ב-2022 נטפליקס קנו את הזכויות לעיבודי יצירותיו של הסופר רואלד דאל בסכום הלא-ייאמן של חצי מיליארד פאונד. הדבר מבטיח עיבודים נוספים לסיפורים שכבר עובדו, מיצוי יסודי של כל בדל משפט שדאל כתב אי פעם בחייו, וספין-אופים לדמויות ועלילות "בהשראת" ספריו. זה אומר שעיבודים ייעשו גם כאשר הדבר אינו מוצדק, גם כאשר העיבוד חורג משמעותית מהמקור הספרותי, ואפילו כשהעיבוד סותר באופן מהותי את המקור. למרבה הצער זה כשלים אלו נוכחים בעיבוד האנימציה לספר הילדים The Twits מ-1980 שעלה לנטפליקס ביום שישי האחרון.
בסלנג האנגלי Twit הוא אדם טיפש ומעצבן, והשם מתייחס לזוג טיפש, מכוער ומרושע כיד הדמיון הטובה של דאל. בישראל הספר תורגם לפני שנתיים כ"משפחת דה-ביל" (בתרגומה של לי עברון), וזהו גם השם העברי שניתן לסרט בנטפליקס. הספר עצמו קצרצר ועלילתו מועטה אך הוא אחד המרושעים שבספרי הילדים שדאל כתב. חלק ניכר מאורכו מושג באמצעות תיאורים לשוניים מפולפלים המתענגים על מגעילותם של בני הזוג הדה-ביל(ים). את הספר דאל פותח בתיאור מפורט של הגועל שמעוררים בו זקנים על פניהם של בני אדם, ובעיקר זה שמעטר את פניו של מר דה-ביל עם שאריות המזון הנרקבות שמהם הוא ממשיך לנשנש (אגב, קשה שלא לחשוב על האופן בו האנטישמיות הידועה של דאל סייעה לטיפוח התיעוב האותנטי שהיה לו לזקנים). התיאור הלשוני מפורט אך דימוי אנימציה יכול להעביר את התוכן בהרף-עין. מה שמקטין עוד יותר את משך הזמן הדרוש לעיבוד נאמן.
מלבד תיאור המראה הדוחה של בני הזוג, השליש הראשון של הספר כולל גם סדרת מתיחות אכזריות שהם מבצעים זה כלפי זו. בשני השליש האחרים חיות החצר - קופים שהם כולאים בכלובים וציפורים שאותן הם לוכדים באמצעות דבק - מערימות עליהן ונוקמות. השניים מסיימים את הסיפור כשהם דבוקים לתקרה בביתם בעודם הולכים ומתכווצים לכדי שום דבר. לא לדאוג - כל זה לא היה בחזקת ספוילר. הדימוי של בני הזוג דבוקים לתקרה הוא הדימוי שפותח את הסרט, דבר שנותן רמז עבה לקשר הדל בין המקור לעיבוד. כל מה שיבוא אחר כך – סיפור מסגרת שבו אם גחלילית מספרת את הנראה לבנה, גן שעשועים מפוקפק בחצר הבית של הזוג, צמד ילדים תאומים שמוצגים כ"גיבורים האמיתיים" של הסיפור, מסרים אקולוגיים שנדחפים פנימה באופן מגושם, והרבה מאוד בדיחות שקשורות לחלקה התחתון של מערכת העיכול – לכל אלו אין קשר לספרו של דאל.
בסרט קוראים לאישה קרדנזה ולבעל ג'יימס (בקולם של מרגו מרטינדייל וג'וני ווגאס). הם לא חיים באנגליה אלא בעיירה אמריקנית מרופטת בשם "טריפרוט" (הזדמנות ליצירת שלל דמויות מיותרות). הם זוממים לפתוח בחצר ביתם יריד שעשועים מרופט ומפוקפק המכונה "טוויטלנדיה", אופרציה שמונעת בכוח דמעות הקסם של משפחת יצורי פנטזיה בצבע טורקיז שקרויים "מאגל וואמפס" שאותה הם גנבו מ"לומפה-לנד" (כאמור, לנטפליקס יש את הזכויות לכל היצירות הספרותיות של דאל). כחלק מההכנות לפתיחת "טוויטלנדיה" הם מציפים את העיירה שבה הם חיים בעיסה בשרית ורודה ומצחינה שממנה אמורות להיות מוכנות הנקניקיות שהם ימכרו. בהמשך, כשהעירייה אינה מאשרת את פתיחת היריד, הם ישווקו את עצמם כמי שיגאלו את העיר בכך שיהפכו אותה ל-Great again.
ומי יסכל את מעלליהם המרושעים של בני הזוג אם לא זוג יתומים טהורי-לבב עם עיניים גדולות? באסבי (ראיין לופז) הקטן, והילדה הגדולה יותר בשה (מאיטריי רמקרישנן) – שנותנת אקסטרה חיזוק בגזרת הגיוון הגזעי. בדרך הם יוכיחו תושייה רבה וילמדו לקחים חשובים שכל ילד אמור לדעת.
הייתה סיבה לתלות תקווה בעיבוד. הבימאי פיל ג'ונסטון שימש כתסריטאי-שותף ב"ראלף ההורס" (2012) וב"זוטרופוליס" (2016), ואף היה במאי-שותף ב"ראלף שובר את האינטרנט" (2018). אגב, ולהבדיל, ג'ונסטון היה גם התסריטאי של "האחים גרימסבי" של סשה ברון כהן, כך שהומור בתי השימוש בסרט הנוכחי לא הגיע משום מקום. חוברת אליו תסריטאית-שותפה בשם מג פאברו שכתבה לסרטים קצרים וסדרות אנימציה, אבל אין לה רקורד שמצדיק אזכור מיוחד. שניהם אחראים לכך ש"משפחת דה-ביל" נושא דמיון כה מועט למקור הספרותי, עד שספק אם דאל היה מזהה בו את הסיפור שהוא כתב.
לטוב ולרע הכתיבה של דאל מכילה לא מעט ניצוצות רשעות שאינה מתיישבת עם הרגישויות של הפדגוגיה העכשווית. הוא לא נרתע מתיאור לעגני של תכונות פיזיות, ובוודאי שאין לו בעיה עם יצורים אנושיים מתועבים, בין אם הם ילדים מפונקים או מבוגרים מרושעים, שנענשים בדרכים אכזריות. בשונה מגישה זו, ג'ונסטון ופאברו חותרים לעלילה עם לקחים פוזיטיביים ובנאליים יותר.
אפשר היה לקוות שהאופי החצי-מוזיקלי של הסרט יסב הנאות חלופיות לספר, במיוחד כאשר השירים נוצרו על ידי דיוויד בירן. בתור חובב של טוקינג הדס זו הייתה עוד סיבה להתאכזב. "משפחת דה-ביל" אינו צפייה רלוונטית לחובבי אנימציה בוגרים, אלא אם יש להם פטיש להומור סקטולוגי.
