בתחילת סרטו החדש של סרגיי לוזניצה, "סיפורם של שני פרקליטים" (Two Prosecutors), שהוצג לראשונה בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן השנה, מתבקש אסיר קשיש לשרוף ערימה של מכתבים שנכתבו על ידי הכלואים בבית כלא רוסי. השנה היא 1937, והאסירים ברובם הם נרדפי שלטון האימים של סטלין בשיאה של תקופת הטיהורים. המכתבים הם בקשות חנינה שאיש לא מתעתד שיגיעו ליעדם. האסיר מתחיל לשרוף את המכתבים אבל אחד מהם, כתוב בדם על פיסת קרטון מקופלת, מושך את תשומת לבו. בדרך זו או אחרת, המכתב הזה מגיע לידיו של תובע צעיר, שמתעקש להגיע אל הכלא ולבקר את האסיר שכתב אותו בדמו. ההמתנה המתמשכת למנהל הכלא כדי להשיג את האישור המיוחל לביקור מזכירה את כתבי קפקא, כמו גם המפגש עם האסיר הפוליטי הגווע, בולשביק לשעבר.
סרטו של לוזניצה הוא סיפורו של אדם שנלכד בכבלי ההיסטוריה. מי שהוא חלק מהמערכת השלטונית המדכאת, ומגלה באיחור ניכר את המשמעויות של זה. האם אנחנו אמורים לחוש חמלה כלפי מי שמשרת את המערכת, ונדמה כאילו הוא היחיד שמאמין עדיין בשלטון החוק? איפה משתלב מושג האחריות ככל שזה נוגע להיותך חלק ממערכת מעוולת ולאמונתך שאין זה באמת כך? אמונתו העיוורת והטרגית של הפרקליט הצעיר (אלכסנדר קוזנצוב) בתקפות המוסרית של מערכת מסואבת מובילה אותו עד מוסקבה, במסע קפקאי אל שערי החוק - כאן בדמותו של התובע הכללי הנוקשה - כדי לחשוף בפניו את סיפורו העגום של האסיר שפגש.
3 צפייה בגלריה
"שמש העמים" משגיח מלמעלה. מתוך "סיפורם של שני פרקליטים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"שני פרקליטים" מבוסס על ספר מאת גאורגי דמידוב, פיזיקאי וסופר רוסי שבעצמו נעצר בתקופת הטיהורים והוחזק משך 14 שנה בגולאג, בתנאים קשים מנשוא. כתביו הוחרמו, ורק בשנת 2008, כ-20 שנה לאחר מותו, הם ראו אור לראשונה על ידי בתו. הצפייה בסרט היום אינה מנותקת מהנעשה ברוסיה תחת שלטונו של פוטין, אך גם כאשר צופים בו בישראל - למרבה הצער, בתי קולנוע לב, מפיצי הסרט, החליטו שלא להוציא להקרנות סדירות אלא להקרנות מיוחדות בלבד - קשה שלא להיחרד מהמחשבה שהעבר המתואר בו הוא העתיד הלא-רחוק כאן. מעט מאוד קורה בסרט הזה מבחינה דרמטית: הפרקליט הצעיר ממתין ממושכות לפגוש את האסיר, ואז הוא יוצא לנסיעה ארוכה ברכבת למוסקבה, ואז הוא מחכה עד בלי קץ עד שדלת לשכתו של התובע הבכיר תיפתח בפניו, ואז הוא יוצא בדרכו חזרה. ההמתנות והמסעות האלה הולכים ונטענים באימה בירוקרטית שאינה רק קפקאית אלא גם המחשה מצמררת של הרדוקציה שעובר הסובייקט האנושי לכדי חרק הנמעך בידי המערכת הפוליטית.
התובע הצעיר נפגש עם התובע הראשי (אנטולי בלי) ששמו, אנדרי וישינסקי, היה ידוע לשמצה ברוסיה הסטליניסטית. אם הוא תמים עד כדי כך להאמין שהמערכת שכלאה ועינתה את האסיר שאותו פגש היא גם זו שתסייע לו - הרי שתמימות זו אינה אלא ביטוי נוסף לאשליה האידיאולוגית המאפשרת למנגנון הדיכוי לפעול במסווה של חוק. לוזניצה מיטיב לבנות את האווירה הקפקאית הנוכחת במסדרונות של הבירוקרטיה של החוק: גבר מסתורי המתעקש שהם נפגשו פעם ומזמין אותו בחביבות-יתר לבקר במשרדו; או מזכירו של התובע הראשי שקורא בכל פעם לאחד הגברים הממתינים לאדונו לבוא ולהיכנס. התובע הראשי נדמה כמו האיש היחיד שיכול לעזור לתובע הצעיר - האם הוא אחד משני הפרקליטים שאליהם מתייחסת הכותרת? - וגורלו של האיש הבלתי-מנוסה נגזר מרגע שהוא לא מבין את המערכת שבשירותה הוא פועל.
3 צפייה בגלריה
מנגנון הדיכוי פועל במסווה של חוק. מתוך "סיפורם של שני פרקליטים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
לוזניצה, שהתארח לאחרונה בפסטיבל הסרטים בערבה ובביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ביים עד כה חמישה סרטים עלילתיים ושלל סרטים תיעודיים המבוססים על חומרים ארכיוניים. מרבית סרטיו התיעודיים עוסקים במלחמת העולם השנייה, בסטליניזם ובמלחמה הנוכחית באוקראינה (הוא עצמו נולד בבלארוס, גדל באוקראינה ועבד ברוסיה, לפני שעזב לגרמניה). זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, לוזניצה סולק מהאקדמיה האוקראינית לקולנוע לאחר שהצהיר בפומבי על התנגדותו לחרם גורף על עמיתיו הקולנוענים הרוסים, בהם כאלה שהתנגדו וממשיכים להתנגד לפשעי משטר פוטין. סירובו לאמץ את הרטוריקה הלאומית האוקראינית הובילה לכך שנתפס בעיני הנהגת האקדמיה כ"קוסמופוליטי" - מה שהוביל להדחתו. סרטיו - בעיקר אלה התיעודיים - נדרשים לוויזואליה ארכיונית כדי להרהר על יכולתו של הקולנוע לזכור ועל אופני הייצוג של מלחמה. כאלה הם "היסטוריית הטבע של ההרס" (2022), על פי ספרו של ו"ג זבאלד, העוסק במכונת המלחמה ובדינמיקה של ההרס דרך חומר ארכיוני ממלחמת העולם השנייה; "באבי יאר, קונטקסט" (2021) שמביא את סיפור טבח היהודים שהתרחש באתר שבשם הסרט בספטמבר 1941; ו"הלוויה ממלכתית" (2019) שמתאר את פולחן האישיות סביב סטאלין דרך לווייתו הספקטקולרית.
"סיפורם של שני פרקליטים" משתלב היטב בשיח על אודות מלחמה והיסטוריה שמייצרים סרטיו הבדיוניים והתיעודיים של לוזניצה. שניים מסרטיו העלילתיים הקודמים הוצגו בישראל: "דונבאס" (2018) המורכב מ-13 אפיזודות המתרחשות באיזור המריבה שבכותרת; ו"בתוך הערפל" (2012) המספק הרהור פילוסופי על ברבריות ואופורטוניזם בתקופת מלחמת העולם השנייה. סרטו הנוכחי עוסק בפרט המוצא עצמו לכוד ואבוד במערבולת היסטורית של טרור מדינתי ובירוקרטיה; אידיאליסט שאינו מזהה את היותו שותף לאחריות מעצם היותו חלק מהמערכת; דמות טרגית שאינה מבינה שהאסיר הנוטה למות שאותו היא פוגשת בתחילת הסרט הוא-היא עצמה – בעתיד.
3 צפייה בגלריה
לא מנותק ממה שקורה בישראל. מתוך "סיפורם של שני פרקליטים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
כפילות היא אכן אחת התמות של הסרט הנהדר הזה. שימו לב לקשיש בעל רגל העץ שהתובע הצעיר פוגש ברכבת, בדרכו למוסקבה, בסצינה שכמו לקוחה מאחד מסיפוריו של גוגול. אלכסנדר פיליפנקו שמגלם אותו הוא גם האסיר מהתחלת הסרט. שני הפרקליטים שבכותרת הם, אולי, מי שהתובע הוא עתה (נחוש להילחם מול המערכת) ומי שהוא יכול להפוך לו – וישינסקי, פרקליט המשטר שהחוק אצלו הוא אמצעי של טרור. וישנה עוד כפילות, בדמויותיהם המשעשעות של שני גברים זרים שהוא פוגש ברכבת בדרכו חזרה ממוסקבה. לוזניצה מגיע בסצינות המשותפות להם לשיאים של אימה הנובעת מחביבותם המעושה; והאימה הזו לופתת אותך מראשיתו של הסרט, שהרלוונטיות שלו להווה – לא רק של רוסיה, אלא גם במקומות אחרים באירופה, ולמרבה החשש אולי גם אצלנו – הולכת ומתבהרת תוך כדי צפייה.
