הבמאית ז'וליה דוקורנו פרצה לתודעה ביצירת הביכורים שלה "נא", דרמת אימה שבמרכזה נערה מתבגרת עם רעב בלתי נשלט לבשר אדם. הסרט, שהוקרן במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן ב-2016 סימן אותה כיוצרת צעירה, כשרונית ובוטה בנוף המקומי. חמש שנים לאחר מכן היא כבר הוזמנה לתחרות הרשמית עם "טיטאן", מותחן נשי מדמם שמלווה רוצחת סדרתית שנושאת בבטנה את פרי אהבתה למכונית, ואשר זיכה אותה בפרס דקל זהב. כאישה השנייה אי פעם שזוכה בפרס היוקרתי, היא נכנסה למועדון החברים הסגור שהיה שמור בעיקר לגברים, ושבה לריביירה הצרפתית בשנה שעברה עם סרטה השלישי, "אלפא".
הציפייה היתה גדולה - אבל התוצאה לא צפויה. הגיבורה אומנם הייתה נערה צעירה, שמסביבה מציאות אפלה ומראות זוועה, אולם במקום אלימות ותשוקות רצחניות, מה שמניע את העלילה הוא רוך תמים, השגחה אימהית, חמלה, זיכרון והתמודדות עם אובדן. "מסרט לסרט אני מנסה להכניס יותר ויותר רגש. אולי יש אנשים שמצליחים לעשות את זה מיד, אבל בשבילי זה מסע אמיתי", אומרת דוקורנו בריאיון ל-ynet.
"אלפא" - טריילר
(באדיבות NEON)
המסע הזה הצריך במודע גם התאמות קולנועיות וסגנוניות שגרמו לבמאית הצעירה להרגישה פחות בנוח, אבל האתגר רק הגביר את הביטחון העצמי שלה. לא משהו שחסר לדוקורנו גבוהת הקומה והדומיננטית. "גיליתי שאני יכולה להשתמש גם במילים. כלומר, הסרטים הראשונים שלי לא מאוד 'מדברים', ואני עדיין עובדת הרבה עם הגוף והתנועה, עדיין אוהבת לצלם ריקוד ודברים כאלה. אבל בשבילי, ככותבת ואז כבמאית של שחקנים, השימוש במילים היה משהו שלא ידעתי שיש לי. גיליתי שאני מסוגלת לעשות את זה בהיקף כזה. זה היה מאוד חדש. ככותבת, אני חשה צנעה גדולה כלפי מילים. אני לא אוהבת להגיד יותר מדי, ולא אוהבת לשים את הרגשות שלי יותר מדי על השולחן. היה קשה לשקול כל מילה בזמן הכתיבה. כבמאית, השחקנים היו נפלאים, הם גרמו לכך שהמילים שלי יהיו שוות משהו. הם הפכו אותן לכדאיות, וזאת תחושה מאוד מרגיעה. אבל גם כשמביימים סצנות פשוטות למראה, מילים מאלצות אותך למצוא את המרחק הנכון עם המצלמה, ולהטיל ספק בעצמך כל הזמן. זה הרבה יותר קשה מאשר לביים סצנה גדולה של חמש דקות עם 300 ניצבים. את זה אני יודעת לעשות".
על אף ש"אלפא" מהווה תפנית סגנונית וסיפורית בקריירה הקצרה אך המוצלחת מאוד של דוקורנו בת ה-42, היא עומדת על כך שהשגשוג המקצועי והפרסים שבצידו הוא לא המניע שדחף אותה לנטוש את הנטייה לזעזע לטובת הרגש. "זה לא נובע מהביטחון העצמי שלי שגבר, אני פשוט מנסה לחשוף את עצמי יותר עם כל סרט שאני עושה, ואני מקווה שאעשה זאת שוב בסרט הבא כי זה מסע שנמשך. אני לא מרגישה שנחתתי עם 'אלפא' ושעכשיו זה מספיק. בשבילי מדובר במחקר אישי. לחשוף את עצמי ולאפשר לצופים להיכנס. להזמין אותם פנימה", היא קובעת, "זה קל לשקול את הרגשות שלי ולנסות להציג אותם בצורה מדויקת. 'טיטאן' למשל זה סרט שהייתי צריכה לעשות עם כעס, כי הדמות שלי הייתה כל כך לא סימפטית, שכדי להתחבר אליה הייתי חייבת להרגיש את הכעס שלה. וכאישה, קל מאוד להרגיש כעס".
בניגוד לגיבורת "טיטאן" שיוצאת למסע רצח חסר-טעם מלבד הדחפים הסדיסטיים הקרים שלה, הדמויות הראשיות ב"אלפא" הן אמא ובת שמנסות לשרוד בעולם קודר שמגפה מסתורית התפשטה בו. כל אחת מהן בוחרת בדרך אחרת להתמודדות עם המגפה המדבקת, שהתסמין העיקרי שלה הוא התאבנות רקמות גוף האדם. בעוד האם הרופאה (גולשיפטה פרהאני) אכולת אשמה ויגון על לכתו של אחיה אמין (טאהר רחים) ונוהגת כקונטרול-פריק, הבת אלפא (מליסה בורוס) מאתגרת את עצמה ואת משמעת הברזל שנכפתה עליה כדי לבחון מחדש את העולם סביבה. ההתנגשות בין הרעננות וחדוות החיים של הגיבורה הצעירה והתמימה לבין הנוקשות המנטלית שסיגלה לעצמה האם (עקב הנוקשות הגופנית של מטופליה) נטענת בזכרונות הטראומתיים, בפחדים הקמאיים והשבריריות של היחסים המשפחתיים - כל הדרך מאובדן לגאולה.
הסיפור של "אלפא" ובניית העולם סביבו נובע מזכרונות הילדות של דוקורנו כילדה ממגפת האיידס. "הייתי ילדה בשיא מגפת האיידס. התחושה הייתה של אפוקליפסה מתקרבת, ושהעולם מאכזב אותנו", היא מודה, "מה שאנחנו זוכרים מהתקופה הזאת היו חוויות מכוננות בעיקר של בושה מתמדת - של אנשים שלא יכלו לדבר, שנאלצו להסתתר כדי לקבל טיפול רפואי בסיסי, ולפעמים אפילו לא קיבלו אותו. הפחד חודר לכל סדק מזוין בחברה, אפילו אצל ילדים. אני זוכרת איך זה להיות בבית ספר, כשילד נופל ונוזל לו דם על הברך, ואומרים לו בתגובה, 'אה, אני לא משחק איתך יותר'. כמה דפוק זה שילדים חושבים ככה? כמה דפוק צריך להיות עולם המבוגרים כדי שילדים יחשבו ככה? זאת נקודת שפל קיצונית באנושות, תקופה מבישה שעוד לא מדדנו לגמרי את ההשפעה שלה. אז זה הראה את מה שיש בתוכנו - פחד מהאחר - רק בהגזמה".
בעת הנוכחית הסרט מהדהד את מגפת הקורונה.
"זה עכשיו. זה באוויר. תסתכלו על העולם. אני אוהבת לחשוב שיוצרים, אנשים שיוצרים דברים, מנהלים איזשהו דיאלוג פנימי משותף, גם אם הם בצד השני של העולם. אנשים שמעולם לא פגשנו, אבל אנחנו מזינים זה את זה דרך העבודות שלנו. יש דיאלוג שהוא לא נאמר, מתחת לפני השטח, אבל הוא קיים. זה גם ניכר בזה שהנושא של מגפת האיידס סוף סוף הופך בחמש השנים האחרונות - מאז הקורונה - לנושא מרכזי יותר מאי פעם. זה מטורף. לקח לנו כל כך הרבה זמן לדבר על זה. לא רק על המחלה עצמה ולא רק על האנשים שאיבדנו, אלא על הבושה שהחברה הטילה על אנשים, והבושה שהחברה צריכה להרגיש על זה. זה קורה עכשיו, וזה מטורף כמה זמן זה לקח. כמעט שני דורות".
"טראומה בין-דורית היא דבר עצום בעולם שלנו, רק לעיתים רחוקות מאוד אנחנו משתחררים ממנה"
למרות ש"אלפא" יותר רגשי ומלא חמלה ופחות אלים ואכזרי מקודמיו, דוקורנו עומדת על כך שהוא ממשיך את המאמץ שלה לזעזע את האנושות ולהתריס נגד קהות החושים שהתנחלה בה. "זה מאבק נגד מצב של קהות שכולנו עדיין נמצאים בו היום", היא מסבירה, "העולם מראה לנו דברים רעים, ולצערי המעגל הזה כנראה יימשך הרבה זמן. מצב הקהות הזה שאנחנו נמצאים בו מקפיא, - וגם את הלבבות שלנו. יש יותר מדי מה לעבד, וזה קשה להמשיג את זה, קשה למצוא בזה היגיון. אז הדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לחזור אחורה בזמן, לפעם הראשונה שהרגשתי ככה".
התמודדות של חזרה אחורה בזמן מנוגדת למסר ש"אלפא" מנסה לקדם: החשיבות של השחרור, פריקת המטען מן העבר כדי להמשיך הלאה.
"אני חושבת שזה החלק הקשה, כי לשחרר זה חיוני. וכשאני אומרת לשחרר, אני מתכוונת לאבל שאנו חווים כמשפחה וכחברה. מאוד חשוב להרגיש את הרגשות ולתת להם שם, אבל קודם כל להרגיש אותם. כי אם לא, כל מה שקורה זה שאנחנו משחזרים את אותם דפוסים שוב ושוב, וככה טראומה עוברת מדור לדור. וזה ממש מה שקורה עם אלפא: אמא שלה לא התאבלה בכלל, היא חיה מחדש את אותו הדבר עם הבת שלה. ההשפעה של טראומות לא-מדוברות על הדורות הבאים היא עצומה. אנחנו אף פעם לא מודדים את זה באמת. ההשפעה של מגפת הקורונה על הדור הצעיר, הקריסה הכלכלית שבאה אחריה, העובדה שחוויות בית הספר שלהם נגדעו לחלוטין. אם לא נכיר בכאב שלהם עכשיו כשהקורונה מאחורינו, אז לא נגיע לשום מקום. טראומה בין-דורית היא דבר עצום בחיים, בחברה, בעולם שלנו, אבל לעיתים רחוקות מאוד אנחנו משתחררים ממנה".
על אף הסקרנות והציפיות מ"אלפא" על רקע הרלוונטיות של עלילת הסרט לימינו, גוף העבודה המשכנע של דוקורנו והתמיכה שקיבלה מחברת ההפצה האמריקנית שהשקיעה בתקציב ההפקה, מדובר באכזבה מבחינה ביקורתית וקופתית. הבמאית אומנם הוזמנה באופן טבעי לפסטיבל קאן, אך יצאה ממנו בידיים ריקות. ובינתיים הסרט לא עורר התלהבות בקרב העיתונאים והמבקרים, וגם לא סחף את הקהל לבתי הקולנוע. זאת למרות שהיא הוכיחה את עצמה כיוצרת מקורית ויעילה בז'אנר האימה, שהוא היחיד שעדיין מצליח לשגשג מסחרית בתעשייה הקולנוע ההולכת ודועכת. ועם זאת, מבחינת דוקורנו, האכזבה האפשרית של הצופים מהתפנית שלה ממראות הזוועה והזעזוע היא דווקא ההפתעה שהיא מבקשת להציע לקהל.
"אני תמיד חושבת שהדרך הכי טובה לגלות יצירה היא בלי לצפות לשום דבר. אני אוהבת לא לדעת כלום על יצירת אמנות. אני לא רואה טריילרים, לא קוראת ראיונות. אני פשוט רוצה לראות סרט. לפעמים זה יכול להיות סתם הצבע של הפוסטר שמושך אותי. כבמאית, אתה תמיד מקווה שאנשים יראו את הסרט במצב תודעתי כזה. אבל עם הרשתות החברתיות והשיווק של היום, נהיה קשה מאוד לגשת לסרט בצורה בתולית לחלוטין. אז אני פשוט מקווה שאנשים שמצפים לאלימות יילכדו דווקא על ידי הרגש. שהם לא יצפו לזה, ושהם יילקחו לשם. כי בסוף, אם אתה מצפה לפחד ובסוף מוצא את עצמך בוכה, זו עסקה לא רעה, נכון? זה אפילו בונוס".
