ספק עד כמה השם כריסטופר ריב אומר משהו לדור שמעריץ את סרטי גיבורי העל היום, אבל למי שהיו בני עשר בשנת 1978 הוא היה גיבור העל האולטימטיבי, ו"סופרמן" היה הסרט שכולם הלכו לראות בקולנוע תל אביב המנוח (זה היה הסרט הראשון שהפיצו בישראל משה ולאון אדרי שגם קיצצו ממנו כ-20 דקות שנראו להם מיותרות, כך שבדיעבד מעולם לא צפיתי בגרסה המלאה). "סופרמן" היה סרט נפלא. עם אפקטים מיוחדים זוכי אוסקר שאז נראו לצופי הסרטים כמו הדבר הכי מתקדם בעולם, וגיבור על מעופף שאני לפחות לא ידעתי עליו שום דבר.
סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב - טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
ואז הגיעו "סופרמן 2" שהיה סרט לא פחות טוב, ו"סופרמן 3" שכבר עבר מקולנוע תל אביב למוגרבי, ולמרבה הצער גם "סופרמן 4 – השאיפה לשלום" שהופק על ידי חברת קנון של גולן-גלובוס ואותו אפילו סופרמן עצמו לא יכול היה להציל. בין לבין ריב ניסה להוכיח שהוא לא רק איש הפלדה ועיניים כחולות והופיע בסרטו המצוין של סידני לומט "מלכודת מוות" כמחזאי מתחיל הנקלע למשחק אכזרי של חתול ועכבר עם מייקל קיין בתפקיד מחזאי ותיק שאיבד את ההשראה; או בסרטם המשמים של מרצ'נט-אייבורי "הבוסטונים" על פי הנרי ג'יימס. אבל זה פשוט לא עבד. ריב היה גבוה מדי (1.93 מ') ושרירי מדי בשביל לשבור את הדימוי שלו. בגדים תקופתיים פשוט לא נראו עליו טוב. רק הגלימה האדומה של סופרמן.
עתה נוחת על האקרנים כאן הסרט התיעודי "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב" (Super/Man: the Christopher Reeve Story) שביימו איאן בונהוט ופיטר אטדגי, שבא וטוען שריב היה גם סופרמן מחוץ למסך, בעיקר באופן שבו הוא התמודד עם פציעתו החמורה והפך אותה למקור של השראה עבור מיליונים ברחבי העולם. כזכור, הקריירה של ריב וחייו נקטעו ב-27 במאי 1995 כאשר הוא נפל מסוסו בעיצומה של תחרות רכיבה ונותר משותק מהצוואר ומטה, מרותק לכסא גלגלים ומחובר למכונת הנשמה. סרטם של בונהוט ואטדגי מדגיש את הפער שנוצר בין הדימוי הקולנועי של איש הפלדה ובין האיש שבמציאות הפך להיות ההיפך הגמור מזה. סיפור טרגי שהועצם בדיוק משום האירוניה הגלומה בכך (ריב מת בשנת 2004 בגיל 52).
2 צפייה בגלריה
מתוך "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב"
מתוך "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב"
מתוך "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
העניין הנובע מהסרט קשור בראש ובראשונה בטרגדיה ובאופן שבו ריב ומשפחתו התמודדו עמה. מבחינה זו, הסרט בא ומספר סיפור על גיבור-על מסוג אחר: זה שמייצג את רוח האדם הבלתי מנוצחת ונלחם למען הגברת המודעות והתקציבים הממשלתיים לטובת אלה שנמצאים במצבו. הוא אף ממשיך מהמקום שבו נקטעה הקריירה שלו, משחק בסרטים ומביים אותם (ריב כיכב בגרסה טלוויזיונית של יצירת המופת ההיצ'קוקית "חלון אחורי", שבה הוא הופיע כאדם משותק המשוכנע ששכנו רצח את אשתו). סופרמן, כפי שמעידה כותרת הסרט, הופך לסופר אדם – וקשה לצפות בדרך שבה הוא ומשפחתו פועלים בזירה של המוגבלות הפיזית מבלי להתרגש עמם. זהו סרט המספר באופן מאוד בסיסי ויעיל סיפור על גבורה אנושית, לא על גיבור-על המתחזה לבן אנוש.
אבל הסרט מעורר עניין גם משום שהוא עושה שימוש בחומר ארכיוני ובסרטים משפחתיים שחושפים את הסיפורים הפחות מוכרים ואולי אף לא ידועים, לאו דווקא ברמת הרכילות הזולה. קודם כל, החברות העמוקה שלו עם רובין וויליאמס עוד מתקופת לימודיהם בג'וליארד. וויליאמס מופיע ברבים מהסרטים הביתיים שקטעים מהם נראים בסרט, והוא ואשתו מרשה תמכו משמעותית במשפחת ריב לאחר האסון. וויליאמס גם היה החבר הראשון שביקר את ריב אחרי התאונה תוך שהוא מתחזה לפרוקטולוג (מומחה לפי הטבעת) רוסי. רגע קורע לב במיוחד הוא זה שבו וויליאמס נפרד בדמעות מחברו-כאח-לו באירוע שנערך לזכרו. "תמיד האמנתי שאם כריס היה עדיין בסביבה, רובין היה חי", אומרת בכאב גלן קלוז, חברה קרובה של השניים, שגם הופיעה בסרט שביים ריב אחרי התאונה על צעיר הומוסקסואל השב לבית הוריו כדי למות בו ממחלת האיידס.
2 צפייה בגלריה
מתוך "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב"
מתוך "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב"
מתוך "סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
הסרט מעניין ואף מרגש גם משום שנכללים בו קטעים אינטימיים רבים המתארים את ריב המשותק בחברת בני משפחתו – יש לו שני ילדים ממערכת יחסים עם גיי אקסטון, אותה הכיר בעת צילומי "סופרמן" באנגליה, וילד נוסף מנישואיו לדיינה מורוסיני, זמרת ושחקנית אמריקאית, שהלכה לעולמה ב-2006 – והצפייה בקטעים האלה שנדמית לעיתים פולשנית מקבלת משנה תוקף כאשר נזכרים שהסרט עוסק בדיוק בזה: בהנכחה ובנראות של הגוף המוגבל והנכה שהגיעה לשיאה ברגע המרטיט שבו הופיע ריב בטקס חלוקת פרסי האוסקר ב-1996, כשנה לאחר התאונה הגורלית. הסרט כולל סצינה נדירה, אחת מיני רבות, שמתארת את הלוגיסטיקה המורכבת שהייתה כרוכה בהבאתו של ריב לטקס, והוא עצמו מציין שאחד היתרונות הגדולים שחווה בזמן שהותו בהוליווד היה האילוץ להיכנס לבתי מלון ומבנים דרך כניסות שאינן מיועדות לכך (בהיעדרה של כניסה נגישה אחרת): מטבחים, מוסכים וכו'. המצלמה עוקבת אחריו בעודו מתנייע על כסא הגלגלים החשמלי שלו, כאשר צוותי תחזוקה וטבחים – אנשים שכוכבים בסדר הגודל שלו לא ממש פוגשים בדלתות הראשיות והמהודרות – קוראים לו "אנחנו אוהבים אותך, סופרמן, אתה הגיבור שלנו". ניסיתם פעם להיוותר אדישים לסצנה כזו?
סרטם של בונהוט ואטדגי (הם ביימו ב-2018 סרט תיעודי משובח על המעצב אלכסנדר מקווין) אינו נרתע מהיבטיו סוחטי הדמעות של הסיפור שבמרכזו, וזהו הדבר הנכון לעשותו בהינתן העובדה שכותרת המשנה של הסרט היא "סיפורו של כריסטופר ריב". כותרות מעין אלה ליוו לא פעם סרטי טלוויזיה שנעשו תחת הרובריקה הדרמטית של "מחלת השבוע" או "גיבור החודש". ישנה בסרט שלהם מידה של מודעות עצמית המודגשת דרך השימוש בחומרים המשפחתיים שבהם ריב מביט לא פעם אל המצלמה, מודע לקושי לצפות בו במצבו, ועם זאת מודע למשמעות של המבט הזה בכל מה שקשור למוגבלות ונכות. צריך להביט, צריך להנכיח, צריך לראות. מבחינה זו, הסרט הוא הרבה יותר מעוד "סיפורו של".