"עסקים כרגיל" (Normal) הוא מערבון ספגטי מודרני שמתרחש בעיירה מושלגת בשם נורמל ששום דבר בה, מסתבר, הוא לא באמת נורמלי והעסקים ממש לא כרגיל. הגיבור הוא בן דמותו של האיש ללא שם נוסח קלינט איסטווד, וההתרחשות מזכירה במקום ובאופי את "פארגו" של האחים כהן. עובדה: לשריף המנוח של נורמל-טאון קוראים גונדרסון – בדיוק כשמה של החוקרת המשטרתית ההרה שגילמה פרנסס מקדורמנד בסרט הנהדר ההוא. וכן, לגיבור פה קוראים יוליסס – שם קצת מחייב עבור אדם כבוי שנדמה כאילו כל מה שהוא רוצה זה להיעלם בחור הנידח במינסוטה שאליו הוא מגיע כממלא מקום השריף.
טריילר: "עסקים כרגיל". באדיבות סרטי יונייטד קינג
"עסקים כרגיל" הוא גם סרט חדש של בן וויטלי, שהקולנוע המדמם שלו הביא לו לא מעט אוהדים, בהם אני. סוג של קולנוע גנגסטרים בריטי קלאסי, אפל ומצויד בהומור שחור, המחווה לעיתים לסרטי פשע אסיאתיים – מה שמוצא ביטוי מובהק ביצירה שלשמה התכנסנו. עם זאת, דווקא אחד מסרטיו יוצאי הדופן, "שדה באנגליה" (2013), פנטזיית אימה שקורית במאה ה-17, הוא האהוב עלי במיוחד . סרטו הנוכחי הוא בדיוק כל מה שאפשר לצפות לו מסרט של וויטלי – כולל האלימות הקומית המופרזת והשפעות סרטי הפשע הבריטיים של שנות ה-70 – אבל בערך אחרי כמחצית השעה הוא פונה לכיוונים מפתיעים שמזכירים, כאמור, מערבוני ספגטי. החיבור הזה יוצר סרט מהנה מאוד שאינו מתנחל על המסכים מעבר לטווח הדקות הרצוי, 90. בימים האלה, המעט הזה הוא הרבה.
בוב אודנקירק ("סמוך על סול") מגלם פה את ממלא מקום השריף שמגיע לעיירה נורמל עד שיבחר איש חוק קבוע. אפשר היה לדמיין את ליאם ניסן בתפקיד הזה, אבל אודנקירק באמת נראה כמו שום דבר לכתוב עליו הביתה. בכל זאת, הוא מר "סתם אחד", אותם צמד סרטים משעשעים שמצאו אותו כאיש הכי שגרתי בעולם, מר עסקים כרגיל, שמתגלה כחיית מלחמה של איש אחד ברגע שמישהו מפר את השגרה המשמימה שלו.
כדי שלא לחשוף את הטוויסט שבמרכז העלילה נציין רק שיוליסס מאמין שהעיירה אליה הוא הגיע היא אכן המקום הכי משעמם בעולם. אמנם בתחילת הסרט אנו פוגשים באיש יאקוזה שכדי להוכיח את נאמנותם אליו תובע משלושה מאנשיו לכרות את הזרת שלהם. מה קורה לאחד שמהסס – אתם יכולים לנחש לבד. נציין עוד ששלוות העיירה מופרת בעקבות שוד בנק כושל בו מעורבים זוג שודדים מבולבלים (ברנדן פלטשר ורינה ג'ולי). הסיבוך העלילתי שמערב את השלושה – שני השודדים ושריף יוליסס – עם היאקוזה מזכיר את סרטו המופתי של דון סיגל, "צ'ארלי ואריק" (1973), שבו שודד וולטר מת'או סניף בנק נידח שנראה תמים רק לכאורה. אבל זה לא הטוויסט האמיתי בסיפור.
מה שיפה ב"עסקים כרגיל", שאת התסריט לו כתב דרק קולסטד שרקח גם את סרטי ג'ון וויק ו"סתם אחד", הוא אוסף הדמויות שבו. כל אחת פרובינציאלית מספיק אך גם חשודה בדרכה כדי שלא להיראות מי שהיא באמת. בעלת הפאב המקומי (לנה הידי) שהיא קלישאה של האישה הקשוחה והבודדה; ראש העיירה בגילומו המשעשע של הנרי ווינקלר שהוא קלישאה של פוליטיקאי מקומי; וישנו פה אפילו אייל ענק שמפזר כתמי צבע אדום כרמז לעתיד להתרחש. כולם מאוד חביבים אבל גם מספיק אקסצנטריים כדי שנחשוב שהעיירה הזו היא לא מה שהיא באמת.
חלקו הראשון של הסרט מפזר, אם כך, רמזים שיהפכו בחלקו השני לחגיגה אמיתית של carnage. דמותו של אודנקירק בסרט מזכירה כאמור את אלה שגילם קלינט איסטווד במערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה. יש לו איזה סיפור אפל בעברו שאינו אלא פרודיה על הדמויות המצולקות שהיו מזוהות עם איסטווד בתפקיד הזר-ללא-שם (גם במערבונים שהוא עצמו ביים והושפעו בדרכם מאלה של לאונה). אבל אודנקירק מביא עמו משהו אחר: לא התגלמות מיתית של צדק, אלא איש רגיל שרק רוצה להחזיר את הדברים למצבם הקודם. ובשביל זה צריך לעשות כמה דברים מאוד לא שגרתיים. האנושיות והלא-כלומיות שלו נדמים אף הם כמאפייניה של דמות מיתית; כזו שרוצה להיוותר באלמוניותה.
אודנקירק הוא הזר שלגמרי במקרה מוצא עצמו מטהר את העיירה השכוחה. ישנם בסרט רגעים מעט מוזרים: יוליסס-אודיסאוס משאיר הודעות קוליות שאינן זוכות למענה לאשתו, פני-פנלופה. מה כל זה אומר? לא לגמרי ברור. הסרט לא ממש הופך את האודיסיאה למקור השראה, ולמעשה ההודעות אינן אלא תירוץ קלוש למדי ל-ווייס-אובר שאמור להציג לנו משהו מעייפותו הקיומית של הגיבור; ואודנקירק מגלם אותו בחן רב כל כך שקשה שלא לאהוד את הדמות הזו. הנה עוד סיפור בכיכובו על שיקומה של הגבריות הלבנה. "עסקים כרגיל" מציע, במידה מסוימת, את מה שכותרתו העברית מבטיחה: כבר קנינו את מה שיש לו למכור, אבל כאשר באה הזדמנות הולמת – למה בעצם לא שוב? וההזדמנות שמציע סרטו של וויטלי בהחלט שווה את זה.
