"קדימה" (Onward), הפיצ'ר ה-22 של אולפני פיקסאר, משתמש בלא מעט אלמנטים שמזוהים עם סרטי האולפן – סרט מסע, איחוי של קשרים משפחתיים, ערב רב ומגוון של יצורים, שמרנות נרטיבית וערכית עם קורטוב של שאר רוח. אם זה לא נשמע תיאור מתלהב במיוחד, אז זה לא כל כך באשמת הסרט כמו באשמת האולפן שקלקל את הצופים עם רף המצוינות של סרטיהם הטובים ביותר. "קדימה", מהנה ככל שהוא, אינו אחד מהם.

חלפו שלוש שנים מ"קוקו", סרט האנימציה המקורי (כלומר, לא חלק מסדרה) האחרון של האולפן. כמה היה משמח לגלות סרט אנימציה שאפתני ומעז כמו "וול-אי" או "הקול בראש", מרגש באופן עמוק כמו "למעלה" או מבוצע בשלמות של אפיון דמויות ותיזמון קומי כמו "רטטוי". "קדימה", לעומת זאת, נראה כתוצר של שימוש בנוסחה. שימוש מושכל, שנעשה בלא מעט תשומת לב לפרטים, ועדיין – נוסחה.
הבמאי הוא דן סקנלון שפיצ'ר האנימציה הקודם והיחידי שביים היה "בית ספר למפלצות", ההמשך הבינוני של "מפלצות בע"מ" מ-2013. העלילה של "קדימה" מתרחשת בתוך עולם פנטזיה, אך היא מעוגנת בחוויות רגשיות שמקורן בביוגרפיה של סקנלון. בכתיבת התסריט חברו אליו שני תסריטאים בעלי רקורד מוגבל – ג'ייסון האדלי וקית' בונין (שכתב לגרסה האמריקאית של "בטיפול").
העלילה מתרחשת בעולם פנטזיה שהוא בה בעת וריאציה נוסטלגית על פרבר אמריקני של שנות ה-80. העולם גדוש ביצורים פלאיים – אלפים, ציקלופים, קנטאורים, טרולים, פיות ודומיהם, אך חייהם נראים דומים להפליא לחיים אמריקניים ממוצעים. פעם העולם היה מקום של קסם, אך הופעת הטכנולוגיה הפשוטה והיעילה דחקה את הקסמים המסובכים והלא צפויים. מזה שנים שכל הגזעים חיים יחד תוך ריסון תכונותיהן הייחודיות בתוך הבנאליות של חיי הפרברים. זה קצת מזכיר את "זוטרופוליס" עם יצורי פלא במקום חיות, אך אין ל"קדימה" פרספקטיבה מעניינת במיוחד על הקיום המשותף של יצורים אלו, אלא התמקדות, בנוסח ספילברגי, בחסך רגשי המוביל למפגש מחודש עם הקסם.
קדימהקדימה
"קדימה"
איאן לייטפוט (תום הולנד) הוא אלף שהגיע לגיל 16. הוא לא זכה להכיר את אביו שנפטר ממחלה בינקותו. הוא חי עם אחיו הבכור בארלי (כריס פראט) שנמצא בפאזת בטלה לאחר סיום התיכון, וביחד עם אימם המסורה לוריל (ג'וליה לואי-דרייפוס) ובן זוגה, קנטאור חביב ומרובע באופיו בשם קולט ברונקו (מל רודריגז).
ביישנותו של איאן מקשה על פיתוח קשרים חברתיים, ונוכחותו המביכה של בארלי לא מסייעת בכך. האח הוא גיק פנטזיה מוחצן ובטלן, מעין שילוב מתלהב של "מטאל הד" וחובב משחקי "דרקונים ומבוכים" (שבעולם של הסרט הם גם היסטוריה נשכחת). טיפוס המזכיר את הפרסונה האובר-מתלהבת של ג'ק בלאק בסרטים כמו "רוק בבית הספר" ו"מפרט הגורל". עד שאיאן אוזר אומץ להזמין את בני כיתתו למסיבת יום ההולדת, מגיע בארלי עם הוואן המקושקש שלו ומפדח את האח. אבל כשיגיע הרגע לצאת למסע לעבר הקסם, הידע של האח בדברים "חסרי ערך" יתגלה כמאוד משמעותי.
לרגל יום הולדתו, איאן מקבל מאימו מתנה שהשאיר לו האב למועד בו יגיע לגיל הבגרות. זהו מטה קוסמים, וגביש נדיר שבאמצעותו ניתן לבצע קסם חד פעמי ומיוחד: להחזיר את האב לחיים למשך 24 שעות. למרות שלאיאן יש כישרון טבעי, שילך ויתפתח במהלך הסרט, הוא רחוק מלבצע את הקסם המסובך. במקום זאת הוא מצליח לבצע "חצי קסם" המאפשר רק לחציו התחתון של גוף האבא להתממש. בדימוי קצת מקאברי, האב נמצא שם אך אין לו גוף מלבד רגליים. הוא לא רואה או שומע, ויכול לתקשר רק באמצעות מחוות של פלג הגוף התחתון ורקיעות בנעליו.
קדימהקדימה
"קדימה"
מה שנדרש הוא "קווסט", מסע הרפתקה בחיפוש אחר גביש נוסף שבו יהיה ניתן להשלים את הקסם ולעשות זאת תוך פחות מ-24 שעות כדי לקבל כמה שיותר מהזמן שנותר עם האב. איאן ובארלי יוצאים לדרך שבמהלכה נפגוש יצורי פנטזיה בתוך עולם של עבודה והתנהלות המוכר היטב לצופים. כך, לדוגמה, המנטיקור – מפלצת מעוררת אימה המורכבת מקומבינציה של ראש אדם, גוף אריה, זנב עקרב וכנפיים. כאן המנטיקור נקראת קורי (אוקטביה ספנסר), והיא בעלת מסעדת דרכים המיועדת לכל המשפחה. או הפיות שתופענה בצורה הלא מתקבלת על הדעת של חבורת מלאכי גיהינום זעירים ועצבניים במיוחד. וכך הלאה.
חלק משמעותי של הגגים מתבסס על נוכחות חצי הגוף של האב, המתלווה לשני האחים במסעם. המוגבלות המוחלטת שלו מייצרת מעמדים שמזכירים את "סוף שבוע אצל ברני" (1989) הקומדיה הפרועה בה שני צעירים גוררים ממקום למקום את הגופה של הבוס שלהם. עד כמה שניתן, השימוש בחצי אבא ב"קדימה" שומר על גבולות הטעם הטוב. זה לא מדגדג את המקאבריות הסוריאליסטית והיצירתית של השלדים שהיו "בקוקו". אך גם אם אין בסרט הברקות מדהימות העלילה קולחת ומהנה.
לכאורה נראה שזהו סרט מסע בתבנית השבלונית של מפגש עם האב שאותו הגיבור לא הכיר. אך הסרט מסיט את המהלך הזה לקראת סופו. מבלי להסביר מה בדיוק נעשה אומר שזו בחירה יפה וראויה (ומעוגנת במה שקרה בסרט עד אותו שלב), והמידה המסוימת הזו של מקוריות גם מעוררת רגש. לא פיקסאר בגדולתם, אבל חובבי סרטי האולפן יפיקו ממנו הנאה רבה.