המגה-פרויקט התיעודי של הבמאי פיטר ג'קסון על הקלטות Get Back של הביטלס - שהפך בהמשך לאלבום Let it Be - הזכיר לעולם דבר שכמעט כל מעריץ של הלהקה כבר ידע: בתוך האולפן הקר, שבו המצלמה קלטה רביעייה שנראתה עייפה ומסוכסכת בזמן שהיא מנסה לכתוב שירים ולהקליט אותם, התרחש רגע שבו האווירה משתנה לטובה. הדלת נפתחה ולאולפן נכנס צעיר עם שיער אפרו וחיוך רחב. דקה אחרי שהוא מתיישב ליד הפסנתר החשמלי, הרביעייה שוב מתחילה להישמע כמו להקה. לאדם הזה קראו בילי פרסטון.
"בילי פרסטון: כך תכנן האל" - טריילר
(קרדיט: יחסי ציבור)
התואר "החיפושית החמישית" הוצמד לאורך השנים ללא מעט אנשים, לעיתים בנדיבות מוגזמת. פרסטון הוא אולי היחיד שזכה בו מתוך עבודה מוזיקלית צרופה עם החבורה, ולא רק מכוח ניהול, הפקה או קרבה אישית להם. למרות שהחזיק בתואר הזה למשך כמה ימים בשלהי הסיקסטיז, פרסטון הוא שם שלא מתגלגל מספיק על הלשון של חובבי המוזיקה בימינו. את העוול הזה מבקש לתקן סרט התעודה "בילי פרסטון: כך תכנן האל" מ-2024, שיוקרן בפסטיבל סאונדטראק שייערך בסוף החודש בסינמטק תל-אביב. זו השנה הרביעית שבה מתקיים פסטיבל הסרטים המבורך המחבר בין תמונות לבין צלילים ואנשים, מתוך מטרה להאיר גם את הפינות המעט פחות מוכרות של המוזיקה הפופולרית.
בילי פרסטון
בילי פרסטון
זכה ביושר בתואר "החיפושית החמישית". בילי פרסטון
(צילום: Apple Corps)
הסרט על פרסטון, שהלך מאיתנו לפני כ-20 שנה עקב מחלת כליות והוא בן 59 בלבד - נפתח באחד מרגעי השיא שלו: קונצרט הצדקה שיזם ג'ורג' האריסון ב-1971 למען הרעבים בבנגלדש. על במה מלאה בכוכבים (בין היתר היו שם אריק קלפטון ובוב דילן) פרסטון כבש את האלפים שהגיעו למדיסון סקוור גארדן בניו-יורק, ברגע שבו עזב את האורגן ועבר לרקוד ליד המיקרופון. כשפרסטון משחזר בפתיחת הסרט את הדקות ההן, קשה לפספס את הצחוק שבקולו. פרסטון - למרות חייו המורכבים ולפרקים גם האפלים - אהב לצחוק.
אשף הקלידים שניגן כמעט עם כולם - ורבים מהם מפליגים בשבחו לאורך הסרט - נולד ב-1946 ביוסטון, טקסס, אבל גדל בלוס-אנג'לס, ושם עבר את החינוך המוזיקלי שעיצב אותו. הוא ניגן בכנסייה עוד לפני שהלך לגן חובה, ובגיל 10 כבר ליווה את מהליה ג'קסון, מזמרות הגוספל הגדולות בכל הזמנים. הקצב, הדינמיקה והאופן הכמעט שמיימי שבו אורגן כנסייתי יכול לרומם שיר, נשארו אצל פרסטון גם כשעבר לנגן פופ, רוק ופ'אנק. הוא הופיע בגיל צעיר בסרט על חייו של "אבי הבלוז" וו.סי הנדי לצד נאט קינג קול. פרט לכישרון הטבעי הייתה לפרסטון עוד תכונה נדירה: הוא ידע לנגן בדיוק מה שהשיר צריך, ולא רק את מה שהנגן מנסה להראות שהוא מסוגל.
בילי פרסטון
בילי פרסטון
אהב לצחוק, למרות חייו האפלים. בילי פרסטון
(צילום: MARK J. TERRILL/AP)
ב-1962 פרסטון יצא לאירופה עם הלהקה של ליטל ריצ'ארד. בפרק הגרמני של סיבוב ההופעות ההוא הוא פגש לראשונה את הביטלס. בקטע ארכיון בסרט פרסטון נזכר באותו מפגש בהתלהבות רבה. גם הוא הותיר חותם עליהם, אבל נדרשו שבע שנים עד שהם הפכו לשותפים. בזמן הזה, פרסטון המשיך לצבור ניסיון. הוא עבד עם ריי צ'ארלס, הפך לחלק מהלהקה בתוכנית הטלוויזיה !Shindig והחל להוציא אלבומים כסולן. כשהוא הגיע ללונדון עם ריי צ'ארלס, האריסון היה שם. הביטלס היו אז בנקודה הכי שברירית בקריירה שלהם. פרויקט Get Back שנולד במטרה להחזיר אותם להקלטות חיות בלי תחכום אולפני כמו בתחילת דרכם, הלך והפך לסיוט. המתח בין ג'ון לנון לפול מקרטני, האדישות של לנון לאורך ההקלטות, השעמום של רינגו סטאר, והעובדה שהאריסון הרגיש שהשירים שהוא מציע לחבריו לא נספרים כמועמדים להקלטה, גרמו לו לעזוב את הלהקה.
כשהאריסון הסכים לחזור אחרי כמה ימים, הוא הגיע עם פרסטון. השפעת האורח הייתה מיידית. הגישה הקלילה והחמה של פרסטון ריככה את האווירה והפכה הביטלס לחבורה ששוב נהנית לנגן ביחד. אבל פרסטון לא היה שם רק על תקן יועץ לפתרון משברים, הוא גם ניגן נהדר: ליווי הפסנתר החשמלי שלו הוסיף גרוב לשירים כמו Get Back ו-Don't Let Me Down. הביטלס שראו כי טוב הזמינו אותו לעלות איתם להופעת הגג המיתולוגית בינואר 1969, וגם להקלטות שני שירים באלבומם הבא - והאחרון בהחלט - Abbey Road.
הקשר של פרסטון עם הביטלס נמשך כשחתם בלייבל שלהם, אפל, והאריסון הפיק את אלבומו That's the Way God Planned It מ-1969, שגם העניק את שמו לדוקו הזה. שיר הנושא מאותו אלבום גוספלי-פופי הציג צד נוסף של פרסטון: כבר לא רק נגן מלווה שבא להרים לשמות מוכרים ממנו, אלא גם זמר סול מצוין וכותב שיודע כיצד להעביר רגש אותנטי מבלי להתחנף למאזין. באלבום המומלץ הזה השתתפה נבחרת נגנים מרהיבה: קלפטון והאריסון על הגיטרות, קית' ריצ'ארדס מהרולינג סטונס על הבס וג'ינג'ר בייקר מקרים ובליינד פיית' בתופים. האלבום הבא של פרסטון, Encouraging Words, שהופק בשותפות עם האריסון (ועם חלק מאותם נגנים שהשתתפו בקודמו), כלל גרסה לשיר My Sweet Lord שהאריסון כתב ונתן לחברו עוד לפני שהקליט אותו בעצמו. פרסטון, שהכיר לו תודה והיה אחד מעשרות הנגנים שהתייצבו להקלטות All Things Must Pass, האלבום המשולש והמופלא של האריסון, המשיך איתו לעוד אלבום ולסיבוב ההופעות הטראומטי שהאריסון ערך בצפון אמריקה ב-1974.
פרסטון פרח במחצית הראשונה של הסבנטיז. מהביטלס הוא עבר לנגן עם הרולינג סטונס - באולפן וגם על הבמה, כתב לג'ו קוקר את You Are So Beautiful והוציא כמה אלבומי פ'אנק יפים ששווה לגלות, כמו I Wrote a Simple Song עם הלהיט Outa-Space מ-1971 ו-Music Is My Life מ-1972. השירים שלו מאותם ימים, ובהם למשל Will It Go Round in Circles ו-Nothing from Nothing, נשמעים ממרחק של 50 שנה פלוס כמו קפסולת זמן מתוקה עם סינתיסייזרים עשירים וגרוב מדבק.
בילי פרסטון
בילי פרסטון
מבריק גם בקריירת הסולו שלו. בילי פרסטון
(צילום: פריים מהסרט)
בניגוד לדמות החייכנית של פרסטון המוזיקאי, פרסטון האדם התמודד עם לא מעט דילמות, כאדם שחור ונוצרי מאמין שאהב גברים, בעידן שבו אנשים כמותו נאלצו להתחבא בארון - ועוד לשמוע מהכומר שלהם שהם חוטאים. המוזיקה אמנם סיפקה לפרסטון הנאה וכמה רגעי תהילה, אבל היא לא ידעה לענות על כל הצרכים שלו.
את הפער בין שני אלו "כך תכנן האל" מבקש לסכם, ועושה זאת בהצלחה. מחד, מוזיקאי מבריק שניגן כמעט עם כולם - חוץ מהביטלס והסטונס, היו שם גם ארית'ה פרנקלין, אלטון ג'ון, ברברה סטרייסנד ואפילו הרד הוט צ'ילי פפרס - וידע לספק את תפקידי הנגינה המושלמים מבלי לגנוב את הפוקוס מהכוכב האמיתי; הפך לרגע גם לכוכב בזכות עצמו, עד שנפל פחות או יותר במקביל לקדחת הדיסקו בשלהי הסבנטיז. ומאידך, הסרט מטפל באופן חומל יחסית בצדדים האפלים של האורגניסט עם האפרו העצום: הבדידות וההסתרה, התמכרויות לסמים והבריאות הרעועה. וגם בהסתבכויות שלו עם החוק: פרסטון נעצר לאחר שתקף מינית נער בן 16, כשיום קודם לכן איים בנשק על עובד שהגיע לביתו.
בילי פרסטון
בילי פרסטון
התקופה האפלה. פרסטון לאחר מעצרו
(צילום: RHONDA BIRNDORF/AP)
בהמשך הוא ישב בכלא בגין אחזקת קוקאין, ובעודו מאחורי הסורגים הואשם בניסיון להונות את חברת הביטוח שלו כשהצית את ביתו בלוס-אנג'לס. וזו אולי הטרגדיה האמיתית של פרסטון - האיש שתמיד היה שם, אבל לא ממש בקדמת במה, ולמרות שתמיד התגייס לנגן עם חברים, נותר אדם די סגור שלא ידע להתמודד לבדו עם הקשיים ועלה על מסלול הרס עצמי, שתוקן רק שנים ספורות לפני מותו המוקדם.