דווקא משום שהמילה "מסע" התרוקנה ממשמעות עקב הרעלת ריאליטי, מוצדק להזכיר אותה בהקשר של אגם בוחבוט. מכל הכוכבות והכוכבים שהצמיחה מהפכת הפופ הישראלי של העשור האחרון, היא מהווה דוגמה יחסית חריגה לדמות שהתפתחה באופן עקבי, לא מיהרה להיסחף אחרי כל טרנד טיקטוק ולא נכנסה לפאניקה אם במקרה משהו לא עבד. בהינתן שהיא תיכף סוגרת 15 שנה (והיא בת 22, כן?) בתעשייה שהשתנתה ללא הכר ורק ממשיכה לצמוח, התוצאות מרשימות עוד יותר.
גם "פריפריה אקספרס", האי-פי החדש שלה, מלמד מצד אחד על הבנת הקהל ומאידך על אישיות מגובשת. בארבעת השירים שכתבה יחד עם צליל קליפי ונדב אהרוני (שאחראים גם ל"מישל" של נועם בתן) בוחבוט נענית יותר מאשר בעבר לאתגר החשיפה האישית בשירים, ומנגד קל מאוד למצוא את הדמות הספציפית שלה, שמייצגת קרוס-אובר הרבה יותר מתון בין הפזמונים הגדולים של שרית חדד לטורבו הדחוס והנרקיסיסטי של אודיה. לכן גם אין בעיה לקנות את סיפור המסגרת של הפרויקט, שנועד לתאר מעבר פיזי ורגשי "מהפריפריה לעיר הגדולה", גם אם זאת רק השעה ברכבת שמפרידה בין באר שבע לתל אביב. אהבתם את העונה הנפלאה של "זגורי אימפריה"? עכשיו תורה של בוחבוט אימפריה.
אולם בעוד הסאונד של בוחבוט שומר על האותנטיות המנחמת-סוחפת של סיפור המסגרת ומיטיב להציג דמות קרועה בין עולמות של "ישן" ו"חדש", דווקא הכתיבה בנושא נופלת לכמה מהקלישאות הכי מאוסות של הז'אנר: "מבשלת רק מולקולרי" (את בעונש?), "אמצע היום ואת שותה מרגריטה" (ממש "הלוטוס הלבן"), "תביא חלב שקדים מסיבות מוסריות" (חכו שתגיע לשיבולת שועל) וכמובן "אז נפלתי ליוגה כי חיפשתי ת'רוגע" (השלב הבא: "כולם פה חזירים, בשבילי רק פילאטיס מכשירים").
הרפרנסים הללו, מתוך "אליטה" ו"העיר" שפותחים את האי-פי (ואין סיבה שלא יהיו להיטים), לא רק מיושנים ומאולצים - הם משיגים את האפקט ההפוך: במקום לחזק את הסיפור (שמתמצה באבחנה היפה מתוך "העיר": "פריפריה אקספרס עם נגיעות של אירופה") הם מסיתים את הקשב משורות יפות כמו "לפעמים היא עוצמת עיניים/ שמה שיר שמזכיר לה ת'בית/ יש דברים נסתרים לא נבין לעולם" (וגם כאן: למה לפספס את ההנחתה המתבקשת עם "יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע"?)
לעומת זאת, בשיר "אוורסט", שסוגר את המעגל, בוחבוט הרבה יותר אלגנטית, כולל אזכור חכם וחינני של הביטלס כמטאפורה לפערי תרבות: "תודעת שפע/ לילה בטבע או במלון/ שים לי ביטלס לקטע/ לא מכירה ת'מילים אבל סתם לאווירה (או-בלה-די, או-בלה-דה)". בנוסף, האי-פי של בוחבוט הוא גם אירוע מרענן בנוף שמתמלא - וביתר שאת במלחמה - ב-200 גוונים של קיטש דתי. "אלוהים" (או בשמו המועדף, "אבא") לא רק שאינו נוכח כדמות מרכזית, נטען שאפילו הוא לא יכול לעזור ל"עיר הזאת". את האמונה שומרת בוחבוט לאנשים ו"להתחזק" אצלה הוא תוצאה של זוגיות טובה. ככה, בלי אפילו "ברוך ה'". תודה לאל על כך.
