גם מינוריות היא קלישאה. את ההוכחה לכך מספק סרט הביכורים של נמרוד אלדר, "היום שאחרי לכתי", שהקרנת הבכורה העולמית שלו נערכה בפסטיבל ברלין אשתקד, ולאחרונה הוא אף נרכש לשידור על-ידי HBO. ברכות. אבל צפייה חוזרת בסרט אינה משנה את ההתרשמות הראשונית. זהו סרט המבוסס על מניירות מינימליסטיות של שתיקות, מבטים בוהים, וחלונות אטומים שמבעדם משקיפות הדמויות. אלה אמורות להעניק לו מראית עין של עומק רגשי ומורכבות – דברים שנעדרים ממנו לחלוטין.
הפתיחה מבטיחה. אנו מתוודעים לדמות בעלת מקצוע חריג למדי – וטרינר בספארי. זהו יורם גולן (ותיקי הקולנוע הישראלי ודאי זוכרים את האיש בשם זה, שעמד משך שנים רבות בראש מרכז הסרט הישראלי) – גבר אלמן ואב לבת יחידה, שהדינמיקה ביניהם מבוססת בעיקר על שתיקות עוינות ותשובות חטופות מצד מי שלא ממש הצליחה להתגבר על הטראומה של אובדן האם ממחלה.

אירוע דרמטי באישון לילה שולח את האב ובתו למסע אל משפחת האישה-אם המנוחה, ביישוב בבקעה, סמוך לים המלח. שם אנו פוגשים בדימוי סימבולי של משפחה ומדינה בקריסה. אנדרטה לזכר חלל צה"ל שיד נעלמה משחיתה אותה, מצב כלכלי נואש כתוצאה מחרם של ה-BDS על סחורות שמקורן בשטח כבוש, חקלאי אלים, נער חרש, סבתא בכיסא גלגלים, קברה של האם, וסכנת בולענים שאחד מהם מאיים לבלוע אל תוכו את הנערה המנותקת והמכונסת בעצמה. הכל נועד כדי לשרת את הגאולה ההדדית שיחוו האב ובתו בהמשך.
בדרך הלוך מתעקש האב לנהוג. בחזור – הבת היא שנוהגת. ארוכה הדרך, וקשה, אבל על מוטיב המכונית כסמל לדינמיקה המשפחתית לא מוותרים כאן. כך זה היה ב"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, "מדורת השבט" של יוסף סידר ו"איים אבודים" של רשף לוי – כולם נדרשו אל הדימוי המשומש הזה כביטוי לניכור ולחוסר תפקודו של התא המשפחתי, בעיקר נוכח היעדרותה הטרגית או קריסתה של דמות האב. כאן, אמנם האם היא זו שמתה, אבל האב, כך אנו אמורים להבין, הוא זה שמתקשה למלא את החלל הרגשי שנפער בחייה של בתו.
האב הוא מנשה נוי, הבת – זוהר מידן. שניהם מצוינים (אף שגילה של מידן כפול כמעט מזה של הנערה בת ה-17 שהיא מגלמת כאן, היא משכנעת מאוד). כאשר הם מגיעים אל המושב, בחלקו השני של הסרט, תוהה הבת מדוע בכלל הגיעו לשם. זוהי שאלה טובה, שכן התסריט מתקשה לענות על כך. למעשה, לא הרבה קורה במהלך המפגש המשפחתי מהגיהינום הזה, ולא ברור כיצד מי מהדמויות הנוספות משקפת לאב ולבתו את הבעייתיות שבמערכת היחסים ביניהם.
היום שאחרי לכתיהיום שאחרי לכתי
היום שאחרי לכתי
(צילום: איתי מרום)
ישנה כאן סצנה שמתייחסת מפורשות לחלום הילד הבוער שמופיע ב"פשר החלומות" של פרויד, ועוד מפגש חסר פשר עם קוסם צעיר, שהאב ובתו אוספים אל מכוניתם בדרכם לדרום. אחרי שתיקה מעיקה למדיי, מתחיל האב להתעניין אצל הקוסם איך מבצעים את טריק כיפוף הכפיות, וזה מסרב לגלות ובחיוך אניגמטי של חתול צ'שייר רק מוכן להגיד שלא מדובר אלא באחיזת עיניים פשוטה. וזו, אולי, בעייתו העיקרית של "היום שאחרי לכתי" – התחושה שהתסריט של אלדר (שבנוסף לבימוי, גם ערך, היה שותף להפקה ועיצב את הפסקול) מנסה להעניק לסיפור הקאמרי שבמרכזו עומק ומורכבות שפשוט אין בו. היומרה הולכת ומשתלטת עליו.
כאשר מסתיים הסרט, אתה מוצא עצמך תוהה על מה הוא בעצם. מה אלדר מבקש לומר על התא המשפחתי, על הדינמיקה שבין האב ובתו, על התמודדות עם טראומה ואובדן. הסרט גם לא נדרש ביתר תשומת לב אל מקצועו של האב – והתוצאה היא שמה שנראה מבטיח ואף אקסצנטרי בתחילת הסרט, אינו זוכה לפיתוח מעניין בהמשכו. "היום שאחרי לכתי" נדמה, על כן, כתרגיל במלנכוליה בסיסית. סרט שנועד לאפשר לשחקניו לעטות מבע מתמיד של ניכור ואפטיות, שמתחלף בהמשך בנימה קלה של רגש ורוך.
שחקני המשנה טובים, ובראשם אלון נוימן כדוד הנרגן ומירי אלוני כסבתא. ערן נעים, שנצפה לאחרונה ב"עיניים שלי" כשוטר, מתארח כאן בתפקיד זהה. ישנה בסרט סצנה מצמררת שבה מתאר האב לבתו את מה שהיה קורה לו הייתה מתה, והאיפוק המדויק שבו נוי, מידן ואלדר מעצבים אותה ראוי לכל שבח. זהו הרגע שבו אתה מקווה שהסרט ילך ויעצים את הקשר המורבידי המתהווה בין השניים, אבל הרגע הזה פשוט נבלע ונעלם לו בסתמיות הרגשית שמאפיינת את הסרט כולו.