אפרים סידון, האיש שחתום על כל כך הרבה יצירות שמקשטות את המציאות הארץ-ישראלית כבר עשרות שנים, בהן תכניות טלוויזיה מיתולוגיות כמו "ניקוי ראש", "קרובים קרובים" ועשרות ספרים - לא חשב שיחגוג את יום הולדתו ה-80, שיחול ב-26 בפברואר, כשהמדינה שהוא כל כך אוהב הולכת ומתפרקת. "לא חשבתי שהמדינה בה יחיו נכדיי תתכחש לישראליותה", הוא אומר, "ששליש מחברי ממשלתה לא שירתו בצבא, שהשתמטות תהפוך לנורמה, שליברליות ודמוקרטיה יהפכו למילות גנאי, וששנאת אחים תהפוך לנורמה. שלא לדבר ששלושת הכפים - כסף, כוח, כבוד - יהיו משאת נפשם של נבחרי הציבור".
אתה לפחות מתנחם בכך שאתה בריא וממשיך לכתוב במרץ?
"אני בן 80 ואני בריא לגמרי, אבל לך תדע מתי יבוא השבץ או הסרטן או הטיל האיראני. למרות שמה תעזור הבריאות שלי מול טיל איראני. אני חרד למדינה הזאת. אני בטוח שאם כבר יקרה לי משהו - זה יהיה בגלל טיל או איזה פיצוץ".
מה יהיה הלאה?
"אין לי ספק שיהיה רע. המצב על הפנים, והוא הולך להיות יותר רע כי מוכרים את המדינה, כמו במקרה גיוס החרדים. הרי ביבי יודע שיש כאן בעיה, אבל בגלל ההישרדות הפוליטית שלו הוא מוכן למכור את המדינה. הבינוניות חוגגת כאן. מספיק שאתה במרכז הליכוד כדי שתהיה מנכ"ל או שר. היום הכישרון הוא לא חלק מהדנ"א של בן אדם במשרה ציבורית, אלא כמות הפוקדים שהוא יכול להביא לפריימריז. השנה אנחנו במאזן שלילי של הגירה. מהגרים מפה רופאים ומרצים, והעוינות העולמית כלפי ישראל הולכת וגדלה. יש לי חברים באקדמיה שלא יכולים לקבל היום שום הזמנה לקונגרס בחו"ל בגלל שהם מישראל".
מה יהיה בבחירות הבאות?
"בהנחה שתהיינה בחירות - אני מאמין שהן לא תהיינה לגמרי כשרות. זה לא שהאופוזיציה היא משוש חיי. כל אחד מהם הוא אידיוט בפני עצמו. למה יאיר גולן מחליט עכשיו שלא ייתן כסף להתנחלויות, כדי שאנשי מרכז קצת-ימניים לא יצביעו לו? וגנץ ובנט עם ההכרזה שילכו רק בלי הערבים - הרי אתם תלויים בהם. אידיוט מי שאומר את זה".
ואם בנט יהיה ראש ממשלה? תתעודד?
"תשמע, הוא ימני מטורף, אבל לפחות אני מניח שהוא איש ישר. הגוטליבים והוואטורים הם אנשים שלא היית קונה במכולת שיפתחו, ולא היית מזמין אותם לתקן אצלך את הטלוויזיה. היית רוצה שטלי גוטליב תייצג אותך בבית משפט? מאי גולן שרה לענייני שוויון זכויות, ואין שום אישה אצלה במשרד. אורית סטרוק וחבריה הם פאנטים שילכו להתיישב בעזה. אני צריך שהנכדים שלי ישמרו על התנחלויות בעזה?".
יהיה פעם שלום כאן?
"אולי בעוד 80 שנה. אם יהיו מנהיגים עם מעוף ואומץ - יהיה שלום. אם אנשים ימשיכו לטפח את השנאה כדי להתקדם - אז לא יהיה שלום. למה לא יכול להיות שר ערבי? 30 אחוז מהמדינה ערבים ו-30 אחוז מהרופאים ערבים, אז למה שלא יהיה שר בריאות ערבי? הם יגלו לחמאס את הסודות שלנו איך נותנים זריקה בתחת?".
"סאטירה משפיעה בעיקר על מצבו הפיננסי של הכותב"
ביום שישי הבא, עת ימלאו לו 80, יקיימו באולם צוותא שבתל אביב חגיגת יום הולדת לסידון. דני קרמן, חברו הטוב, ינחה את האירוע, וישתתפו בו חבריו לדרך הארוכה - רבקה מיכאלי, טוביה צפיר ודובי גל, לצד מיקי קם וזיו קירה, כשבנות שירת העצבים יהיו אחראיות על הצד המוזיקלי.
סידון, שנשוי ליפה, אבא ליונתן ויעל וסבא לשלושה נכדים, נולד בתל אביב וגדל בשכונת קריית בורוכוב שברמת גן. בן יחיד להורים ילידי פולין, אנשי העלייה השלישית. אביו, אברהם קלחשטיין, שבעצת אברהם שלונסקי שינה את שמו לסידון, היה איש גדוד העבודה וחבר מספר 19 בהסתדרות. בנערותו היה חבר השומר הצעיר, ואת השירות הצבאי עשה במסגרת הנח"ל. אחר כך התגורר שלוש שנים בקיבוץ ניר יצחק, ובהמשך למד היסטוריה ותיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים.
"בתור בן יחיד, נורא קינאתי בחברים שלי שהיו להם אחים", הוא מספר. "רציתי להוכיח שאני לא מפונק ולא בורגני. בגיל שבע הייתי צריך להרכיב משקפיים ולא הסכמתי - גם בן יחיד וגם משקפיים? מה פתאום! אבי היה נורא מוזיקלי ורצה שאלמד כינור, אז קנו לי כינור. גם בן יחיד וגם כינור? אז שברתי את הכינור שעלה המון כסף. מה שהיה חשוב לי היה לשחק כדורגל וללכת לקיבוץ".
איזה תלמיד היית?
"הייתי במחזור השני של בליך ועזבתי את התיכון בשביעית. זה לא שהייתי תלמיד רע, פשוט לא הלכתי לבית הספר. כשאמא שלי באה בשליש ראשון לשאול איך ההישגים שלי, אמרו לה, 'תשמעי, הוא לא היה כל כך בבית ספר'. בשביעית היו לי 180 ימי חיסורים, אז זרקו אותי מבית הספר. מה שכן, הייתי תולעת ספרים. אבא שלי חתם על האנציקלופדיה העברית כמו כולם, וכשהיה מגיע כרך, הייתי קורא הכול. היה לי אישור מהספרנית להחליף שלושה ספרים ביום".
באוניברסיטה בירושלים פגש סידון את ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי – חבורה מפוארת שהחלה לכתוב בעיתון הסטודנטים "פי האתון". משם המשיכו ל"zoo הארץ", המדור הסאטירי של השבועון "העולם הזה". "עד שכתבנו ב'פי האתון' את המדור 'נעיר ובהיר', כשהיו שמים ביום רביעי את העיתון בכניסה לאוניברסיטה, אף אחד לא היה נוגע בו", אומר סידון. "מאז שהמדור נולד כולם לקחו אותו. פתאום המרצים הכירו אותי בשם ואמרו, 'מר סידון, קראנו את מה שכתבת'. אורי אבנרי שמע על המדור והציע לנו לקבל שני עמודים ב'העולם הזה', ומכאן המראנו.
"עשינו גם שני קברטים סאטירים נורא חריפים בסורמלו. שיחקתי שם, יחד עם איריס לביא ואלי דנקר. יעקב אגמון הגיע לשם והציע שנכתוב לו קברט. קראו לו 'איך אנחנו נראים'. כתבו שם גם עמוס קינן, זיוה יריב ודן אלמגור. עדנה שביט ביימה, טוביה צפיר, שמעון לב ארי וחנה רוט שיחקו. אחרי זה כתבנו קברט בשם 'לוקש 73'. הבכורה הייתה צריכה להיות במוצאי יום כיפור 73'. הוא בוטל וחזר באפריל 74', וקראנו לו 'המלחמה האחרונה שם זמני'".
התחנה הבאה של סידון, ב. מיכאל, חנוך מרמרי וקובי ניב הייתה התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש", ששודרה בטלוויזיה הכללית, והפכה לאחת מאבני היסוד החשובות ביותר של הסאטירה הישראלית. כיכבו בה טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, ספי ריבלין, דובי גל, אהרון אלמוג, שבתאי קונורטי, עליזה רוזן ועוזי לוי. "ב-1974 מוטי קירשנבאום פנה אלינו", מספר סידון. "כבר לא היינו אלמונים. היה מאחורינו את 'zoo הארץ', שלא היה מישהו בארץ שלא ידע מה זה, ואת הקברטים הסאטיריים".
קירשנבאום העדיף אתכם על סטיריקנים ידועים יותר?
"זה לא שהוא לא פנה קודם לקישון או לעמוס קינן או דן בן אמוץ, אבל הוא רצה אנשים שישבו איתו בירושלים ויכתבו מערכונים, ואני לא חושב שאפרים קישון היה מגיע יום יום לשבת איתו. מה שהוא רצה זו נאמנות טוטלית".
שיערתם איזו הצלחה תהיה לתוכנית?
"אף אחד לא תכנן את ההצלחה, אבל אל תשכח שהתקופה אז, אחרי מלחמת יום כיפור, הייתה די דומה להיום, עם ועדות חקירה, 3,000 הרוגים, פעם ראשונה שהיו חיילים שבויים בסוריה ומצרים, והעולם היה נגדנו. זאת הייתה תקופה די חרא. באיזשהו מקום היינו דעת הקהל. היה אז ערוץ אחד, היה לנו רייטינג של 7,000 אחוזים, ולא היו לנו מתחרים. אנשים לא היו מתחתנים ביום חמישי, כשהתוכנית שודרה. גם הכלה לא הייתה מגיעה. מוניות לא היו עובדות. אם לא ראית את התוכנית ביום חמישי, לא היה לך מה להגיע בשישי לעבודה כי כולם רק דיברו על זה. זאת הייתה מדורת השבט. היו 42 הצעות חוק בכנסת של פוליטיקאים להוריד את 'ניקוי ראש'".
למה הם לא הצליחו?
"כי עמדו מאחורינו שני אנשים מאוד חזקים – יצחק לבני וארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה ומנהל רשות השידור. בג"צים ביטלו או דחו תכניות. לקראת כל יום חמישי לא ידעת אם התכנית תשודר או לא. אז האנשים היו פוליטיים. לא הצבעת בגלל העיניים הכחולות של מועמד זה או אחר. הצבעת על אידאולוגיה. אנשים היו מאוד אידיאולוגים. לא שהרוויזיוניסטים אהבו את המפא"יניקים, והמפ"מניקים התחבקו עם הציוניים הכללים, אבל לא הייתה שנאה כמו היום ולא היה כזה קרע".
10 צפייה בגלריה
"אף אחד לא תכנן את ההצלחה". רבקה מיכאלי מחופשת ליו"ר הכנסת ישראל ישעיהוב בתוכנית "ניקוי ראש"
(צילום: דוד רובינגר)
היו קטעים שהצטערתם שעשיתם אותם?
"לא הצטערנו. היו קטעים שפוליטיקאים הצטערו עליהם אחר כך. לא תמיד הבינו אותנו. כשרבין, שהיה אז ראש ממשלה טרי, נסע לארצות הברית לחתום על עסקת נשק, התחילה פה חרושת שמועות של החברים של פרס במפלגת העבודה - למה שולחים את רבין? הוא לא יודע לנהל משא ומתן.
"עשינו קטע שבו שמנו תמונה ענקית של רבין, וכל העיתונאים וכל הבוחשים מורידים ממנו קטעים. מורידים לו את האוזן ועוד חלקים. אנשים קיבלו את זה כפגיעה ברבין ולא כפגיעה באנשים שעושים לו את זה, והיה כעס נורא גדול כלפינו. יום אחד מוטי קירשנבאום פגש את רבין ואמר לו, 'אתה יודע שהמערכון הזה היה לטובתך', אז רבין אמר, 'תנו לי לדאוג לעצמי. אני לא צריך שאתם תדאגו'. הוא היה איש על הכיפאק, אבל הומור לא היה הצד החזק שלו".
נהניתם לשחוט פרות קדושות?
"יאיר גרבוז אמר פעם שאת הסטייקים הכי טובים עושים מפרות קדושות, ואנחנו שחטנו ציבורים שלמים, כמו חברי הסתדרות ומפא"יניקים שעד אז לא נגעו בהם".
אפשר להשוות בין "ניקוי ראש ל"ארץ נהדרת"?
"להשוות את 'ארץ נהדרת' ל'ניקוי ראש' זה כמו להשוות מכונת כתיבה למחשב. ברגע שיש לך ערוץ, יש לך אחריות מלאה, ומצד שני יש לך את כל החופש בעולם. אין לך נימוקים עסקיים וענייני מפרסמים ורייטינג. אותנו לא עניין הרייטינג כי היה לנו רייטינג של שבעת אלפים אחוז. היום זה אחרת. בגלל כל מיני צרכים של רייטינג, הסאטירה היא לא החלק העיקרי ב'ארץ נהדרת'. כשיש קטעים סאטיריים הם נפלאים, אבל חלק גדול מהתוכנית זה חיקויים. אתה יושב ומסתכל אם הוא דומה או לא. גם לא היו לנו אמצעים של איפור כמו שיש היום. כדי להגיע אז לדמות שדומה לבגין היית צריך שמונה-תשע שעות עבודה של המאפרת דליה אטקין".
10 צפייה בגלריה
"הוא היה איש על הכיפאק, אבל הומור לא היה הצד החזק שלו". יצחק רבין ז"ל
(צילום: דוד רובינגר)
ירדתם גם על אפרים קציר, נשיא המדינה באותם ימים, שפטפט את סודות האטום שלנו.
"אז מה אם הוא נשיא המדינה? אני חושב שהוא מאוד נעלב מהמערכון עליו. הוא יצא תמים. עשינו גם פרודיה על התנ"ך, עוד לפני 'היהודים באים'. גם התנ"ך היה אז פרה קדושה שלא צוחקים עליה. היה שם קטע שבו משה רבנו עומד לפני הסנה, ואלוהים אומר לו, 'של נעליך מעל רגליך'. הוא מתחיל לדבר, חם לו ברגליים, והוא מתחיל לקפוץ ובסוף בורח. חבר הכנסת אברהם ורדיגר מפועלי אגודת ישראל הציע להוריד את 'ניקוי ראש' בגלל פגיעה בקודשי ישראל, ומה היה הנימוק שלו? שאת משה רבנו שיחק דובי גל. זה מה שהפריע לו. אם היינו שמים את פול ניומן, זה היה בסדר".
היו ביניכם ויכוחים פוליטיים?
"לא. השחקנים קיבלו את מה שאנחנו החלטנו וכתבנו. לא הייתה דמוקרטיה. נכון שהיו לנו דעות שונות, אבל מכיוון שהממשלה הייתה אז של המערך, לפחות 60-70 אחוז מהחומרים היו נגד המערך, אז אתה לא יכול להאשים אותנו שלא יצאנו נגד הממשלה. יצאנו כמובן גם נגד הימין".
הסאטירה משנה את המציאות?
"תמיד שואלים אותי אם סאטירה משפיעה, ואני אומר שהיא משפיעה בעיקר על מצבו הפיננסי של הכותב. אחרי התוכנית 'חגיגות סיום הרוטציה' קניתי דירה בירושלים. 600 הצגות, שלושה שחקנים. זה היה מפוצץ".
"אני בגיל שבו אני לא אומר שבעוד חמש שנים אטוס לקילימנג'רו"
יותר מ-40 שנה עברו מאז שודרה "קרובים קרובים", אותה כתבו סידון וב. מיכאל וביים יצחק שאולי, והיא עדיין חקוקה בתודעה הישראלית כאחת הסדרות האוהבות שנוצרו כאן. "ב. מיכאל ואני ישבנו בבית קפה בירושלים ופתאום מישהו אמר, 'יש לכם טלפון'. ניגשתי לטלפון ומישהו במבטא הכי פולני שאפשר החל לדבר", חוזר סידון להיכרות הראשונה עם רישה טירמן, שהפיקה גם את "זהו זה". "אמרתי, 'טוביה, די!' וסגרתי. צלצלו עוד פעם, וב. מיכאל התחיל לצעוק, 'טוביה די' וסגר. רק בפעם השלישית ענינו.
"זאת הייתה רישה (טירמן, מפיקת הסדרה. י"ב). היא הייתה האישה הכי מצחיקה שאני מכיר. היא הגיעה מהטלוויזיה הפולנית, שעם כל הכבוד זה לא ה-BBC, ודיברה עברית משובשת. היא הייתה נכנסת למזנון שואלת, 'חומוס ישנו?' היינו צריכים לעשות פעם אמבוש, אז היא אמרה, 'כל אלה שמשתתפים בממבוש, לשכב בממבוש'".
"היא נתנה לנו חופש פעולה מוחלט. לדעתי היא גם לא עשתה סדרה כזאת קודם. היום זה לא היה קורה, אלא אם כן היא הייתה ממרכז הליכוד. לבעלה קראו ויטק, לכן קראנו לבית ויטק 9. לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון. שאולי נסע לארצות הברית. הוא היה איזה חודש בצילומים של 'שלושה בדירה אחת'. רישה אולי גם הייתה איתו, ומזה הם למדו לעשות סדרה. סמכו עלינו, וגם לנו לא היה מה להפסיד".
מי היה האחראי לליהוק?
"יצחק שאולי ואנחנו ליהקנו את השחקנים. היום אם מישהו זוכר את חנה מרון זה לא בגלל התפקידים הנהדרים שלה כמרי סטיוארט או ב'הוא הלך בשדות'. היום זוכרים אותה מ'פ-ת-ו-ח'. גם תיקי, ליאורה ואילן היו מצוינים, אבל הסדרה בנתה אותם. זה שהשארנו אותם בשמות המקוריים שלהם עשה את העניין".
10 צפייה בגלריה
"זה שהשארנו אותם בשמות המקוריים שלהם עשה את העניין". מתוך "קרובים קרובים"
(צילום: יוטיוב)
מתי הבנתם שיש לכם שלאגר היסטרי?
"שלחו למיכאל אוהד מ'הארץ' קלטת שיכתבו על זה ביקורת. הוא הזמין את ב. מיכאל ואותי אליו הביתה ואמר, 'אתם יודעים שיש לכם שלאגר היסטרי ביד?'. אמרנו: ''זהו זה?'' והוא אמר, 'לא, 'קרובים קרובים'. לא ידענו אפילו שהוא ראה את זה. הוא אמר, 'מי לימד אתכם לכתוב סדרות מצחיקות כאלה?'.
סידון, שכתב 60 ספרים, תרגם קרוב ל-300 ספרים וזכה בשורה ארוכה של פרסים, עבד בעיקר עם טוביה צפיר ורבקה מיכאלי. "הם אנשים נפלאים, מוכשרים וחרוצים", הוא אומר. "כישרון החיקוי של טוביה אדיר. לדעתי האיש הוא כישרון מבוזבז כשחקן. הוא פשוט שחקן אדיר, ומפוספס. אני לא מדבר על זה שהוא בן-אדם נהדר. הוא איש צנוע בצורה לא רגילה. אין לו את כל גינוני הכוכבות".
אתה מתגעגע לימים הרחוקים ההם?
"אני לא יושב כל הזמן ובוכה על נעוריי. קודם כל, אני עובד כל הזמן. גם לא הייתי רוצה לחזור לתקופה ההיא. מאוד כיף שאין לך משכנתא ואין לך ילדים קטנים. אני כבר לא צריך להוכיח את עצמי. בכל זאת, כשאתה צעיר, אתה צריך קודם להתפרנס, לדאוג לילדים. היום הגענו למנוחה ולנחלה - לא למנוחה ולמחלה. אני מתגעגע לחברים שלי. ב. מיכאל הלך לפני שנה בלי להודיע. הלך ונפל וזהו. אני מתגעגע למוטי קירשנבאום, לשאולי המקסים, למיכה שגריר.
10 צפייה בגלריה
"מהחברים שהיו איתי בכיתה, לפחות 50 אחוז כבר אינם". ב. מיכאל ז"ל
(צילום: צילום מסך מכאן חינוכית)
"אני חושב שבגלל שהייתי בן יחיד, נורא חיפשתי אחים בוגרים. דני קרמן, חוץ מזה שאנחנו חברים, הוא באיזשהו מקום אח מבוגר שלי, אח שלא היה לי אף פעם. נתתי לך שמות מפורסמים, אבל גם חברים טובים שאינם מפורסמים הלכו. הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר זה לפתוח את מודעות האבל, קודם כדי לראות שאין מודעה עליך, ואחרי זה אתה מתכנן את היום שלך לאיזו הלוויה תלך. אתה מכיר את כולם, ופתאום רשימת המלאי הולכת ומצטמצמת. מהחברים שהיו איתי בכיתה, לפחות 50 אחוז כבר אינם".
מלבד תוכניות סאטיריות כמו "ניקוי ראש" ו"החרצופים" שזכתה להצלחה גדולה, סידון אחראי גם לסדרה התנ"כית "חצי המנשה". "היא התקבלה הכי יפה דווקא בציבור הדתי-לאומי וזכתה בהמון פרסים, כולל פרס בפסטיבל ניו יורק לטלוויזיה", הוא מספר. "הטלוויזיה החינוכית עשתה איזה אירוע בסינמטק לכבוד הסדרה. מי שהיה אחראי על הטלוויזיה החינוכית היה שר החינוך זבולון המר, איש המפד"ל. הוא צלצל אליי ואמר, 'תדע לך, אני מאוד אוהב את הסדרה, אבל אני לא אגיע היום, כי אני גם חובש כיפה ומייצג ציבור מסוים שלא מזדהה עם הומור ותנ"ך, אבל אני מחזק את ידיך'.
"אחרי זה עשיתי מפעל אדיר - התנ"ך בחרוזים - שעליו קיבלתי את פרס ביאליק. הפכתי את התנ"ך לנגיש. היום ברוב בתי הספר החילונים מלמדים תנ"ך בעזרת התנ"ך בחרוזים. התנ"ך הפך היום כמעט למקצוע הכי שנוא. התלמידים לא מבינים מה רוצים מהם ולמורים לא אכפת. עצם העובדה שאפשר להראות לילדים את הקטעים האלה בחרוזים בעברית של ימינו הפכה את זה לנורא נגיש. אחד הדברים החשובים שאני חושב שאני אשאיר אחריי, זה את המפעל הזה".
מה החלומות שלך לעשור הקרוב?
"לחצות עוד יום. אני בגיל שבו אני לא אומר שבעוד חמש שנים אני טס לקילימנג'רו. כל מה שאני יכול לעשות - על הכיפאק. עוד מעט ייצא ספר ילדים חדש פוליטי שלי. כשאני מסתכל אחורה, הספקתי הרבה. כתבתי המוני ספרים, כתבתי לפסטיגלים. כבר 55 שנים אני בשטח. כמובן שיש לי כישרון, אבל זה גם עניין של מזל. אתה נמצא בזמן הנכון בנקודה הנכונה. זה לא שלא היו לי כשלונות".
