לכל הצופים שראו סרט של זאק סניידר ואמרו לעצמם "הלוואי והיו יותר שוטים בסלואו-מושן" - הנה התגשמה משאלתכם. "מוטור סיטי" (Motor City), סרטו השלישי של במאי הפרסומות והוידאוקליפים פוטסי פונצ'ירולי, הוא פוזה סגנונית ששכנעה רק את עצמה שיש בה עומק.
"מוטור סיטי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העלילה מתרחשת בדטרויט של 1977 ועוסקת במערכת היחסים מלאת היצרים ורגשי הנקם בין שני גברים – פועל צווארון כחול בשם ג'ון מילר (אלן ריצ'סון), וסוחר סמים מקושר היטב בשם ריינולדס (בן פוסטר). ביניהן נמצאת, איך לא, האישה - סופיה (שיילין וודלי). את התסריט שכתב צ'אד ס.ט ג'ון ניתן היה למצוא מסתובב ברשימות השחורות (תסריטים מבוקשים ומוערכים שלא זכו להיות מופקים) כבר ב-2009. אולי בגלל זה הוא נראה כמו סרט שהיה יכול להיעשות לפני 20 שנה. קשה להאמין שמלאכת הכתיבה של ס.ט ג'ון הייתה מאתגרת במיוחד: לכל אורך הסרט לא נאמרים יותר מקומץ מילים, ולאף אחת מהן אין חשיבות מיוחדת. אז מה עושים כשאין דיאלוגים? מ-ו-ת-ח-י-ם כל סצנה באמצעות סלואו-מושן.
גלריה
גברים אמיתיים הולכים בסלואו-מושן כשמאחוריהם פיצוץ. מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לגיבורי אקשן לאקוניים יש היסטוריה ארוכה. ברברנות עשויה לזהם את הנוכחות הטהורה של גבר-גבר שיודע איך לסדר עניינים באמצעות אגרוף ואקדח. ה"איש ללא שם" (קלינט איסטווד) במערבונים של סרג'יו ליאונה, מקס (מל גיבסון) בסרטי "מקס זועם", הנהג (ריאן גוסלינג) ב"דרייב" של ניקולס וינדינג ראפן, או גיבור סדרת ג'ון וויק (קיאנו ריבס). פטפטן כמו ג'ון מק'ליין (ברוס ויליס) ב"מת לחיות" הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל.
יש להבחין בין האופי הלא -קומוניקטיבי של רוב גיבורי האקשן, לסרטי אקשן שבהם כל הדמויות כמעט לא מדברות. יכולה להיות לכך הצדקה עלילתית - למשל הצורך לשמור על שקט בפריצה לכספת (ב"ריפיפי" של ז'ול דאסן), מרדף מתמשך שבו אף צד לא רואה ישירות את השני (מרדף המשאית מול מכונית ב"דואל" של ספילברג), או גיבור שנמצא לבדו בסיטואציית הישרדות מול גורם לא-אנושי (למשל, אישה צעירה מול חייזרים ב"אף אחד לא יציל אותך" מ-2023).
אפשרות נדירה יותר היא לבחור בדממה כמעט מוחלטת כאסטרטגיה אסתטית - למשל, לשם הפשטה אקזיסטנציאליסטית של המתרחש. כך ב"הסמוראי" הנפלא של ז'אן-פייר מלוויל, וב"הנהג" של וולטר היל המושפע ממנו. זה בהחלט יכול לעבוד, אבל גם עשוי להסתכם בלא יותר ממאניירה ריקה. הדרך שבה "מוטור סיטי" מבטל את הדיבור מזכירה בעיקר את "לילה שקט" (2023), סרט הבינוני של במאי האקשן הוותיק ג'ון וו. בכדי לשמר את העיקרון המאולץ של היעדר דיבור, שני הסרטים מקריבים את הסבירות בהתנהגותן של הדמויות, מרבים להשתמש בצילום מרחוק או מאחורי מחסום כדי לבודד אותן אקוסטית, וכמובן מותחים את הזמן באמצעות סלואו-מושן.
מי צריך דיבורים? ובכן, אנו, הצופים. מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
סצנת הפתיחה של "מוטור סיטי" היא פלאש-פורוורד לשלב האחרון של עלילת הסרט. מילר פועל בסצנת אלימות לילית שבה הוא מחסל פושעים. בשיא הסצנה הוא מזנק על הפגוש של מכונית שנוסעת לכיוונו, ובעודו מועף ממנה בחריקת בלמים הוא יורה באמצעות רובה קצוץ קנה לתוך שמשת הרכב. הוא נלכד בהילוך איטי ממצלמה שממוקמת בתוך המכונית, רק כדי שנוכל לראות שמהרובה נפלטים לא רק כדורים אלא גם טבעת נישואים המשוגרת לעבר הנהג. הבמאי פונצ'ירולי מנסה להמחיש את סוג האקשן שעוד צפוי בסרט, אך גם מגלה הרבה יותר מכפי שרצוי לגבי המשך העלילה. ניכר שהוא הפנים את אסתטיקת נטפליקס המחייבת ללכוד את הצופים ב"פתיחה חזקה" כדי להבטיח שהם ימשיכו לצרוך דקות תוכן ולא יזפזפו לערוץ אחר.
העלילה מתרחשת בגרסה מוקצנת של סוף שנות ה-70. בדטרויט של לפני חצי מאה אין טלפונים סלולריים ומחשבים, ולעומת זאת יש הרבה שיער פנים וגוף. המכוניות ענקיות, הרחובות חשוכים, מזוהמים ומסוכנים. הפסקול של "מוטור סיטי" גדוש בשירי התקופה. המושג Needle drop (במובן של הנחתת מחט פטיפון על תקליט) מתייחס לשימוש בשירים, בדרך כלל מאוד מוכרים, כדי לעצב באופן מסוגנן סיקוונסים קולנועיים. מרטין סקורסזה הוא המאסטר של פעולה זו, וכך גם "צאצאיו" קוונטין טרנטינו ופול תומס אנדרסון.
ב"מוטור סיטי" - בעיקר בחצי הראשון - יש רצף דוגמאות מעוררות-השתאות לחיבור לא מוצלח בין ה-Needle drops והתכנים הדרמטיים והוויזואליים שאליהם הם חוברו. החל מ-Lovely Day של ביל ווית'רס על רקע הרחובות העגומים של העיר, ובהמשך גם שיר הדיסקו I Feel Love של דונה סאמר, שכמעט בלתי אפשרי לקלקל את ההדבקה שלו לוויזואליה (מסתבר שאפשר!). בחציו השני של הסרט זה קצת משתפר כי הדגש עובר למוזיקה "מקורית" שנשמעת כמו חיקוי לא מוצלח לזו של הנס זימר (המלחין סטיב יבלונסקי התמחה לפני שנים אצל זימר).
שימו לו קצת דונה סאמר, שיירגע. מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מפתיחה זו הסרט חוזר לאחור. מילר הוא פושע לשעבר שהחליט לחזור לדרך הישר ומתפרנס כפועל. ביום שבו מסתיימת התקופה שבה שוחרר על תנאי, הוא מתכוון להציע נישואים לחברתו - מלצרית דיינר בשם סופיה. הרגע הרומנטי, שבו מעורבת גם טבעת נישואים, נהרס. על דירתם פושטים שוטרים, והם עוצרים את מילר בעוון סחר בקוקאין. הסמים הושתלו במכוניתו של מילר ע"י ריינולדס כנקמה שמניעיה יתבררו תוך זמן קצר. בזירת המעצר יש שוטר מושחת בשם סאביק (פבלו שרייבר) ושוטר הגון (בן מקנזי). גם מי שראה שני סרטי פשע ינחש לפי המראה, הבגדים וההתנהגות מי הוא מי. ריינולדס מחזיק בכיס הקטן לא מעט משוטרי משטרת דטרויט.
המאסר מפריד בין מילר לסופיה שלא רוצה להתחתן עם סוחר סמים. כעת יש למילר הכלוא את הזמן הדרוש כדי להיזכר בתחילת מערכת היחסים איתה. הוא נתקל בה בסמטה אחורית של מועדון לילה, כשלגופה שמלה מוזהבת ונוצצת. כשריינולדס יוצא עצבני מהמועדון הוא מפגין בעלות כוחנית ואלימה כלפיה. מילר, שלגופו יש פרופורציות של מקרר שתי דלתות, מתערב ומשפיל את ריינולדס. תחילת סיפור האהבה שמבטיחה את מה שישבש אותו. כשמוסיפים לכך את המידע בסצנה הפותחת של הסרט, אפשר לומר שאחרי רבע שעה ניתן לנחש כמעט כל מהלך עלילתי שיקרה בו.
בתמונה: מקרר. מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בכלא מתווספות למילר סיבות נוספות, שאותן לא אסגיר, לנקום בריינולדס (אלו מהוות את רוב השליש האמצעי של העלילה). סיבות אלו אמורות להקנות מורכבות פסיכולוגית לדמויות, אבל ללא דיבור בשפת אדם הכל מתרחש ברמת הסקיצה הפסיכולוגית והדרמטית. כך או אחרת, האירועים בשליש השני מבהירים שלמילר יש לא מעט סיבות לנקום. וכשזה יקרה, בשליש האחרון של העלילה, יהיו סצנות אקשן ברוטליות ועשויות היטב. חובבי סרטי "פאלפ" שמעדיפים דמויות וסיטואציות סכמטיות, ייצאו מרוצים.
יומרה, אם לא לוקחים אותה ביותר מדי רצינות, יכולה להיות משעשעת למדי. עמדה שמאפשרת להפיק מידה של הנאה מהצפייה ב"מוטור סיטי". ואם כבר מדברים על שעשוע אין מנוס מלהזכיר את הסצנה המשמשת כאפילוג עלילתי. את תוכנה לא אתאר, אבל היא מזכירה סצנה מופרכת שמסיימת את "1900" (1976), האפוס בין החמש שעות של ברנרדו ברטולוצ'י. אצל ברטולוצ'י המופרכות היוותה אקורד סיום לדיון נפוח מחשיבות עצמית על היחסים המעמדיים באיטליה לאורך המאה ה-20. אצל פונצ'ירולי זו בחירה מוגזמת נוספת, שקשה אפילו לזהות בה יומרה למשמעות עמוקה. אקורד סיום ראוי לשילוב בין יומרה אסתטית לשטחיות דרמטית.
