אחרי שסידר לעצמו מדף נאה בבית עם שלל פרסי אוסקר על הסרט "לה לה לנד", דמיאן שאזל, התסריטאי והבמאי, עושה את חציית הנהר שהפכה למאסט עבור אנשי קולנוע ומגיע לטלוויזיה. "מועדון בפריז" (The Eddy), שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון, היא הבייבי החדש שלו ושל ג'ק תורן ("חומריו האפלים") – שאזל ביים את שני הפרקים הראשונים. אבל אם קיוויתם לקבל קצת מהקסם העולץ של "לה לה לנד" או מהדחיפות האנרגטית של "ויפלאש", ההצלחה הקולנועית השנייה של שאזל - שנו את הציפיות שלכם ותתכוננו להורדת טורים משמעותית, שלא לומר לתנומה.
The Eddy – טריילר
(באדיבות נטפליקס)

אליוט (אנדרה הולנד) הוא פסנתרן ג'אז אמריקני מפורסם שעוזב את ארצות הברית בעקבות מות בנו. הוא מהגר לבירת הג'אז העולמית, פריז, מסלול שעשו חמישים שנה לפניו לא מעט נגני ג'אז אמריקנים, שלא מצאו לעצמם קהל במולדת האם. אנחנו פוגשים אותו בנקודה די עגומה בחייו – המועדון שלו לא כל כך מצליח, הרומן שלו עם סולנית הרכב הבית שמופיע במועדון, מאיה, הסתיים בטונים צורמים, הבת המתבגרת שלו (אמנדלה סטנברג, "משחקי הרעב") מוצנחת עליו אחרי שהיא נקלעת לצרות ואם זה לא מספיק, מתברר לו שהמועדון שלו בחובות אחרי שהשותף העסקי שלו נרצח ושכמה אנשי עולם תחתון יושבים לו על הזנב.
כן, זה מדכדך כמו שזה נשמע. ואם יש סדרות שהצרות של הגיבורים שלהן הן דווקא נקודת המוצא להזדהות ולעניין, "מועדון בפריז", למרות הגילום היוצא מן הכלל של הולנד כגיבור הראשי, לא נמנית עליהן. הסדרה, קופרודוקציה אמריקנית-צרפתית, דוברת ארבע שפות – אנגלית, צרפתית, ערבית וג'אז, והיא מסוג הסדרות המהורהרות והאיטיות שמתנדנדת על החבל הדק שמפריד בין אמנותי ליומרני ומשעמם, ולמרבה הצער נופלת לרוב בקטגוריה השניה. כל החשודים הרגילים שם: מצלמת כתף רועדת ועצבנית א-לה דוקו; דיאלוגים מרוחים שנשמעים כאילו מישהו אילתר אותם בכיתת משחק, סצנות חשוכות במועדון אפלולי מעושן ודמויות שלוקחות את עצמן מאוד ברצינות. כולם רומנטים ועניים ומידי פעם עוצרים את שגרת חייהם הקודרת ונסחפים לסשן של ג'אז.
מתוך The Eddyמתוך The Eddy
מתוך The Eddy
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מתוך The Eddyמתוך The Eddy
גם הג'אז לא יציל אותה
(צילום: באדיבות נטפליקס)
נכון, הסגנון של "מועדון בפריז", שאם לדייק היא לא רק של שאזל – את ששת הפרקים הנוספים שלה ביימו יוצרים אחרים, אחד מהם הוא אלן פול ("עמוק באדמה"), מצריך פיין טיונינג אחר של צפייה, שונה מהקצב המהיר והדחוס שהורגלנו אליו על ידי הטלוויזיה בעשור האחרון (דוגמה טובה לסדרת ג'אז שכן הצליחה במעבר הזה היא "טרמיי", של דיוויד סיימון). אבל גם בסוף הפרק הראשון, שמבחינה עלילתית העמיד אקספוזיציה לא דלה בפרטים על כל הדמויות, "מועדון בפריז" לא עושה חשק להמשיך איתה הלאה. איכות המשחק של הקאסט וקטעי הג'אז המוזיקליים הם למעשה נקודות האור היחידות בסדרה, במיוחד לאנשים שאוהבים ג'אז, אני מניחה, אבל מכל בחינה אחרת היא נעדרת את שאר הרוח שיאפשר לה את הפריווילגיה להתנהג כמו סדרת אווירה, מה שמשאיר אותנו, הצופים, עגומים ועכורים, ממש כמו הגיבור שלה.
מתוך The Eddyמתוך The Eddy
(צילום: באדיבות נטפליקס)