"נקמה בלב ים" (Mutiny), סרט הפעולה החדש של ג'ייסון סטיית'ם, מתקיים כנקודת המפגש בין שתי תבניות שחוקות. הראשונה של סרטי "מת לחיות על..." עם הגיבור שמוצא עצמו לכוד בסביבה סגורה, בתנאים בלתי-אפשריים, בעודו מפרק בהדרגה את האיום של פושעים/טרוריסטים שמסכנים אנשים תמימים. ב"מת לחיות" (1988) זה היה בניין משרדים בבעלות יפנית. הסרטים שהלכו בעקבותיו התרחשו בספינה צבאית ("מצור ימי", 1992), מטוס נוסעים ("נוסע 5", 1992), אוטובוס ("ספיד", 1994), אולם הוקי ("משחק על זמן", 1995), כלא ("הבריחה מאלקטרז, 1996), רכבת ("תחת מצור 2", 1995), בית ספר תיכון ("מאסטרמינדס", 1997) וכך הלאה. הפעם מדובר בספינת מטענים שבה מסתתר רוצח שאותו הגיבור מנסה להשיג, אבל חוץ מזה במעמקי הספינה כלואים מהגרים לא-חוקיים שמאוכסנים בתת-תנאים.
"נקמה בלב ים" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
התבנית המשומשת השניה היא של תת-ז'אנר האקשן הקרוי "סרטי ג'ייסון סטיית'האם". הכוונה בעיקר לסרטים שאותם הוא מוביל ככוכב ראשי ולא לסרטי אנסמבל כמו סדרות "מהיר ועצבני" או "בלתי נשכחים". סטיית'האם מקיים יחס הפוך בין תפוקת סרטים מרשימה, ומידת הגיוון בדמויותיו. יש אופציית דמות לקונית או אופציית דמות שמתנצחת ביהירות טסטוסטרונית עם גברים אחרים. ברוב המקרים הוא לוחם לשעבר ביחידת עילית, או משהו בסגנון זה. ב"נקמה בלב ים" הוא שוטר לשעבר, עם אינספור עיטורים, טראומת אב, ומי שמצא את עצמו מחוץ למערכת מהסיבות הנכונות והצפויות (המערכת עקומה והוא ישר). לא שיש ציפייה שסטיית'האם יגלם פרימה בלרינה שנזכרת בערגה בחייה על הבמה. הוא מה שהוא במראה ובסוג הכריזמה. אבל הוא כבר בן 59, ובצילומי אקסטרים קלוז-אפ לאזור העיניים (כפי שיש בסצנה בתחילת הסרט) רואים לא מעט קמטים סובבים את מבט ה"אני אקרע לך את הצורה". גם אם הוא במצב פיזי נדיר לאדם בגילו - גיל זה גיל, וגוף זה גוף.
סרטי האקשן של סטיית'האם הם אף פעם לא התחתית של החבית, אבל גם לא מפגינים איכויות ראויות לציון (במדרג של 5 כוכבים הם נעים, לפחות בביקורות שלי, בין 3.5 ל-2). הם נעשים בתקציב בינוני, וזוכים לרווחים מספקים אך לא חריגים. אין ניסיונות לחדשנות סגנונית או נרטיבית, אין רעיון מקורי, ואין ניסיון לנסח מסר חברתי או פוליטי שעשוי לעורר מחלוקת. לכל היותר שימוש אינסטרומנטלי ושטחי במשהו שקורה "בעולם האמיתי" – כמו המהגרים הלא-חוקיים בסרט הנוכחי. פס ייצור לא יומרני לקהל עם ציפיות נמוכות. עבור מי שצפה בלא מעט מהם הם די נמהלים האחד בשני. האם יש מישהו שבאמת זוכר את העלילה של סרטים כמו "המכונאי" (2011) "גאולה" (2013) "הכוורן" (2024)? ההכנסות בקופות מוכיחות שיש צופים שמסתפקים בכך, ושעבורם סרט חדש של סטיית'האם הוא עדיין אירוע מרגש. במקרה הנוכחי, על הסקאלה שנתחמת בגבולות הבינוניות, "נקמה בלב ים" הוא מהפחות מוצלחים.
החלק הראשון של הסרט מבסס את המניע לאקשן. נקודת המוצא הגיאוגרפית היא "בנגקוק" (שככול הנראה צולמה במלטה). קול ריד (סטיית'האם) הוא מנהל אבטחה של איש עסקים מצליח בתחום שילוח מטענים ימיים. קוראים לו טיבו (ראמון טיקארם) והוא אדם מבוגר, ועדין, ומצפוני, ומערכת היחסים שלו עם שומר הראש היא בין חברות, לדבר שניתן להגדיר אותו כיחסי אב-בן. גם הדאגה של קול לטיבו חורגת ממקצוענות נטולת רגש. לטיבו יש גם בן ביולוגי שנקרא קמרון (צ'אניל קונאר) שאמור להיות היורש של האימפריה שבנה אביו.
מתוך "נקמה בלב ים"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
טיבו מבוגר והגיע הרגע לשחרר. לבן שלו יש חלומות עסקיים משל עצמו, ולכן בתחילת הסרט האב מוכר את החברה ומעניק את ההון שיאפשר לבן להגשים חלומות אלו. אבל, הדברים מסתבכים. המכונית של טיבו, שבה קול נוהג, נקלעת למארב לילי ברחובות בנגקוק. אש מנשק אוטומטי נפתחת מכמה כיוונים, ולמרות שקול מנטרל את רוב היורים טיבו נרצח, ומי שביצע את הרצח מצליח להימלט. קול הופך לחשוד המיידי (מאוד לא הגיוני בהתחשב במארב, במתים ובמיקום שלו בקו האש – אבל העלילה זקוקה לזה). הרוצח הוא עובד בחברה של טיבו והוא בורח לאחת מספינות המטענים של הבוס. קול רודף אחריו לספינה כדי לסגור איתו חשבון.
לקפטן של הספינה קוראים מרקו (רולנד מולר), ואף צופה לא יופתע מכך שהוא לא יתגלה כאדם נחמד במיוחד. למעשה ה"מזימה" המתגלה קשורה לאופרציה של הברחת בני אדם, וכמעט כל אנשי הצוות שותפים לפעילות קרימינלית זו. כולם חוץ מאישה בשם אנג'י (אנאבל וואליס), אם חד הורית שמשמשת כקצינה זוטרה (קצינת משמרת שלישית) שהוקפצה לעבודה על אותה ספינת מטענים. היא לא צעירונת אלא אישה בוגרת ו(כמובן) יפה. הנוכחות המאולצת שלה בעלילה מתורצת בהיותה זו שתסייע לקול, אבל מהותית היא נדרשת כגיוון ויזואלי בספינה שגדושה בגברים עצבניים עם נשקים.
הדבר הלא צפוי בעלילה הוא ההופעה של אותם מהגרים לא חוקיים. לא צפוי כי זה מהלך שבקלות היה ניתן להסתדר בלעדיו, וכל השימוש בו – נשים וילדים מסכנים כלואים בבטן הספינה – הוא כדי לאפיין את הרוע שאותו קול צריך למגר. הם מוצגים, ואז ממשיכים להיות סגורים שם למטה בזמן שבקומות העליונות של הספינה נלחמים ברעים. כדרכם של סרטים שכאלו יש "גילויים" ו"תפניות", אבל לא צריך להיות צופה ותיק בסרטי סטיית'האם כדי לנחש אותם.
לא צריך להיות צופה ותיק כדי לנחש את התפניות. מתוך "נקמה בלב ים"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את "נקמה בלב ים" ביים ז'אן-פרנסואה רישה הצרפתי שמיטב עבודתו התנקזה לסרט בשני חלקים "אויב הציבור מס' 1" (2008) – ביוגרפיה של הגנגסטר הצרפתי ז'אק מרין. מאז הקריירה שלו נעה לסירוגין בין צרפת לארה"ב, כאשר בארה"ב הוא ביים סרטי אקשן בינוניים בתקציב ההפקה ובאיכות מהסוג שפעם נקרא B-Movies עם שחקנים כמו מל גיבסון ("נמלטת", 2016) וג'רארד באטלר ("נחיתת חירום", 2023). סרטו הנוכחי משתלב היטב במתכונת זו.
"נקמה בלב ים" הוא הפקה של אמזון/MGM שעלתה על המסכים במקביל בארה"ב ובישראל. לאמזון יש גם את שירות הסטרימינג אמזון פריים, שאליו ההפקות של האולפן אמורות להגיע לאחר תקופת ההקרנה בבתי הקולנוע. בשבוע שעבר מישהו פישל, והסרט הפך לזמין בשירות הסטרימינג למשך כמה שעות. זה כמובן הספיק כדי שהסרט יועלה לאתרים פיראטיים ברשת ויהיה זמין להורדה. הטעות שנעשתה שקולה ל"פליטת פה פרוידיאנית" שמסגירה מחשבה נסתרת, אם כי במקרה זה לא מדובר במחשבה אלא באיכות הסרט. בתקציבו המוגבל, בעלילתו מבוססת הנוסחה, באקשן הגנרי ובוויזואליה המשמימה שלו – מקומו הטבעי של "נקמה בלב ים" הוא המסך הביתי.
