ב-2015 המחזאי והבמאי הקטלוני ססק גאי העלה על במות התיאטרון בספרד את "השכנים מלמעלה", מחזה כתוב היטב ופרובוקטיבי במידה. גאי עיבד אותו ב-2020 לסרט הקולנוע המצליח Sentimental שבישראל הוקרן באוגוסט 2022 ושנקרא, כשם המחזה המקורי, "השכנים מלמעלה". ב-2022 המחזה עובד פעם נוספת באיטליה, ב-2023 בשווייץ, ב-2024 בצרפת, וב-2025 בדרום קוריאה. תפוצת עיבודים שמתחילה להזכיר את "זרים מושלמים" (2016) של פאולו ג'נובזה האיטלקי, שיאן ספר גינס עם כ-25 עיבודים. לקונפליקט הדרמטי/קומי של "השכנים מלמעלה" יש נושא שמסוגל ללכוד את מלוא תשומת הלב של הצופים, בעיקר אלו מהם שכבר נשואים עשור או שניים. קל לקחת את הדינמיקה הזוגית והבין-זוגית המוצגת ולתרגם אותה, בשינויים קלים, לשפות, תרבויות ומדינות שונות.
"ההזמנה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
למרות שצפיתי רק בעיבוד הקולנועי המקורי, נדמה שלא אסתכן יתר על המידה אם אניח שהעיבוד הקולנועי השישי, זה שנעשה השנה בארצות הברית, יהפוך למוכר ביותר. "ההזמנה" (The Invite) בוים על ידי אוליבייה ויילד שגם משחקת כאחת מארבע הדמויות. העיבוד נכתב בידי רשידה ג'ונס ו-וויל מקורמק, צמד שחקנים שחוטאים פה ושם בכתיבת תסריטים. זהו שיתוף הפעולה השני שלהם לאחר שעבדו יחד על "צעצוע של סיפור 4" (2019). הסיטואציה מוכרת למי שראה את הגרסה הספרדית, ובכל מקרה לא ניתן להרחיב יתר על המידה לגבי התפתחות העלילה. כפי שיודעים אלו שראו לפני ארבע שנים את "השכנים מלמעלה", הדינמיקה בין הדמויות כוללת כמה וכמה תפניות שמוטב לא לדעתם אותן לפני הצפייה.
"ההזמנה" מתחיל בממרה של אוסקר וויילד: "האדם צריך תמיד להיות מאוהב. זו הסיבה שאסור לו להתחתן". אין ספק שהסרט יעלה שאלות לגבי אפשרות הישרדותה של האהבה בקשר נישואים ארוך-שנים, אבל ניתן לומר שכמוטו לסרט השנינה של וויילד הייתה יותר מדויקת אם "להיות מאוהב" היה מוחלף ב"לעשות סקס".
הסיטואציה הבסיסית דומה. ג'ו (סת' רוגן) ואנג'לה (אוליביה ויילד) הם בני זוג שנישואיהם מצויים במשבר, בעודם נרתעים מביצוע הבחינה העצמית הנוקבת והנדרשת. ג'ו היה בעברו חבר בלהקה, אבל זה דעך מזמן. עכשיו הוא מתפרנס כמורה למוזיקה, עבודה שמהווה עבורו תזכורת מתמדת לכישלונו בחייו. אנג'לה היא עקרת בית שמשקיעה את כל האנרגיות היצירתיות בעיצוב הדירה בה הם חיים, דירה שבה חיו בעבר הוריו של ג'ו ושבה הוא עצמו גדל. כך אפשר למקום את הזוג בדירה מאוד נאה, ובה בעת להפוך את האלמנט החיובי הזה למרכיב נוסף בתחושת הערך העצמי הירודה של ג'ו.
מערכת היחסים ביניהם הפכה לשגרה של עקיצות, שתיקות ותסכולים קטנים. במונטאז' הפותח את הסרט הוא חוזר הביתה מהעבודה, מותש מדיווש על אופניו בעליות סן פרנסיסקו. היא העבירה את היום בקניית מעדנים לאירוח זוג שכנים - אירוע שג'ו לא היה מודע לקיומו. במריבה המתפתחת יש לא מעט סימנים לעומק הבעיות בין השניים. נראה שעבור אנג'לה יש התרגשות מיוחדת לקראת האירוח, ואילו ג'ו מאיים לחבל במפגש בהתייחסות בוטה למטרד האקוסטי שיוצרים השכנים בעודם מתענגים על סקס פרוע.
אני אקח את מה שהיא הזמינה. מתוך "ההזמנה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הזוג השני כולל את פינה (פנלופה קרוז), פסיכותרפיסטית-סקסולוגית והוק (אדוארד נורטון), כבאי שפרש מהמקצוע לטובת עיסוקים חושניים יותר. זוג כריזמטי, משוחרר מינית ובטוח בעצמו, שחי על פי כללים שונים לחלוטין. ככל שהערב מתקדם, הארוחה הופכת לעימות רגשי שבו נחשפים הפחדים והמתחים של הזוג המארח, והיבטים של אורח החיים המאוד שונה של הזוג המתארח.
יש כמה יתרונות מובהקים לגרסה האמריקנית על פני העיבוד הספרדי. ראשית יש לציין, גם אם לא ניתן להרחיב, שלמרות המסגרת העלילתית הדומה יש גם כמה הבדלים מהותיים. לא ניתן לציין אותם, אבל הצפייה קודמת בגרסה הספרדית לא מצדיקה את ההימנעות מצפייה בגרסה הנוכחית. השינויים מצטברים לתהליך רגשי משמעותי יותר, כזה המקנה לתהפוכות הערב ממד של טיפול זוגי. היכולת של הסרט להשיג זאת לא נובעת רק משינויי העלילה אלא גם משדרוגים נוספים.
ארבעת השחקנים ב"ההזמנה" מוכרים היטב לקהל הבינלאומי. לא מדובר רק על פנים מוכרות אלא גם על כישרון שנמצא בשפע. כולם עושים עבודה יפה, אבל זה בולט במיוחד בעבודה של רוגן ו-ויילד. כזוג המארח הם נדרשים ללא מעט הבעות רגש מורכבות - כאלו המגלות את המתח המתמיד בין מה שנאמר ומה שהם מרגישים. רוגן עושה את אחד מתפקידיו הטובים ביותר, בדמות עם יותר ניואנסים מכפי שהוא רגיל לגלם. אנג'לה, בגילומה של וויילד, היא מפגן נוירוטי של אישה מתוסכלת מינית ורעבה למחמאות גבריות. הדמויות של פינה והוק יציבות יותר, ובטוחות הרבה יותר בעצמן ובקשר ביניהן. פנלופה קרוז יכולה לשחק מתוך שינה וריאציה נוספת על "החושניות הספרדית", אבל היא נוכחת כאן כשחקנית מוכשרת. אדוארד נורטון מצליח לתת מידה של עומק ולעורר רגש חיבה לדמות יחסית שטוחה.
הוא מתוסכל, היא מתוסכלת, כולם מתוסכלים. מתוך "ההזמנה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
היתרון השני נובע גם מהשחקנים וגם מהתסריט. זהו סרט הרבה יותר מצחיק. בעוד שהעיבוד הספרדי נע בהדרגה מדרמה-קומית לדרמה, כאן הטון הקומי חזק יותר ונוכח באופן מתמשך בסרט. כמובן שנוכחותו של שחקן קומי מובהק כמו רוגן עוזרת, אבל גם וויילד, שלטעמי מעולם לא הפגינה יכולת מיוחדת כשחקנית קומית, עושה עבודה מאוד מוצלחת. היא ללא ספק השכילה לביים את עצמה בהכירה היטב את יכולותיה כשחקנית. למוזיקה של דוו הינס יש תפקיד חשוב בעיצוב הסרט כקומדיה. העיבוד הספרדי כמעט לא השתמש במוזיקה (בוודאי לא במוזיקה אקסטרה דיאגטית), ואילו כאן היא מנהלת דיאלוג מאוד נוכח עם הדברים שנאמרים והפעולות שמתבצעות (לעיתים נוכח מדי).
יתרון מובהק נוסף הוא שהעיבוד הספרדי נראה כמו הצגה מצולמת, ואילו וויילד מביימת היטב בתוך מגבלות החלל. הסרט עשיר יותר מבחינה ויזואלית בעיצוב, תאורה וצבע; יש הצבה יצירתית של הדמויות במרחב, ויש עריכה חכמה שמאפשרת ליצור חוויה של סרט קולנוע גם אם העלילה מתרחשת, רובה ככולה, בדירה.
שנעבור לקינוחים, או ישר לצרחות? מתוך "ההזמנה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
זהו הסרט השלישי של ויילד אחרי "חורשות את הלילה" (2019), מעין גרסה נשית פרוגרסיבית ל"סופרבאד - חרמן על הזמן". סרט ביכורים מוצלח שהביקורת האמריקנית העניקה לו שבחים מופרזים. הסרט השני, "אל תדאגי יקירתי" (2022), היה ניסיון ליצור סאטירה מד"בית אנטי-פטריארכלית בנוסח "נשות סטפפורד". ניסיון שאפתני שהסתכם בסרט מביך למדי. ב"ההזמנה" ויילד נשענת על תסריט חזק ומוכיחה שהיא אכן במאית מוכשרת. זוהי קומדיה מצחיקה אך גם נוקבת מבחינה רגשית, וכזו המיועדת לצופים בוגרים. - שילוב שהוא כמעט בגדר נס בקולנוע ההוליוודי העכשווי. יש סיכוי טוב של"ההזמנה" תהיה נוכחות בעונת האוסקרים הבאה.
