בחודשים האחרונים הזדמן לי לפגוש את סרגיי לוזניצה בישראל מספר פעמים. לא זכור לי עוד יוצר קולנוע - והבמאי האוקראיני לוזניצה הוא אחד הבכירים שבהם - שפקד את ישראל בתדירות שכזו. בנובמבר שעבר הוא הגיע כדי להעביר, שוב, כיתת אמן בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ולהתארח בפסטיבל הסרטים הערבה; לפני מספר שבועות נחת כדי להציג סרט חדש קצר שלו בפסטיבל דוקאביב; ועתה הוא אורח כבוד בפסטיבל הסרטים בירושלים שהמהדורה ה-43 (!) שלו נפתחה ביום חמישי שעבר בטקס החגיגי המסורתי בבריכת הסולטן, שבמהלכו קיבל לוזניצה אות הוקרה מטעם הפסטיבל. לוזניצה גם משמש כיושב ראש חבר השופטים בתחרות הישראלית השנה.
מעבר לנוכחות המוגברת והמבורכת הזו, עצם ביקורו של לוזניצה בתקופה שבה אמנים מקפידים להחרים את ישראל הוא גם בבחינת הצהרה על אמונתו בכוחה של התרבות לחצות גבולות פוליטיים. לאורך השנים הוא התפרסם לא רק בזכות סרטיו אלא גם בזכות עמדותיו העצמאיות. לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה הוא הביע תמיכה חד-משמעית במאבקה של האחרונה, אך במקביל התנגד לחרם גורף על אמנים רוסים שהתנגדו אף הם למשטרו של פוטין. בעקבות עמדה זו סולק מן האקדמיה האוקראינית לקולנוע. מבחינתו, האחריות היא אישית ולא לאומית, ואמנים אינם צריכים להישפט על פי הדרכון שהם נושאים אלא על פי מעשיהם.
"אני תמיד חושב ששיחה עדיפה על שתיקה", אומר לוזניצה בן ה-61 בשיחת זום עם ynet ערב הגעתו לפסטיבל, "תקשורת תמיד טובה יותר מתוקפנות או מכל דרך אחרת". לדבריו, אחת הסיבות שבגללן הגיע לישראל היא הרצון לפגוש יוצרים, לשוחח עם הקהל ולהמשיך ללמד. "אני נהנה מאוד מההוראה, ויש באוניברסיטת תל אביב סטודנטים מצוינים. אני בא מתוך שמחה גדולה וגם כדי לתמוך בחבריי, יוצרי הקולנוע הישראלים".
"אני תמיד חושב ששיחה עדיפה על שתיקה". סרגיי לוזניצה (מימין)
(צילום: Lewis Joly/Invision/AP)
התנגדותו של לוזניצה לחרמות תרבותיים אינה נובעת רק מעמדה פוליטית אלא גם מניסיון חיים. "כל רעיון של חרם תרבותי זר לי מאוד", הוא אומר. "להילחם בתרבות הוא אחד הדברים חסרי-התוחלת ביותר שאפשר לעשות. זה כמו להילחם ברוח, בגשם או בשמש". הוא מזכיר שבמהלך מלחמת העולם השנייה הפסיקו להציג את שייקספיר בגרמניה ואת ואגנר בבריטניה, אך איש לא הצליח למחוק את יצירותיהם. "תרבות היא מטרה קלה מאוד. אפשר להחליט שלא קוראים ספר מסוים או שלא מקרינים סרט מסוים, אבל מה באמת משיגים בכך?".
זכרונותיו מברית המועצות מחזקים את השקפתו. "אני זוכר היטב מציאות שבה נאסרו ספרים וסופרים שלמים. 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס ראה אור אצלנו רק ב-1991. נוצר פער של כמעט מאה שנה בינינו לבין ספרים שהיו חלק מהתרבות האנושית. אבל אי אפשר למחוק תרבות. היצירות כבר קיימות. במובן הזה, חרם תרבותי הוא ניסיון להילחם בעבר".
במשך יותר משני עשורים ביסס לוזניצה את מעמדו כאחד היוצרים החשובים בקולנוע האירופי. סרטיו העלילתיים, ובהם "האושר שלי", "בתוך הערפל" ו"דונבאס", עוסקים בהתפוררות מוסרית ובאלימות פוליטית. לאחרונה הוצג בישראל סרטו המצוין "סיפורם של שני פרקליטים", שגיבורו הצעיר והאידיאליסט נמחץ תחת משטר הטיהורים של סטלין. אולם עיקר תרומתו של לוזניצה לקולנוע נמצאת דווקא בתחום התיעודי. סרטים כמו "באבי יאר. קונטקסט" (2021) המגולל את סיפור טבח היהודים שהתרחש באתר שבשם הסרט בספטמבר 1941, ו"היסטוריית הטבע של ההרס" (2022) על פי ספרו של ו"ג זבאלד העוסק במכונת המלחמה ובדינמיקה של ההרס דרך חומר ארכיוני ממלחמת העולם השנייה, נשענים על קטעי ארכיון נדירים כדי לבחון מחדש את האופן שבו היסטוריה נכתבת, נמחקת ולעיתים אף מעוותת. בניגוד ליוצרים המשתמשים בארכיון כאיור לעמדה קיימת, אצל לוזניצה הדימויים עצמם הופכים לזירה שבה מתנהל הוויכוח על הזיכרון.
התפיסה הזאת קשורה ישירות גם לדרך שבה הוא עושה קולנוע. לדבריו, הסיבה שהוא חוזר שוב ושוב אל חומרי הארכיון היא הרצון להשיב לציבור היסטוריה שנמנעה ממנו. "גדלתי על היסטוריה שהייתה למעשה תעמולה. רק אחרי קריסת ברית המועצות התחלנו להבין מה באמת קרה. אני רואה את העבודה שלי כניסיון להחזיר את ההיסטוריה לציבור. הדבר הראשון שאני מבקש לעשות הוא פשוט להראות מה התרחש. איני רוצה לשפוט אנשים, חברות או קבוצות. אני מבקש להציג את האירועים כפי שהיו, ולאפשר לצופים לגבש בעצמם את דעתם. כמובן שגם לי יש עמדה, אבל היא אינה נאמרת במפורש. היא נוכחת בסרטים באופן עדין, באמצעות הבחירות הסגנוניות ובאמצעות הדרך שבה אני בונה את הסרט. אני מבקש להעלות שאלות לדיון, כאלה שאין להן תשובה ברורה".
כעת השיחה עוברת לאפשרויות הגלומות בקולנוע בהתמודדות עם טראומות לאומיות - כמו 7 באוקטובר - ושאלות של אחריות, נושאים בהם עוסקים סרטיו, העלילתיים והארכיוניים. "זה לא רק הקולנוע, אלא אמנות בכלל. אמנות פועלת באמצעות אמפתיה", הוא אומר. "היא מאפשרת לנו לחוות משהו ולהבין מציאות שלא הכרנו". לדבריו, אחת המחמאות הגדולות ביותר שקיבל הייתה מצופים שסיפרו לו כי לא הצליחו לדבר במשך שעות לאחר ההקרנה של סרטיו. "סרט צריך לטלטל אותך. הוא צריך להציב אותך מול שאלות שאתה מנסה להתחמק מהן".
מכאן גם נובעת החשיבות שהוא מייחס לחוויית הצפייה המשותפת. "כולנו יושבים יחד באולם חשוך. כל אחד לבדו מול המסך, אבל באותו זמן אנחנו גם חלק מקהילה. זו קהילה של בדידות. זו אנרגיה חזקה מאוד. לכן אני מצטער על כך שכיום יותר ויותר אנשים צופים בסרטים בבית. בעיניי, קולנוע צריך להיחוות באותו זמן ובאותו מקום, יחד עם אנשים אחרים. רק כך נוצרת האפשרות לשוחח אחרי ההקרנה, לחלוק מחשבות ורגשות. אבל בסופו של דבר, זה נכון לא רק לקולנוע. כל אמנות יכולה לעזור לנו להבין מעט טוב יותר את עצמנו ואת העולם. ואם נבין קצת יותר, אולי גם נימנע מחלק מהטעויות שלנו, ונמצא את הדלת הנכונה להיכנס דרכה".
כשאני שואל אם יש יוצרים ישראלים שהרשימו אותו במיוחד, הוא מחייך ומסרב לנקוב בשמות. "ישנם רבים כאלה, ולא הייתי רוצה להזכיר אחד ולשכוח מישהו אחר. אבל לקולנוע הישראלי יש מסורת חזקה מאוד, ומסקרן אותי לראות את הסרטים המשתתפים השנה בתחרות".
לקראת סיום אני שואל אותו אם בעולם שבו גם הקולנוע עצמו הופך לעיתים לשדה קרב פוליטי, הוא עדיין מאמין במשמעות העשייה הקולנועית. האם הקולנוע יכול לשנות את הדרך שבה אנשים חווים את העולם. השאלה מובילה אותו אל "הדֶבֶר" של אלבר קאמי. הוא מזכיר את השיחה בין הרופא רייה לטארו, השואל אם יש טעם להמשיך להילחם במגפה כאשר בסופו של דבר כולם ימותו. "התשובה שלי דומה", אומר לוזניצה. "אין לי זמן לשאול אם למה שאני עושה יש משמעות. אני פשוט צריך לעשות סרטים. כל מה שאנחנו עושים עכשיו מקבל משמעות דווקא משום שאנחנו עושים אותו עכשיו. זה הזמן לפעול, לא לשקוע בספקות".
