עוד לפני שהוא הפך לאחד האנשים המצחיקים והמצליחים בישראל, שלום אסייג ניסה להציל ילדים שהחיים סימנו להם מסלול אחר לגמרי. אחרי הצבא, כשהוא עדיין גר בטירת כרמל ועובד בלילות כדי-ג'יי במועדון לילה, הוא התגלגל לעבודה כמדריך נוער בסיכון. את סיפור הנערים שהסתובבו ברחובות הוא הכיר היטב: את הבית שלא תמיד היה אפשר לחזור אליו, את בית הספר שכבר ויתר עליהם ואת הכעס שהתפרץ לפעמים בלי אזהרה.
שלום אסייג
(צילום: מיכה בריקמן)
נער אחד מהתקופה ההיא לא עזב אותו עד היום. תלמיד בכיתה ט' שנהג להכות את בת זוגו הצעירה נלקח על ידי אסייג לחקירה במשטרה. כשהחוקר שאל אותו מדוע הוא עושה זאת, השיב הנער בפשטות מצמררת: "מה אני אעשה? היא חברה שלי". עשור לאחר שאסייג עזב את הפנימייה, הוא גילה שאביה של אישה אחרת, שבה התעלל אותו צעיר, רצח אותו. "לפעמים הגורל של ילדים כל כך חזק, שזה עצוב שאי אפשר לשנות אותו", הוא אומר בריאיון למגזין הסופ"ש של ynet, "אני מספר לך את זה היום ויש לי צמרמורת".
זה שינה אותך?
"אני ראיתי את הטיפוסים האלה ברחובות כשהייתי נער. זה לא היה זר לי. הרבה פעמים הייתה תחושה שאתה עושה דרך נכונה עם נער מסוים, אתה רואה ההתפתחות שלו, איך הוא נרגע ומתקדם, ופתאום מישהו מעצבן אותו, מעיף לו את החלסטרה והוא מתפרץ מזעם. זה היה קשה כי היית צריך לחזור להתחלה. אבל אני מאוד אהבתי להיות איתם ולנסות לעזור להם".
אסייג, כפי שהוא מתאר, הגיע לעבודה הזאת ונשאר בה כדי לעזור לאותם הנערים, אבל בפועל - דווקא הוא, שבא מבית נורמטיבי חם ואוהב - קיבל במקום הזה את ההארה שתשנה לו את החיים. "כל חיי חלמתי להיות בדרן ושחקן. בפנימייה הגעתי לסוג של השלמה שזה כבר לא יקרה ושאני צריך להתמקד במה שאני עושה שם. איכשהו אמרתי שאעשה לילדים חוג דרמה, שבכל זאת אוכל לגעת בתחום שאני כל כך אוהב".
"לפעמים הגורל של ילדים כל כך חזק, שזה עצוב שאי אפשר לשנות אותו". שלום אסייג
(צילום: מיכה בריקמן)
מה גרם לך לחשוב שכבר לא תהיה שחקן?
"כי השתחררתי מהצבא ואת מענק השחרור ישר נתתי להורים שלי כדי לכסות חובות, ואיך בכלל אני אתחיל להפוך לשחקן או קומיקאי, עם מי מדברים? מה עושים? כל מיני קשיים נקודתיים שגרמו לי להבין שאולי זה לא שלי".
ואז מה קרה?
"עשיתי חוג דרמה לחניכים שם והקמנו הצגה. יום אחד הזמנו את כל ההורים שלהם להגיע לראות את ההצגה, ואני הופעתי איתם יחד. ביום הזה שהופעתי איתם - החלטתי שאני עוזב את הפנימייה".
למה?
"כי הרגשתי את הקהל. הרגשתי מה זה להיות על הבמה. הבנתי שאני שייך לשם ושאני לא אוותר. מבחינתי זה היה גם במחיר שאני אלך לגור ברחוב - אבל אהיה שחקן. ממש אחרי ההצגה הזאת התפטרתי וירדתי לאילת לעבוד בצוותי בידור".
מה ההבדל בין שלום שלא ידע אפילו מאיפה להתחיל, לשלום שפתאום יורד לאילת לצוותי בידור?
"האהבה שקיבלתי מהקהל גרמה לי להבין שאסור לי לוותר על זה, וככה גם קיבלתי כוחות לעשות את זה, לרדת לאילת".
"יש לי תפקיד לספר את סיפור הפריפריה"
עברו הרבה מים בנהר מאז אותה הופעה של אסייג באילת. היום הוא כבר בן 57, אבא, סבא ובעל. סטנדאפיסט, במאי, יוצר, כותב, שחקן וגם איש עסקים. שלום אסייג בנה את האימפריה שלו בעשר אצבעות, ובימים אלה יוצא עוד סרט קולנוע שלו לאוויר העולם - "חינה אמריקאית", קומדיה פרועה בכיכובם של ישראל אטיאס, עדי הימלבלוי, מלאני למברסקי (לשעבר "האח הגדול"), שרון חזיז, רמי קאשי וכמובן אסייג עצמו.
״חינה אמריקאית״ - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסרט מספר על בחור צעיר (אטיאס) שעבר לארצות הברית מטבריה, התארס לאמריקאית (למברסקי) ומגיע לארץ לחגוג את טקס החינה המסורתי תוך שהוא מתבייש במשפחתו ובמנהגיה, עד שהוא מבין שהוא רוצה להישאר נאמן לאמת שלו ולמקום שממנו הוא הגיע בלי מרדף אחרי כסף וחיים מזויפים.
חייב לשתף אותך שבתחילת הסרט התבאסתי לראות ששוב מלעיגים את המרוקאים כדי לספר סיפור. בסוף אגב הבנתי שזאת לא הייתה המטרה, ובכל זאת, מה התחושות שלך לגבי זה?
"שמע, זאת האמת. ההורים שלי ידעו אנגלית? ההורים של מישהו מהחברים שלי ידע אנגלית? ממש לא. הם ידעו צרפתית. אז מה לעשות? זאת האמת, זה בסדר וזה לגיטימי לספר את הסיפור הזה. מאוד הזכיר לי את דוד לוי, שלכאורה לא ידע אנגלית אבל כן נאם בצרפתית מצוין. זאת האמת. אי אפשר להסתיר או להתכחש לה".
למה היה חשוב לך לעשות את הסרט הזה? זאת קומדיה פרועה שלא מאוד מאפיינת אותך.
"כשקראתי את התסריט, התחברתי מהמקום של המפגש בין התרבויות. זה משהו שאני חוויתי בחתונה הראשונה שלי - באה המשפחה של גרושתי מאנגליה, והתמונה שאני זוכר היא שהם פתחו את הדלת של הבית של ההורים שלי וכולם עשו 'קולולו' ולבשו כפתנים וגלביות, ויש בסרט סצנה דומה שניסיתי להוציא ממנה בדיוק את מה שראיתי בזמנו.
"ההורים של מישהו מהחברים שלי ידע אנגלית? ממש לא, זאת האמת". מתוך "חינה אמריקאית"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"מבחינתי המסר שעובר בסרט הזה חשוב במיוחד, בטח בתקופה הזאת שאנחנו חיים בה. הדיבור על זה שאנשים עוזבים את הארץ כי הם מחפשים מקום שקט ורגוע יותר - עצוב לי. המסר הזה של הסרט, מעבר לקומדיה שלו, הוא בעצם להישאר פה ולהילחם על הבית שלנו. זה משהו שאני מתחבר אליו מאוד. לגבי הקומדיה - מצא חן בעיניי לעשות משהו שטותי יותר וקצת שונה. 'שנות ה-90' ו'שנות ה-80' (סדרות שאסייג יצר, ר"ב) מבוססות עליי ועל ההורים שלי, ויש גבול לאן שאני יכול לקחת את זה בקיצוניות ובהתפרעות".
בברנז'ה פחות מתחברים לפעמים. זה בסדר, אין 100 אחוז. אני לא רודף אחרי זה ש-100 אחוז מהעם יאהבו את כל מה שאני עושה
למה?
"כי זה יוצא מההקשר. בסרט יש הרבה דברים לא ריאליים, ובסדרות אני כן מנסה לשמור על מה שאני יכול כדי שלא יהיה מופרך. ברור שיש דברים מוקצנים, כי זאת קומדיה, אבל הכול בסדרות מבוסס על המציאות. הדבר הבא שאני עובד עליו עוד יותר פרוע מזה. אני חושב שמיציתי כרגע קצת את שנות ה-90'-80', למרות שאני מאמין שנעשה עוד 'הילולה' במרוקו בהמשך, אבל עכשיו בא לי קצת להתפרע".
אתה מרגיש שיש לך תפקיד לספר את הסיפורים האלה של שנות ה-90'-80', המעברה וכו'?
"אני מרגיש שיש לי תפקיד לספר את סיפור הפריפריה. זה לספר את ההיסטוריה שלנו. אם נלך שנים אחורה, בפעמים הבודדות שראו פריפריה בטלוויזיה זה היה סביב פשע, ואני רציתי להביא את החיים הפשוטים והמצחיקים. המעברה, למשל, זה סיפור שלא סיפרו אותו חוץ מ'סאלח שבתי' וזה מטורף. זאת תקופה מאוד משמעותית בתולדות המדינה וקצת טאטאו אותה מתחת לשולחן. למזלי, יש לי את היכולת היום, תודה לאל, לספר את הסיפור שלא סיפרו".
"רציתי להביא את החיים הפשוטים והמצחיקים". מתוך "שנות ה-80"
(צילום: אוהד רומנו)
יש לזה מחיר?
"אהבת הקהל מאוד גדולה, אז אני לא יודע מה המחיר. בברנז'ה פחות מתחברים לפעמים. זה בסדר, אין 100 אחוז. אני לא רודף אחרי זה ש-100 אחוז מהעם יאהבו את כל מה שאני עושה. טוב לי שיש לי מספיק קהל שבא לצפות ולראות".
"המעברה" נגיד לא מאוד הצליחה, זה מבאס?
"ברור שזה מבאס שהיא לא תפסה כמו 'שנות ה-80' ו'שנות ה-90', אבל צריך להבין שבאתי בתקופה אחרת בטלוויזיה. רשת לא בעוצמות שהייתה פעם. צריך להסתכל על ממוצעי הרייטינג ועל המציאות - בסוף זאת סדרה ואנשים רוצים לצפות בבינג'ים. אם הייתי מקבל מחדשות 13 עשרים אחוז רייטינג - אז היינו מגיעים ל-15 אחוז. אבל כשהחדשות עשו ארבעה אחוז, אין לאן להגיע. זה לא הוקוס פוקוס, להוציא אנשים מערוצים שיבואו במיוחד לראות 'המעברה' זה קשה. אבל עובדה ששני פרקים שהעלינו ליוטיוב הגיעו ביומיים-שלושה הראשונים לחצי מיליון צפיות, ושכן צופים בסדרה בצפייה מצטברת. הרגלי הצפייה השתנו".
היית קם בבוקר, מסתכל על הרייטינג ומתבאס?
"די מהר הבנתי שאלה סדרי הגודל. אם הייתי מתרסק אחרי שקיבלתי נתון גבוה אז זה היה קשה יותר, אבל ברגע שהבאתי רייטינג יותר גבוה מהחדשות ששודרו לפני - זה כבר בסדר. כמובן שהייתי שמח ליותר. היה שם גם עניין שהרבה אנשים חשבו שהם הולכים לראות את 'שנות ה-80/90' בגלל שראו שחקנים מהסדרות האלה, אבל העונה הראשונה הייתה יותר דרמטית. אני יכול להגיד שהעונה הבאה תהיה יותר מצחיקה".
"ברגע שהבאתי רייטינג יותר גבוה מהחדשות ששודרו לפני - זה כבר בסדר". מתוך "המעברה"
(באדיבות רשת)
אתה מקפיד לקחת את אותם השחקנים ולרוץ איתם. מה מוביל אותך לזה?
"אני כן אוהב לפרגן לשחקנים שאני אוהב לעבוד איתם ושהם מוכשרים. אנחנו בתחום קשה. הרבה שחקנים בקושי גומרים את החודש ואם הם מוכשרים ויספקו את הסחורה אז בשמחה רבה אפרגן. אני כמובן לא אקח מישהו שהוא לא טוב, רק בגלל שאני רוצה לפרגן לו".
בניגוד לפרויקטים אחרים, ב"חינה אמריקאית" הבן שלך, דניאל אסייג, לא משחק. היה קשה להגיד לו שאין לו תפקיד?
"הוא ערך את התסריט בסרט. אני יכול להגיד לך שבפרויקטים שהוא כותב הוא כן משחק, כי הוא גם כותב לעצמו. בסרט הזה לא הייתה דמות שישבה לי בול עליו. אם הייתי יודע שיש דמות אז מעולה. אין לו דרישות בעניין הזה".
הוא נעלב ממך שלא קיבל תפקיד?
"ממש לא. הוא מפרגן. יש לנו יחסים מצוינים וברורים, ברוך ה'".
"אני תמיד לוקח סיכון"
אסייג, כידוע, החל את הקריירה שלו בתור סטנדאפיסט, בהמשך הפך לשחקן מוערך - במיוחד אחרי התפקיד של איזי ב"מנאייכ", וכבר שנים שהוא נהנה גם מטייטל היוצר הודות לסדרות שעליהן הוא חתום, מ"שנות ה-80" ועד "פטריק", וכמובן גם סרטי קולנוע, מה שהפך בשנים האחרונות לאחד מהעיסוקים המרכזיים שלו.
אז במה אתה מתעסק יותר ביומיום שלך?
"אני מתעסק יותר בפיתוח וביצירה. אני ודניאל, יחד עם אחיין שלי אור (כהן, ר"ב) שהוא גם תסריטאי - מתעסקים בניסיונות לייצר עוד סרטים. לשמחתי, הרוב כן מגיע למסך. עכשיו אני בפיתוח של שתי סדרות שונות וסיימנו לכתוב את התסריט של הסרט הבא, ועכשיו אנחנו בהגשה. ברגע שאני מקבל אישור מהקרנות - תוך כמה חודשים אני מצלם".
כמה זה קריטי, אישור הקרנות?
"לצאת עם סרט כזה במדינה כזאת זה סיכון. חוויתי את זה על בשרי עם "ההילולה 2". אם אין לך קרנות אתה יכול להפסיד המון כסף".
כמה זה?
"'ההילולה' עלה משהו כמו שישה מיליון שקלים. אם אין לך קרנות - כל הסיכון עליך".
"אם אין לך קרנות - כל הסיכון עליך". מתוך "החתונה - ההילולה 2"
(צילום: אוריאל סיני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לקחת סיכון?
"אני תמיד לוקח סיכון, כי הקרנות לא נותנות לך כסף על כל הסרט. במתווה החדש (שמקדם שר התרבות, ר"ב), הקרנות נותנות לך עד שלושה מיליון שקלים - והשאר אתה צריך להביא. לשמחתי, יש את משה אדרי ו'יונייטד קינג', שהוא איתי בתוך העניינים ומאמין בדברים שלנו, ואם אנחנו מפסידים אז אני אביא מהבית. ב'הילולה 2' יצאנו בשן ועין. עלינו ביום חמישי ואז החלה המלחמה עם איראן. השקענו מיליון שקל בקמפיין ההשקה, ואחרי שנגמרה המלחמה - הכול הלך לפח. היה צריך לעשות הכול מחדש. לשמחתי, בגלל שזה מותג חזק הצלחנו בסוף להביא 400 אלף צופים, אבל אם לא זה, היינו מקבלים סטירה של החיים".
פחדת?
"אני מבין שזה המצב ואומר שלפחות לא נפסיד כסף. הראש כבר בפרויקט הבא. אני לא מתבכיין. קדימה, זהו, אלה החיים".
"במיוחד אחרי 'מנאייכ', שראו את היכולות והאיכויות. אין לי איזה רגש נחיתות שלא יסתכלו עליי אם אעשה סרט לפסטיבל"
אז בסוף הכול זה כסף ולא יצירה?
"לא, אבל אני יודע שהקהל ישלים את הסרט ויצפה בו בפלטפורמות השונות. אבל כביזנס אתה צריך להביא אנשים לקולנוע. ואם הם לא יבואו - לא יהיה לך את הסרט הבא. אדרי ששם כסף על סרט רוצה שהסרט יצליח. זה קולנוע מסחרי. אני לא עושה סרט שירוץ לפסטיבלים, זה לא הסגנון. אז כל הסרטים האלה בונים על הביזנס. אין בזה שום בושה".
למה שלא תעשה גם סרטים לפסטיבלים?
"זה חלק מהעשייה שלי ומהפרנסה שלי ואני אוהב אותה".
מבחינתך לא היית רוצה לעשות משהו שיקבל "תו תקן איכות"?
"אני לא רודף אחרי זה. מבחינתי, 'פטריק' הייתה סדרה היסטרית והייתי ככה קרוב כבר לראות אותה על המסך של אפל TV פלוס, אבל המלחמה טרפדה את זה. במיוחד אחרי 'מנאייכ', שראו את היכולות והאיכויות. אין לי איזה רגש נחיתות שלא יסתכלו עליי אם אעשה סרט לפסטיבל".
"הייתי ככה קרוב לראות אותה על המסך של אפל TV פלוס, אבל המלחמה טרפדה את זה". מתוך "פטריק"
(צילום: באדיבות רשת 13)
מה עם הסטנדאפ? הזנחת אותו?
"לא, אבל לכתוב מופע חדש זה חתיכת אתגר. זה עבודה, זה לא סתם לכתוב. זה ללכת לעשות בדיקת חומרים. זה לוקח בערך שנה של המון כוחות".
ויש לך?
"עכשיו אין לי".
היית מאמין שבגיל 57 תגיד "אין לי כוח לכתוב מופע חדש"?
"כן כי גם לפני המופע הזה הייתי צריך את הכוח ואת הזמן. אני עדיין רץ עם המופע הקיים שלי, הוא טוב. מחזיק כבר עשור".
אתה מרגיש שהוא מתחיל להגיע לסיומו?
"מבחינת הקהל לא, תודה לאל. מבחינתי אני מרגיש שבאיזה שהוא שלב לא אוכל לעשות את זה יותר, ואצטרך לעשות משהו חדש. אני זוכר שאחרי המופע הראשון שלי, אמרתי, 'אני לא יכול יותר, מיציתי אותו'. אבל הקהל מאוד אהב אותו".
אז בעצם הסטנדאפ הפך להיות צדדי בקריירה שלך.
"כשאני בצילומים ובפרויקטים אחרים, אם אני אלך להופיע - זה רק בשביל הכסף, ואני לא רוצה את זה. במהלך שלושה חודשים של צילומים אני לא מופיע. אני רואה שחקנים שקמים בחמש בבוקר לצילומים, מסיימים בערב ונוסעים לבאר שבע, הם עושים את זה בשביל הכסף. אין לי טענות לזה, אבל אם הייתה להם את האפשרות? הם לא היו עושים את זה. עכשיו אני רוצה להתמקד בעשייה הספציפית הזאת. בתחילת הדרך הייתי רק סטנדאפיסט, היום אני יוצר ומביים. מטבע הדברים אי אפשר לעשות הכול ביחד".
תגיד, מופע סטנדאפ זה כמה אלפים בודדים בערב?
"זה הרבה אלפים בערב".
"אם אני אלך להופיע - זה רק בשביל הכסף, ואני לא רוצה את זה". שלום אסייג
(צילום: מיכה בריקמן)
סטנדאפיסט יכול לחיות ברמת חיים סבבה?
"סטנדאפיסט מצליח מתפרנס יפה מאוד, ירוויח המון כסף. אבל קח בחשבון שהיו תקופות קשות כמו קורונה או מלחמה, שאתה יכול למצוא את עצמך שנה בלי הופעה".
אתה רואה את עצמך מפסיק לגמרי עם הסטנדאפ?
"לא חושב שאפסיק, אבל לתקופות כן. כי מתישהו הגעגוע לבמה ולקהל יחזור".
אגב סטנדאפ הוא מרחב מאוד גברי. למה לדעתך אין יותר נשים בסטנדאפ?
"שאלה מעניינת. נתון עובדתי - אם אתה תלך עכשיו לבמת חובבים, אתה תראה 20 גברים ואולי שלוש נשים. הרבה יותר גברים רוצים לעמוד על הבמה ולהצחיק מאשר נשים, למה? אני לא יודע. אני מכיר את הבעיה. אין מספיק נשים בדרניות, אולי קשה להן יותר להשתטות. יש פה משהו פסיכולוגי, למה הן פחות נמשכות לתחום הזה. אולי כי כדי להיות בדרן צריך להיות קצת מטומטם ולנשים יותר חשוב הפאסון, למרות שממה שאני רואה ברשתות יותר ויותר בנות משתטות ויכול להיות שזה ישתנה".
כבר שנים יש אגדה אורבנית על סטנדאפיסטים ששותלים אנשים בקהל של מופעים שמשודרים בטלוויזיה, כדי לעשות מופעי אלתורים.
"בוא אני אעשה לך סדר באלתורים. אם אני שואל אותך איך קוראים לך, ואז מתחילים לדבר ויצא לי קטע. בעוד שתיים-שלוש הופעות יהיה שוב מישהו עם אותו השם וזה יהפוך לקטע שקורה הרבה, ולקהל זה נראה כמו אלתור של הרגע. אבל בפועל יש לך מחסן של אלתורים. ולגבי השתולים בקהל? כן, אני מעריך שבחלק מהמופעים יש שתולים בקהל".
