יש יצירות אמנות שאפשר להבין דרך מסך. התערוכה החדשה "חוט וחֶסר" של טליה קוץ-שמיר אינה אחת מהן. צריך לעמוד מול הרקמות שלה (שיוצגו במוזיאון פתח תקווה לאמנות עד סוף אוקטובר) כדי לראות את התוצר של העמל האינסופי של חוט שמשרטט לאט, קו-קו, תמונות דרך פציעת המחט את שרידי הטקסטיל - ובעיקר כדי להבין שהמחט כאן היא לא רק כלי יצירה, אלא גם דרך להתמודד עם שבר שאין לו תיקון.
האמנית מספרת כי בקיץ של 2023 עלה בה איזה צורך ללמוד לרקום, כתגובה לתחושת ההתפוררות בחברה הישראלית. "באותו הקיץ, התעסקתי בחוויות של אבא שלי ממלחמת יום כיפור", היא מספרת. "הלכתי לבית של ההורים שלי בכפר עזה. מצאתי אצלם מזוודה מאוד גדולה של מכתבים שאמא שלי כתבה כמעט מדי יום לאבא שלי, שגויס למלחמה ונשאר שנה שלמה כמעט מחוץ לבית. מה שהרבה חווים היום. והיא מתארת את הקושי, ואת כל הדברים שהיא חווה בלעדיו, וגם את ההתפתחות שלנו, הילדים. ראיינתי את אבא שלי על החוויות שלו והקלטתי אותו, מתוך מחשבה לעשות פרויקט בעקבות זה. והיצירה הזו, שנמצאת שם", היא מצביעה על עבודת רקמה קטנה, עדינה, עם דימוי של אביה ביום הגיוס למלחמה - "זו בעצם העבודה היחידה שהספקתי לרקום עד יום כיפור 2023".
"במשך חודשיים לא יצרתי שום דבר. לא הייתי מסוגלת". טליה קוץ-שמיר
(איור: טליה קוץ-שמיר)
ב-7 באוקטובר 2023 התהפכו חייה. אחיה אביב, אשתו ושלושת ילדיהם נרצחו בביתם בכפר עזה, הקיבוץ שבו גדלה. אביב ומשפחתו - אשתו לבנת, והילדים רותם, יונתן ויפתח, אותרו וזוהו לאחר כשבוע. הם נשארו קפואים בזמן, כאשר אביב מחבק ועוטף את שאר בני המשפחה במיטה, מגונן עליהם בגופו, לשווא.
"בבוקר, התעוררתי קצת לפני שהתחילו האזעקות", נזכרת קוץ-שמיר. "הרגשתי משהו כמו חבטה. עד היום אני לא יודעת מה זה היה. אחותי ואני לא גרות בכפר עזה, ההורים ואביב גרו שם, אבל אצל כולנו היו אזעקות. רצנו לממ"ד ואז התחלנו להתכתב בינינו, וציפינו שאביב ולבנת - שהם חלק מהקבוצה - ישתתפו ויגידו מה קורה איתם. ואז התחלנו להבין שהם לא עונים. בהתחלה החזקתי איזו אשליה, שהיא לא מציאותית בכלל, שהם רצו לממ"ד בלי הטלפונים. אבל הממ"ד היה חדר השינה של רותם, והיא הייתה עם הטלפון שלה.
"החזקתי איזו אשליה, שהיא לא מציאותית בכלל, ואז התחלנו להבין שהם לא עונים". משפחת קוץ ז"ל
"חשבנו שאולי אין להם קליטה, הייתה נפילת חשמל בחלק מהאזורים. אי-אפשר היה להשיג שום מידע. ההורים שלי ניסו לקרוא לעזרה, שמישהו יבוא לשם… אין מה לדבר בכלל. היינו בשוק, הייתי בשוק. אני זוכרת את עצמי ביום הזה, בהפסקת החשמל שהייתה אצלנו במושב קדרון, יושבת וחוששת מה אם הטלפון שלי יקרוס ולא יהיה לי אפילו את זה. אין לתאר בכלל איזה ימים אלה היו. לקח עוד בערך שבוע עד שנכנסו לבית, עד שזיהו אותם, עד שהוציאו אותם משם - כי השכונה הייתה מלאה במחבלים, והתנהל שם קרב גם בימים הבאים. ההורים שלי הגיעו אלינו ביום ראשון, ונשארו כל החודש הראשון אחרי זה. כולנו היינו ביחד, ובלילות כולנו היינו ערים. את כמו בהזיה. יש דברים ששולחים אותי בקו ישיר לאותם ימים.
"אחרי זה נכנסתי לסוג של אלם. במשך חודשיים לא יצרתי שום דבר. לא הייתי מסוגלת. אבל אז, היה לי ממש צורך תחושתי לגעת", מספרת קוץ-שמיר ברוך. "אולי בגלל ההיעלמות הזו. יש משהו במגע שהוא כל כך חסר… רק רציתי לגעת, במשהו. הפעם הראשונה שהלכתי לבית של אביב ולבנת הייתה בערך חודש אחרי האסון: לקחתי כל מיני דברים שהיו בבית, בדים ובגדים, בלי לדעת שאני הולכת ליצור איתם. רציתי רק לקחת כמה דברים, לגעת בהם - זה היה הדבר. ואיכשהו זה התהווה: לרקום על בדים שלקחתי, ולהשתמש בבדים בתוך הרקמות".
היצירה "תמונה עם כל הנכדים"
(צילום: טליה קוץ-שמיר)
לצד הכניסה לחלל התערוכה, תלויות על הקיר מן הצד האחד הרקמה עם דמותו של אביה, ומן הצד השני - אביב, אחיה, מעיף עפיפון. "זאת העבודה הראשונה שעשיתי. היא רקומה על הגב של חולצה של אביב, שמאוד אהב ללכת עם חולצות משובצות לעבודה, למורת רוחה של לבנת, שלא כל כך אהבה את זה", היא מבליעה חיוך. "יש לו הרבה חולצות משובצות, ואני רציתי נורא לגעת בו. בעבודה הזאת יש חלל גדול, ויש בה משהו שחוזר בכל התערוכה. שבעצם, אני כאילו שולחת חוט גבוה לשמיים, ומנסה להחזיק משהו, או להוריד משהו משם, כמו שהוא עושה עם העפיפונים. אביב יזם את העפיפוניאדה בכפר עזה - הפרחת עפיפונים עם מסרים של שלום ותקווה לכיוון עזה, שהייתה אמורה גם להתקיים ב-7 באוקטובר".
רבים מהדימויים בתערוכה יצאו מתוך תמונות משפחתיות של משפחת קוץ שצולמו לאורך השנים. "אח שלי היה צלם חובב, הוא מאוד אהב לצלם. יש מאות, אם לא אלפי תמונות למשפחה הזאת. והתחושה הזאת שאין מי שיחזיק את התמונות האלה, שאין מי שיסתכל בהן… לפעמים, כשהורים מאבדים ילד הם חוזרים שוב ושוב אל התמונות שלו. כאן, הן כמו תמונות יתומות. הייתי נכנסת מדי פעם לתיקייה, כמה שהייתי יכולה, מסתכלת על התמונות עד שזה היה כואב מדי, וסוגרת. מנסה לקחת איזו תמונה אחת, ולהתייחס אליה".
"כשהורים מאבדים ילד הם חוזרים שוב ושוב אל התמונות שלו. כאן, התמונות יתומות". היצירה "אביב"
(צילום: טליה קוץ-שמיר)
התמונות עברו עיבוד והוספה של רבדים תחת ידיה של קוץ-שמיר, חוט אחר חוט: יונתן ויפתח, כדורסלנים מצטיינים ששיחקו באקדמיה של הפועל תל אביב, משחקים בכדור שנזרק אל עבר השמש וכמו מתמזג איתה; רותם, מ"כית שחזרה הביתה ב"רגילה" בסוכות, כשהייתה קטנה - יושבת בשדה כלניות ברגע תמים של ילדות בנגב, רקומה על חולצה מהצבא שתלויה במהופך ומבשרת רעות; האם לבנת, שהייתה אשת מלאכה, ספק-רוקמת, ספק-מתקנת או מרפאה באמצעות המחט ציפור, שגודלה כגודלה של לבנת.
"העבודה אפשרה קיום של קשר עם הדמויות האלה. ישבתי לאורך שעות וימים ושבועות לרקום כל רקמה כזאת, זו עבודה סופר-סופר עמלנית", מעידה האמנית. היא בכלל מגיעה מציור, אבל הציור, היא מספרת, לא תאם לצורך שלה, לתהליך שלה, לכאב שאיתו נאלצה להתמודד. "בתהליך אחרי אסון כזה, יש תחושה של טביעה. שלעולם לא תצליחי, שזה לעולם לא ייגמר. זה באמת לעולם לא נגמר. אבל הרקמה היא מאוד איטית. לא כמו ציור, שאני ממלאת שטח במשיחת מכחול. זה תהליך, זה מצטבר. משהו קורה בסוף מהפעולה הזאת, אבל זה לא שדברים קורים באיזה קסם או מהירות ופתאום נהיים אחרים. הפעולה האיטית הזו משנה משהו, אני לא יודעת עוד מה, אבל דברים משתנים למרות הכאב. אנשים מדברים על לרפא או לתקן, אלה מילים גדולות בעיניי. אני יותר חושבת על מובן של חיבור לעומת קריעה".
"לקחתי כל מיני דברים שהיו בבית, בדים ובגדים, בלי לדעת שאני הולכת ליצור איתם". היצירה "פעם בארץ אחרת"
(צילום: טליה קוץ-שמיר)
את גם מטפלת באמנות. "לגעת במשהו" זה כמובן גם המגע במי ומה שכבר איננו, אבל הפנייה למגע זו דרך התמודדות ששייכת לעולמות הטיפול.
"נכון. אני מרגישה שבמובן הזה באתי יחסית - אם אפשר להיות איכשהו – קצת יותר 'מוכנה' לאירוע הזה. למדתי פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס, והייתי מאוד עם הדבר הזה של להיות בתחושות ולא לברוח מהן. מה שעוזר לי הרבה פעמים זה באמת לגעת, וזה מה שניסיתי, ואני עדיין מנסה לעשות.
"האירוע הזה, אני מתארת אותו לפעמים שזה כאילו מושלך עלייך מטאור: זה גם בבת-אחת יוצר חלל ענקי, וגם את לא יכולה להקיף אותו, אף פעם. ולפתוח את התמונות שלהם… אני פותחת לרגע, ואז אני מרגישה את הכאב בבטן, ואני לא יכולה. עד היום. חלק מהזמן אני מרגישה את זה כאילו קצת מרחוק, כאילו כל זה לא היה; ואז פתאום מגיע רגע, וזה תוקף אותי - שבאמת זה קרה, וזה מציף. זה תהליך מאוד-מאוד איטי, של ניסיון להקל דבר כזה, אם אפשר בכלל להקל".
בין היצירות בולטת גם סדרת עבודות שבה חוזר דימוי אחד שוב ושוב, מתחבר ומתפרק על גבי מצעים שונים. "זו תמונה של לבנת עם יונתן כשהיה קטן. יש כאן גם ניירות שאח שלי היה בונה מהם את העפיפונים, וגם ניירות אורז… ניסיתי בכל פעם לגשת לזה מזווית אחרת, מכיוון אחר, בטכניקה אחרת. לנסות משהו אחר כדי לתפוס את זה. עשיתי סדרה של עבודות כדי לבטא את התחושה שכמה שאני מנסה לתפוס את האירוע, ואת הדמויות שכבר אינן - בעוד שחלק מצליח לתפוס ולעבור, חלקים אחרים נשמטים. כאילו אי-אפשר אפשר לתפוס את זה לגמרי. אגב", היא פוסקת, "התערוכה מבחינתי לא עוסקת בהנצחה. אני לא מאמינה במושג הנצחה".
"זה כאילו מושלך עלייך מטאור: זה גם בבת-אחת יוצר חלל ענקי, וגם את לא יכולה להקיף אותו, אף פעם". טליה קוץ שמיר
(צילום פרטי)
אפילו שאת מציגה את התערוכה במוזיאון פתח תקווה, שבו נמצא גם מרכז "יד לבנים" הראשון בישראל?
"נכון, יש קשר, אבל התערוכה לא נמצאת שם. כשאנחנו מנציחים, אנחנו רוצים להקפיא איזה רגע בזמן. להשאיר משהו כפי שהוא מתוך מחשבה שהדימוי יישאר ולא יעלם. ואני דווקא כן מרגישה שהכול משתנה, והכול נעלם. אני רוצה לתקשר את החוויה הזאת - את הניסיון לתפוס משהו שהוא לא נתפס. עבורי, אירועי הזיכרון וההנצחה הם כל כך מכבידים. מה שאני מרגישה שם זה רק כאב גדול. וברקמה, זה באמת המקום היחיד שבו אני יכולה לגעת בתכנים האלה מבלי שזה רק יקרוס לתוך כאב. כשאני רוקמת אני יכולה באמת להרגיש כל מיני דברים, לחשוב כל מיני דברים, לנהל איתם דו-שיח. ובתערוכה יש אלמנט נוסף - יש בה גם את החי: אנשים באים, ושמים את עצמם פה בפנים, את המבט שלהם ואת האסוציאציות שלהם… זה חי וזה יוצר מעצמו איזה משהו חדש, זה לא קפוא".
אני חושבת על החזרתיות בסדרה הזאת גם בתור פעולה מול האבל, כמשהו שלא משנה כמה פעמים את ניגשת אליו, אין לו סוף, וכמו שאמרת – הוא תמיד משתנה, וזה יכול להימשך לנצח.
"נכון. בכלל האירוע הזה... יש קצת תחושה שזה משהו מתוך מיתולוגיה, כאילו הוא מחוץ לחיים האנושיים. אסון בלתי נתפס בממדים ולא שייך בכלל לתקופה. זה כאילו משהו מעולם אחר. וזו עבודה לחיים שלמים - להתעסק עם זה איכשהו, ולנסות לעשות עבודה מול זה".
"לאנשים לא נעים להגיד על משהו שעוסק בנושא כל כך נורא שהוא יפה"
בהמשך התערוכה משולבות גם יצירות שלא מגלמות בתוכן את הדמויות של המשפחה באופן ישיר. הן הולכות סביב הסיפור, מסמנות בו עוד רבדים. כך למשל, יצירה של ציפורים ששוכנות בתוך צמחים מטפסים שצומחים פרא, בלי יד גוזמת, שמנסים לטפס עד שאין עוד לאן; וגם עבודת וידאו, שנעשתה בשיתוף עם אורי נועם. בווידאו, בת-דמותה של טליה פורסת צינורות בשדה צחיח ליד כפר עזה, עזה עצמה ניבטת במרחק. הדמות בסרטון כמו רוקמת את הצינורות אל תוך הקרקע, פעולת הכנה לחיים, למים שאולי יזרמו, והופכת את הרקמה לפעולה מרחבית, את כל הגוף - ליד.
"רציתי שיישמע איזשהו קול בתערוכה, שלא יהיה רק שקט. שיהיו גם חיים". תערוכתה של טליה קוץ-שמיר
(צילום: טליה קוץ-שמיר)
"רציתי שיישמע איזשהו קול בתערוכה, שלא יהיה רק שקט. שיהיו גם חיים", מסבירה קוץ-שמיר. ברקע של היצירה, שומעים את קולו של אביה. "שאלתי אותו כמה שאלות שקשורות לאסון. אחת מהן הייתה: 'אם היית צריך לתאר את האסון הזה בדימוי, איזה דימוי זה היה?' להפתעתי, הוא בחר בדימוי מעולם הטקסטיל. זה אפילו קצת צמרר אותי. הוא אמר: 'אני רואה את זה כיריעת בד גדולה, שיש בה חלק חתוך. ואני עומד במרכז החלק החתוך הזה, וכל מגע בקצוות הפרומים מעלה כאב על משהו שהיה ואיננו'.
"וידאו זה לא המדיום שלי, וחשוב לי להגיד שהמוזיאון עזר לי להפיק את הסרט והצמיד לי את הבמאי והעורך אורי נועם וצוות שלם. צילמנו ליד כפר עזה, עוד במלחמה, כשהיו אזעקות. היה מלהיב אבל גם מורכב, ובכלל, מורכב לחזור לשם. מאז 7 באוקטובר הייתי שם כמה פעמים, בעיקר עם ההורים שלי לפני שהם עברו משם לדיור מוגן, כשהם היו צריכים לארוז את החפצים שלהם. זה קשה נורא. הקיבוץ נראה כמו אתר בנייה, והדברים כבר לא נראים איך שהם היו, הבית של ההורים שלי והבית של אביב ולבנת. תחושה של חורבן. קשה נורא לחוות את זה".
אי אפשר שלא לחשוב עלייך, חודש אחרי, חוזרת לקיבוץ ונכנסת לבית של אביב. כמה קשה זה בטח היה.
"אני חושבת שחודש אחרי הייתי עוד במצב של ניתוק. עוד לא הצלחתי להרגיש כל כך, ולא חוויתי את הכאב שעכשיו אני כבר יכולה להרגיש. הרבה מהזמן זה היה נראה כמו סרט, כמו איזו הזיה לא אמיתית. היום הכאב הוא הרבה יותר חריף. הכול קרס, בכל הרמות. המשפחה שאיננה, ההורים שלי שעזבו, אמא שלי שנפטרה מאז. אם אבא שלי תיאר את זה כבד קרוע, אז הדימוי שעולה לי זה ערימה של בדים, שבאים עם סכין חדה וחותכים אותם לכל האורך. כלומר, ברמה האישית, המשפחתית שלנו, הרבה דברים נחתכו. זיכרונות הילדות שלי, של המקום שחוויתי כמקום בטוח לגדול בו, להתחתן בו, לעשות בו המון דברים - ופתאום לראות אותו כמקום מאיים, זה נורא. כל הזיכרונות נקברו תחת האסון הזה".
"הרבה מהזמן זה היה נראה כמו סרט, כמו איזו הזיה לא אמיתית. היום הכאב הוא הרבה יותר חריף". היצירה "רותם בשדה כלניות"
(צילום: טליה קוץ-שמיר)
אבל האמנות מבחינתה מאפשרת להמשיך ולחיות תחת הריסות האובדן, כשהיא מספרת על פרויקט חדש שהיא כבר עובדת עליו, המשך ליצירות שמוצגות בתערוכה, עינייה בורקות. "הרבה אנשים שבאים לתערוכה אומרים לי: 'לא נעים לי להגיד, אבל זה כל כך יפה, וזה גם כואב בו זמנית'. לא נעים להם להגיד על משהו שעוסק בנושא כל כך נורא שהוא יפה", היא מספרת ומחייכת.
"אני מתעסקת עכשיו הרבה ביופי ובחשיבות שלו לחיים, וספציפית לחיים שאחרי אסון. אני קוראת מחקרים שמדברים על המוח שלנו, על מה אסתטיקה מסוגלת לייצר עבור אנשים שחוו טראומה ואבל. היופי עוזר לי להחזיק באיזשהו אופן כאב, וגם לאנשים שבאים לתערוכה זה מאפשר איזה מגע עם התכנים הכואבים באופן שהוא אחר. בשבילי, החיפוש אחר יופי הוא מה שנותן לי כרגע משמעות. זה לא כדי לייפות או לרכך את המציאות. זה פשוט שכדי להחזיק את הדבר הכואב הזה, צריך איזה מיכל של יופי".
