שנראה שכוונתו יותר להצחיק ולהגחיך את עצמו ואת הז'אנר מלהעמיד פנים שיש פה סיפור רציני. "הפייג" מתעורר, רק שעה וחצי מאוחר מדי.
יכול להיות שהפער הזה בין הרצינות של פתיחת הסרט להמשכו המוקצן והמופרך מכוון לגמרי. לרקורד, חלק מהקהל באולם געה מצחוק בדקות האחרונות, וייתכן שזה עבד להם יותר ממני. אני לעומת זאת חשבתי שהחזיקו אותי ספק-ער למשך שלושת-רבעי סרט גרוע כדי לספר בדיחה משומשת וצפויה למדי בחלקו האחרון. יכול להיות שלכוכבות של סוויני - האיט גירל של התקופה - הייתה גם יד בהתלהבות הקהל, אבל בכנות היא די סטנדרטית בסרט ולא בדיוק טובה. עוד גיבורה לבנה עם חזה מצודד (שמודגש שוב ושוב במחשופים נוחים, שהפכו לאחד המראות המזוהים איתה מאז ההופעה המכוננת שלה ב"סאטרדיי נייט לייב") שהקהל מזדהה איתה אוטומטית.
3 צפייה בגלריה
יש מי שצוחק כשמגיע הטוויסט. יש מי שבוכה. מתוך "עוזרת הבית"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מה גם ש"עוזרת הבית" יוצא כשידו על התחתונה מול כל ההשוואות המתבקשות ומקורות ההשראה, ובראשם "חשד" (1941) ו"רבקה" (1940) של היצ'קוק על נשים החושדות/מתגרות מהמחשבה שבעלן החתיך ירצח אותן באחוזה גדולה, ו"בנות השטן" המפחיד עד היום של אנרי ז'ורז' קלוזו (1955) על משולש אהבה קטלני של שתי נשים וגבר, עם רצח אפשרי שעומד באוויר כל הזמן. ובעיקר, ניכר ש"עוזרת הבית" נורא רוצה להיות הגרסה הנשית של "נעלמת" של דייויד פינצ'ר, עם אותן תובנות שגורות על רצח ועינויים הדדיים של בני זוג כמטאפורה לחיי הנישואין - רק ששם הכל היה כתוב ומבוצע הרבה יותר טוב.
התוצאה היא כאמור מותחן אימה רומנטי לא מפחיד במיוחד, לא מצחיק במיוחד, לא רומנטי או מחרמן במיוחד, ובעיקר לא מחדש. אבל היי, סוויני היא כוכבת, אין טעם להכחיש זאת, ויש מי שיהנו רק מלפגוש אותה על המסך. אז שייהנו.
