ישנם סרטים שתוך כדי הצפייה בהם עולה תחושה נפלאה של גילוי: של יוצר, של סרט, של קונספט. בסרטים האלה מתרחשת אלכימיה שהופכת את הסיפור, השפה, הרעיון, למשהו אינטגרלי ומנומק, כזה שעושה שימוש בחומרים הכי מוכרים שיש אבל בורא אותם מחדש כך שנדמה לך שאתה צופה בהם לראשונה. סרטים שהתפיסה העומדת בבסיסם נראית, על פניה, מופרכת ומאולצת, אבל פחות משתי דקות אל תוכם אתה פשוט נשאב, ונהנה. קודם כל נהנה. מאוד. "העיר הזאת", סרטו של עמית אולמן, הוא גילוי שכזה.
"העיר הזאת" - טריילר
אני מודה, איכשהו החמצתי את ההייפ סביב "העיר הזאת", שהחלה כהצגת פרינג' בתיאטרון האינקובטור הירושלמי והיא אופרת הראפ העברית הראשונה. גם ההיכרות שלי עם סצנת הראפ והפואטרי סלאם (שירה מדוברת) בישראל היא מוגבלת למדיי. לכן הופתעתי מהאופן השנון שבו העיבוד הקולנועי נדרש אל הפילם נואר הקלאסי ומתרגם אותו לאורבניות המקומית. הסרט אף מצליח ללכוד את המקצב והשפה הנוארית של ריימונד צ'נדלר, ולגרום לזה להישמע נפלא בעברית. לא פחות מכך: הוא נעשה במימון המונים באמצעות הדסטארט (כך גויסו למעלה מ-300 אלף שקל), נתמך בהתחלה על ידי קרן דרום והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ובתקציב כולל של כ-1.5 מיליון שקל וסטודנטים-מעריצי ההצגה שבאו לעבוד על הסט, הוא נראה ונשמע פשוט מצוין (הצילום הוא של מישה פלטינסקי). אשכרה, לא ראיתי את הסרט הזה בא.
העלילה מתרחשת במה שהיא ספק תל אביב, המשלבת בין המראה הנוארי הלילי והצבעוניות של ההיפ-הופ. ג'ו חלפון (אולמן) הוא בלש פרטי סטייל בוגרט שנשכר על ידי צעירה מסתורית, שרה בנט (מוריה אקונס בתפקיד הפאם פאטאל) לאתר את אחותה שנעלמה. ג'ו ושותפו ג'ק מקנמרה (עומר הברון/ג'ימבו ג'יי) מוצאים את גופתה של האחות בדרום העיר, ומפה לשם נרצח גם ג'ק כאשר העקבות מובילים אל מלך הפשע של העיר, אדם שאיש לא זכה לחיות אחרי שפגש אותו, הקרוי מנשה. על הדרך יצוצו במשרדו של ג'ו גם בלש משטרה מפוקפק בשם שלומי מקמרפי (אלון נוימן הנהדר), ועבריין מסוכן וסליזי, ברנבי שמעוני, שדמותו מזכירה את זו של ג'ואל קאירו שגילם פיטר לורה בסרטו של ג'ון יוסטון, "הנץ ממלטה" מ-1941 (עידן אלתרמן מחקה אותו בצורה מושלמת בסצנה שהועתקה מסרטו של יוסטון).
כן, רוחם של דשיאל האמט ו"הנץ ממלטה" מרחפת מעל הסרט (המילה "ציפור" אפילו נהגית כאן, למרות שאין פה שום חיפוש אחר אוצר בלום הטמון בקרביו של פסל ציפור מלטזית שחורה). גם נקודת המוצא של הסיפור לקוחה מהספר והסרטים שנעשו על פיו (בשנת 1931 נעשתה הגרסה הראשונה בבימויו של רוי דל רות'). אבל סרטו של אולמן אינו ניסיון תפל להעתיק את אווירת הפילם נואר לקולנוע הישראלי. כשצפיתי בו נזכרתי בסרטו הראשון של מנחם גולן, "אלדורדו" מ-1963, בכיכובם של חיים טופול וגילה אלמגור לפי מחזהו של יגאל מוסינזון, שהצליח להיות פילם נואר ישראלי – עם דמויות מקומיות וסביבה אותנטית, השטח הגדול ביפו, כתחליף לעולם הפשע האורבני של המקור האמריקאי (אם כי בסיסו של הפילם נואר הוא בסרטי הפשע הצרפתיים של שלהי שנות ה-30, ועוד לפניהם בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה-20).
לביקורות קולנוע נוספות:
נזכרתי גם ב"גרין", סרטו הנשכח של גדעון קולירין (אביו של ערן) מ-1984, שבו גילם יוסף שילוח את בן דמותו הישראלי של המפרי בוגרט. ניסיון כושל, למרבה הצער, לעצב סרט אפל תוצרת מקומית. להבדיל, מה שעובד ב"עיר הזאת" הוא יכולתו של אולמן לגרום למאפייני הפילם נואר להיראות לגמרי קוהרנטיים, והוא עושה את זה, בראש ובראשונה, באמצעות השפה. איך נשמעים הדיאלוגים הציניים והשנונים של הפילם נואר בעברית? בדיוק כמו בסרט הזה. משהו שאפשר להתענג עליו, שאינו צורם באוזן, וניתן אף לצטט אותו. כמה מהרפליקות כאן יכולות בקלות למצוא את מקומן על מרבדי סינמטק תל אביב שמוקדשים לציטוטים מכוננים מתולדות הקולנוע הישראלי.
העובדה שהסרט משלב בהצלחה ראפ ושירה מדוברת, כולל מחווה מוזיקלית מפתיעה שאת טיבה לא נחשוף, אף היא נזקפת לזכותו של אולמן. לא מדובר במיוזיקל וגם לא בקולנוע מזמר נוסח ז'אק דמי הצרפתי ("העלמות מרושפור", "מטריות שרבורג"). זה משהו אחר, והוא עובד. מדוע זה עובד? משום שהסרט אינו מבטל את הלוקאליות שלו שמתקיימת באמצעות השפה לטובה מה שהיה יכול להיות חיקוי מתוך התבטלות של קולנוע זר. לא מעט ממה שמכונה פה "קולנוע עצמאי" עושה בדיוק את זה – סרטים שהיו נשמעים ונראים טוב יותר בשפת המקור – שעה שהסרט הזה מצליח להיות ישראלי לחלוטין. זהו סרט שמוכיח שאפשר לעשות פה קולנוע שמדבר ונראה אחרת, וגם אם אני עדיין תוהה (צפיתי בסרט פעמיים) מה הוא מציע מעבר לתרגום מדויק כל כך של המאפיינים הנוארים לשפה המקומית – עצם העובדה שהסרט הזה נוצר היא משמחת.
ומה שעוד משמח הוא שלפנינו סרט הראפ הישראלי הראשון. נוסף לשמות שהוזכרו מופיעים בו, פחות או יותר, כל מי שמצויים בסצנה, ביניהם עומר מור/איציק פצצתי (ששותף לתסריט ולמוזיקה יחד עם אולמן והברון), טונה, אקו ורביד פלוטניק. הסרט הזה הוא מה שקורה כאשר חבורה של אנשים מוכשרים, אף לא אחד מהם בעל ניסיון קולנועי מוכח, נפגשים כדי ליצור משהו שונה. משהו שטרם נראה בקולנוע שלנו. משהו שחושב אחרת. וגם: דרך דמותו העלומה והאימתנית של מנשה, עוסק הסרט בנושאים שנראים עתה רלוונטיים מתמיד. תיאוריות קונספירציה, למשל, שפרחו בעקבות הקורונה, או חברה הלפותה בזרועותיה הארוכות והמשתרכות של השחיתות. "העיר הזאת" הוא יופי של סרט, הוא הפתעה מסחררת, יש לו פסקול נהדר (על כמה סרטים ישראליים אפשר לומר זאת?), ויש לקוות שהוא לא יוותר בחזקת ניסיון חד פעמי של כל הנוגעים בדבר. המשך, הלוואי, יבוא.
