ניסיון העיבוד השלישי של סדרת משחק המחשב "סטריט פייטר" (Street Fighter) כושל בניסיונו להיות דברים סותרים. הבמאי קיטאו סקוראי מנסה ליצור קומדיית לייב-אקשן טראשית שקורצת לקהל שגדל על משחקי הארקייד בשנות ה-90, אך גם דרמת אנימציה על אחים חורגים, קרע בעקבות אובדן, והפיתוי להשתמש בכוח אפל. דיס-סינרגיה שבה שתי גישות מחבלות זו בזו באופן מהותי. התוצאה היא קומדיה לא ממש מצחיקה, דרמה מגוחכת, ואקשן סינתטי שלא מצדיק את הכמעט שעתיים שהוא גוזל מהצופים.
"סטריט פייטר" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט )
סדרת המשחקים של חברת קאפקום נחנכה ב-1987, אבל הפריצה ההיסטורית התרחשה עם יציאת Street Fighter II (1991) שהפך לאחד ממשחקי המחשב המשפיעים והמצליחים בכל הזמנים (הכנסותיו מוערכות ב-10 מיליארד דולר). ההצלחה נבעה ממערכת לחימה משוכללת שתגמלה מיומנות בתזמון מדויק, זיהוי דפוסי לחימה, ושימוש בקומבינציות קטלניות.
עד היום נוצרו בסדרה שישה משחקים מרכזיים ועוד מספר עצום של גרסאות, עדכונים ומהדורות ביניים. לצד משחקי המחשב צמח יקום נלווה: סרטי אנימציה אמריקאיים ויפניים, סדרות מנגה וקומיקס, ואפילו משחקי קלפים. האיקוניות של דמויות המשחק הובילה להופעות אורח בסרטים כמו "ראלף ההורס" ו"שחקן מספר אחת". המותג הצליח להישאר רלוונטי במשך עשורים בגלל שיוצריו הבינו שיתרונו בפשטותו: הדמויות הן בראש ובראשונה גופים בתנועה, והמגרש הוא זירה שבה האישיות מתגלה באמצעות פעולה.
למשחקי המחשב היו עד היום שני עיבודים קולנועיים. "סטריט פייטר" (1994) הפך את ז'אן-קלוד ואן דאם לגוויל ואת ראול ג'וליה לנבל מ. ביזון. התוצאה נקטלה על ידי מבקרי הקולנוע אך ברבות השנים צברה מעמד פולחני בקרב חובבי טראש קולנועי. ב-2009 הגיע "סטריט פייטר: האגדה של צ'ון-לי" שביקש להעניק לדמות הנשית הבולטת בסדרה סיפור מקור. ניסיון עגום להמיר את הצבעוניות ואת ההגזמה במותחן נקמה נטול חיות, ששעמם גם את המעטים שמצאו ערך בעיבוד הראשון.
מתוך "סטריט פייטר"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
"סטריט פייטר" של 2026 מבקש לשלב את שני קודמיו: עלילת לייב-אקשן עם ליהוק מצועצע והגזמה חזותית, יחד עם אנימציה שבה יש לדמויות מניעים רגשיים ופאתוס דרמטי. התוצאה היא התנגשות חזיתית בהפקה שעלותה 82 מיליון דולר.
הסרט נפתח ב-1987, השנה שבה יצא המשחק הראשון, בארבע דקות של פלשבק אנימה. ריו (אנדרו קוג'י) וקן מאסטרס (נואה סנטינאו), שני אחים מאומצים וחניכיו של המאסטר גוקן (דון לי) מתמודדים עם אובדן המורה שלהם ועם השלכותיו של עימות הרסני עם הדמון אקונה (המתאבק ג'ו אנואי, המוכר בשם הבמה רומן ריינס). גל האנרגיה שנקרא הדוקאן(Hadouken), אחד המהלכים המזוהים עם המשחקים, הוא מהלך העוצמה של ריו שעשוי להוביל לטרנספורמציה ל"ריו האפל". אלו רעיונות מוכרים היטב בתרבות הפופולרית. הפחד מפני כוח גדול מכדי לשלוט בו, והאפשרות שהגיבור ייכנע לצד האפל, מזכיר את המיתולוגיה של מלחמת הכוכבים. אין טעם לצפות לקונפליקט מפותח היטב, ריו אמור להיות לוחם שנקרע בין שליטה עצמית לבין מפלצת פנימית, אבל זו קליפה עלילתית נטולת תוכן.
קן, בשונה מריו חמור הסבר, הוא מעין בימבו חלול מוח של אומנויות לחימה. הקריירה שלו הידרדרה ממעמד של לוחם רציני להופעות ראווה ולפרסומות למותגים. יש כאן פוטנציאל לקומדיה מוצלחת על אלוף שהפך למוצר מסחרי, מעין וריאציה על עיצוב דמותו של קן בסרט "ברבי". אך הסרט אינו יודע אם ללעוג לו, לרחם עליו או להכתיר אותו מחדש כגיבור.
מתוך "סטריט פייטר"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
קן וריו חולקים טראומה, חברות שנשברה ותחושה הדדית של נטישה. הדינמיקה מזכירה קומדיות על גברים שאינם מסוגלים לדבר ישירות על רגשותיהם, ולכן מעדיפים להכות זה בזה עד שהפיוס נעשה בלתי נמנע. יש בה גם גוון הומו-ארוטי שמנותב לבדיחות גסות ולרמיזות ילדותיות על גבריות ומיניות. מצד שני, כשדמויות בעובי קרטון כל ניסיון להתייחס ברצינות למה שקורה בין הדמויות הוא מגוחך למדי. צ'ון־לי (קאלינה ליאנג) שאמורה להשלים את המשולש הדרמטי, היא סוכנת אינטרפול המסתירה את מטרתה האמיתית: לנקום בדיקטטור מ. ביזון (דייוויד דסטמלצ'יאן) שרצח את אביה. דמותה נדחקת שוב ושוב לתפקיד הגלגל השלישי. שני הגיבורים עסוקים ביחסיהם ולא נראה שמי מהם מגלה בה עניין של ממש.
הקו העלילתי של הלייב-אקשן מתרחש בהווה ותופס את רוב משך הסרט. קן וריו נקלעים לטורניר לוחמי העולם שאותו מארגן מ. ביזון בניסיונו להשתלט על כוחותיו של ריו. צ'ון-לי שואפת לנקום, ואקונה מאיים על הזוכה בתחרות. מלוות אותם דמויות מוכרות מהמשחקים כשהן מעוצבות כקריקטורות בתחפושות: זנגיף הרוסי (אוליבר ריכטרס), לוחם הסומו הונדה (הירוקי גוטו), גוויל (קודי רודס) בלנקה (ג'ייסון מומואה), בלרוג (הראפר פיפטי סנט) וגה (אורוויל פק). גם כאשר הליהוק מצליח לעורר חיוך, הדמויות עצמן נותרות ברובן אביזרים בתצוגת תחפושות. הסרט מציג אותן, מסמן וי על הופעתן וממשיך הלאה, בלי להפוך את המפגש ביניהן לאירוע קולנועי שממצה את הפוטנציאל (לפחות זה המכוון לקהל היעד של חובבי המשחקים).
מתוך "סטריט פייטר"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
סקוראי מבקש לשחזר את רוח הטראש של סרטי פעולה שנוצרו עבור מדפי ספריות הווידאו בשנות ה-90. הוא משלב שירים מוכרים של העשור ( What's Up? של 4 נון בלונדס מככב), ליהוק של דמויות משנה שאמור לשעשע את קהל היעד (הקומיקאי אריק אנדרה, הסטנדאפיסט/פודקאסטר אנדרו שולץ), וקריצות לקהל שכבר מכיר את הדמויות מהמשחקים. זהו ניסיון למכור למילניאלס, שכיום כבר נמצאים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, רגרסיה נוסטלגית לתקופה שבה פאה מגוחכת ופיצוץ דיגיטלי הספיקו כדי להלהיב את הילדים שהם היו.
במקרה זה הקסם של סרטי טראש מהילדות עשוי להיראות במבט בוגר כלא יותר מעבודה מרושלת וירודה. עריכה תזזיתית שאינה מאפשרת לבדיחות לעבוד ודרמה שטוחה. סצנות הקרב, שאמורות להיות האטרקציה המרכזית, משלבות בין חבטות גנריות, אפקטים ממוחשבים ותנועות המחקות באופן מכני את המשחק. אם בסרט "סטריט פייטר" רוב סצנות הלחימה משעממות – זו בעיה רצינית.
