הריאיון עם מרטין פרימן מתקיים יום אחרי הבחירות הכלליות בבריטניה. הלייבור (מפלגתו של קורבין), בה תומך השחקן שנים ובאופן מוצהר וקולני התרסקה והפסידה לבוריס ג'ונסון ולשמרנים, אבל פרימן דווקא במצב רוח טוב והוא גם לא ממש מופתע. "לא ציפיתי שהפערים יהיו כאלה גדולים", הוא אומר.
"המורה לאנגלית" - טריילר
"אבל, אני לא ממש מופתע מהתוצאה. זה שיעור אם נחליט ללמוד ממנו. זו קריאת השכמה לכולם במפלגת הלייבור ושיעור לכל מפלגה: אתה לא יכול לדבר כל הזמן רק עם אנשים שמסכימים אתך. אתה חושב שאתה ממש מצליח כי פה בחדר הקטן הזה כולם מסכימים אתך אבל, אתה שוכח שיש חדר ענק בחוץ ואם אתה לא מקשיב למה שקורה שם, זו פשוט ותרנות חסרת תועלת".
המפגש איתו מתקיים לרגל יציאת סרטו החדש "המורה לאנגלית" שיעלה היום (ה') לאקרנים. את הסרט ביים הבמאי הישראלי יובל אדלר ("בית לחם") והוא מבוסס על ספר מאת יפתח רייכר-עתיר ומגולל את סיפורה של רייצ'ל, אישה צעירה המגויסת על ידי המוסד ונשלחת לטהרן על תקן מורה לאנגלית, על מנת לחבל בפרויקט הגרעין של האיראנים. פרימן מגלם את תומס, המפעיל של רייצ'ל, יהודי-בריטי המתגורר בברלין, בעוד שאת רייצ'ל מגלמת דיאן קרוגר.
"דיברתי עם מספר אנשים שהיו במוסד בנוגע למהות היחסים בין מפעילים וסוכנים, לאן היחסים האלה יכולים להתפתח ומה גורם להם לעבוד", עונה פרימן לשאלה כיצד התכונן לתפקיד. "נאמר לי שבהמון מקרים היחסים כל כך חזקים שהמפעיל והסוכן חוצים את הקווים של יחסי עבודה בלבד. אם אני שולח אותך לעשות כזאת עבודה, היחסים הופכים אינטנסיביים מאוד כי רק אני ואת יודעים באמת מה קורה שם. אז אני הופך להיות המטפל, הכומר והיועץ שלך ואני מרגיש שאני אחראי לך ואני רוצה לשמור עליך בטוחה אז זה לא מפתיע שאנשים בסוף מתאהבים אחד בשני".
לצד צוות השחקנים הזר (זוהי קופרודוקציה ישראלית-צרפתית-גרמנית) ניתן למצוא גם לא מעט פרצופים מקומיים בסרט בהם דורון צברי, לירון לבו, אוהד קנולר, ולדימיר פרידמן ויעקב זדה דניאל. פרימן סבור שהנוכחות של הישראלים על הסט עזרה לו להבין את הדמות של תומס יותר. "צריך לזכור שתומס הוא אאוטסיידר", הוא אומר. "הוא בריטי, אני בריטי, אז זה שדיברו מסביבי עברית והיו מסביבי ישראלים, דווקא עזר לי להבין את הדמות של תומס. כמרטין הצלחתי לראות משהו שאולי תומס ראה והרגיש".
"מה שעניין אותי בנוגע לתומס", מפרט פרימן, "שהוא עבד עבור מדינה שלא הייתה המדינה שלו, הוא יהודי, מה שתמיד יקנה לו את הקשר לישראל, אבל הוא לא ישראלי. זו לא המדינה שלו. חשבתי על הרקע שלו, על כך שאחרי האוניברסיטה, התכונות שהביאו אותו למוסד יכלו להביא אותו גם לשירותי הביון הבריטים. אבל אני מניח שבגיל 22-21 הוא היה אידיאליסט יותר, הוא רצה להילחם את המלחמה הטובה ועכשיו, אחרי שנים של שירות הוא כבר עבר הכל עם המוסד ונמאס לו, נגמר לו".
זהו לא סרט פוליטי, טוען פרימן, הוא לא לוקח צד, לא קובע אם המוסד טוב או רע, לא מעביר ביקורת על המוסד או על מדינת ישראל - אלא מצייר תמונה של התהליכים הטבעיים שמתרחשים בארגון גדול, "חלק מהאנשים מסיימים כאוכל לאריות, בכל ארגון", הוא אומר. " זה סרט הרבה יותר יומיומי, הוא גם לא ממש סרט על המוסד. יובל אמר לי בעצמו 'תשכח את העניינים של המוסד, זה פשוט אנושי'. כצופה אתה לא חושב על האידיאלים או על מה שבאמת חשוב לישראל, על האינטרסים שלה. הסרט הוא הרבה יותר אינטימי מכך. הוא סרט על אינדיבידואלים".
איך הייתה העבודה עם כל כך הרבה ישראלים? איך התרשמת?
"זה היה מעניין כי מעולם לא עבדתי על הפקה ישראלית, קרוב לוודאי שמעולם לא הייתי בחדר אחד עם כל כך הרבה ישראלים בו זמנית. זה היה די מבדר, אני חייב לומר. יש לישראלים חוש הומור ממש פאקינג אפל, שגוי, לא מתנצל וחסר רחמים ולא הייתה עצירה לנחמדות ולבדיקה שכולם בסדר - זה דבר שמאוד אהבתי. תכונות לאומיות לא נוצרות בוואקום, יש בוודאי סיבה לכך ויש אמת באיך שאנשים רואים ישראלים וגם אנגלים, אגב. לא הכל נכון אבל חלק נכון מאוד. כשאנשים חושבים על ישראלים הם לא חושבים על אנשים סופר נחמדים, סבלנים ועם פילטר על כל דבר שהם אומרים, זוהי הרי לא הדרך לבנות מדינה בעשר דקות. אותו דבר עם אמריקה, אם אתה הולך מאין מדינה ללבנות את מה שקיים שם עכשיו, זה מצריך אנשים שיודעים לבעוט בתחת למי שצריך, שיודעים לא לדפוק חשבון, שיודעים את העבודה. אז לשאלתך, צחקתי המון ובאמת מאוד נהניתי".
הצלחת לתפוס כמה מילים בעברית?
"כן", הוא עונה בעברית וצוחק. "למדתי תודה, שלום, כן, לא, את המילים הבסיסיות. עברית היא שפה שנשמעת אקזוטית ומושכת. הייתי שמח לנסוע לישראל, לשהות שם וללמוד עברית אבל בסופו של דבר זה לא משהו שהייתי צריך בשביל התפקיד. חשבתי לנסוע לפרמיירה של הסרט בישראל, אבל זה נופל על חופשת חג המולד ואני עם הילדים".
מרטין ג'ון כריסטופר פרימן (48), חייב את הקריירה שלו להפקה הבריטית המקורית של הסיטקום "המשרד", בה גילם את טים קנטרבורי. הסיטקום המצליח שלף אותו מחיים של שחקן עובד אך אנונימי והעביר אותו אל קדמת הבמה המקומית. בעקבות ההצלחה הוא השתתף בסרטים כמו "אהבה זה כל הסיפור" ו-"מדריך הטרמפיסט בגלקסיה" עד שהגיעה ההצעה לגלם את ווטסון לצדו של בנדיקט קמברבאץ", בסדרה "שרלוק" שמינפה את הצלחתו ממקומית לבינלאומית. בעקבות ההצלחה המטאורית של העונה הראשונה של "שרלוק" הגיעו תפקידים גדולים כמו זה של בילבו באגינס בטרילוגיית "ההוביט" של פיטר ג'קסון, התפקיד של לסטר נייגארד בסדרת הטלוויזיה "פארגו" ואוורט ק. רוס ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" ו"הפנתר השחור".
"אחרי ש'המשרד' עשה שינוי גדול בחיים האישיים שלי כבר לא יכולתי ללכת לבד לפאב בלי שיכירו אותי, החיים כבר לא היו אותו הדבר עבורי. הפעם הבאה שהרגשתי כך הייתה עם 'שרלוק'. אני חושב ש'שרלוק' נגע במעריצים בצורה שאף אחד מאיתנו לא דמיין, יותר מ'ההוביט', יותר מ'הפנתר השחור'. ידענו שזו תכנית מעולה, היינו מאוד גאים בה מהתחלה, אבל כשהיא יצאה התגובות היו ממש מעבר לציפיות", הוא אומר. "תמיד שואלים אם אני חושב שתהיה עוד עונה אבל אני מעריץ של סופים. אני חושב שלכל דבר צריך שיהיה סוף. לחיים יש סוף, לסרטים יש סוף, אפילו לנישואים יש סוף, אין סיבה שלסדרות טלוויזיה לא יהיה סוף, ולי תמיד היה פחד מלהישאר מעבר לזמן בו אתה רצוי".
לאחרונה הייתה ביקורת של במאים כמו סקורסזה וקופולה על סרטי מארוול, בהם השתתפת, ועל ההשפעה שיש להם על הקולנוע העצמאי. מה אתה חושב על כך?
"האמת, ואני חושב שהייתי אומר את זה גם אם לא הייתי בסרטים של מארוול, יש מספיק מקום לכולם. מספר הסרטים שאני מקבל כחבר באפט"א וכחבר האקדמיה האמריקנית, שאין להם שום דבר ששייך לעולם של מארוול ולעולם גיבורי העל או שוברי הקופות היא עצומה. אני מבין למה סקורסזה מתכוון, זו יכולה היתה להיות מכה אמיתית אם אלה היו הסרטים היחידים שהיו לנו, אבל הם לא. יש מלא מהכל. אז אם אתה לא אוהב את הסרטים של מארוול ויש לך זכות מלאה, יש עשרה סרטים אחרים שאתה יכול ללכת לראות".
"זה נכון שהעולם השתנה. בשנות השבעים 'סרפיקו' ו'הסנדק' היו מספר אחת בקופות והיו גם אלה שזוכים באוסקר. היום הסרטים מספר אחת בקופות הם לא אלה שיזכו באוסקר, זה לא קורה. היום הרבה מהכתיבה הטובה זזה לטלוויזיה או לפלטפורמות השונות כמו נטפליקס, שיש להם שנה חזקה מאוד ויהיו להם כמה מועמדויות חזקות באוסקר. מהעמדה של הצופה, מעולם לא היה זמן טוב יותר לצפות בדברים, כל כך הרבה בחירה".
לפני כשבועיים הוכרזו המועמדויות לגלובוס הזהב ולא היה ייצוג לנשים במאיות. עלמה הראל, הישראלית שביימה את 'האני בוי' אמרה שלאור ההתעלמות מהבמאיות, צריך לייצר קטגוריה נפרדת. מה דעתך?
אני לא מכיר את עלמה הראל אבל 'האני בוי' שלה היה אחד הסרטים האהובים עליי השנה, חשבתי שהוא גאוני ודי מדהים אותי שהיא לא קיבלה מועמדות או שהסרט עצמו לא קיבל מועמדות. מבחינתי, לחלוטין מגיע לו, אגב, אני חושב שהראל הגיבה מתוך כאב ומתוך עצבים. אני לא יכול לראות עולם בו יש הפרדה בין נשים במאיות לגברים במאים. אני מניח שיכולה לבוא כנגד הטענה בדבר פרס לשחקנים ופרס לשחקניות, אבל, אז אין לזה בעצם סוף. גברים צלמים מול נשים צלמות, גברים עורכים מול נשים עורכות, כותבים מול כותבות אני לא חושב שנגיע רחוק אם נחשוב ככה, זה לא המקום האידיאלי בו אנחנו באמת רוצים להיות".
פרימן אוהב לשמור על פרופיל נמוך ומנסה לשמור על פרטיותו ככל האפשר. נדמה שההתייחסות שלו להצלחה ופרסום היא אמביוולנטית. לדבריו, יש בהצלחה צדדים טובים אולם גם צדדים שהיה שמח לחיות בלעדיהם. הוא מרוצה מכמות וטיב העבודה שהוא מקבל ונעים לו שאנשים זרים נחמדים אליו או שקל לו להזמין מקום במסעדה, אבל ייתכן שהיה מוותר על ההכרה.
"זה מעניין", הוא אומר. "אם להיות כן, אני לא באמת יודע. הייתי רוצה להגיד, כן, אוותר על הכל. אני חושב שראיתי ריאיון עם קווין בייקון שהוא שם תחפושת והסתובב ברחובות ואף אחד לא ידע מי הוא ואף אחד לא ניגש אליו והוא שנא את זה. אני חי עם הפרסום כבר המון שנים ואני חושב שיש מצב שזה יחסר לי, אבל אני יכול להגיד לך שיש המון פעמים, ביום, שזה לא יחסר לי. ברור שאני אוהב את העבודה אבל הצד השני של זה - לא תמיד נהדר".
האם זו הסיבה שאתה נעדר לגמרי מהמדיות החברתיות?
"קרוב לוודאי. תראי, אני פגיע כמו כל אדם אחר. אני לא רוצה שחצי מהיום שלי יילך על לבדוק כמה אני פופולרי ולמה אני לא פופולרי כמו מישהו אחר. זה גן משחקים אליו אתה נכנס תוך סיכון עצמי מאוד גבוה. לכולנו הרי אגו פגיע, במיוחד לשחקנים, אבל כשאפשר לפגוע בך כל כך בקלות, למה לך לפתוח את עצמך לכך? אני רוצה פחות דרכים שלאנשים תהיה אחיזה בי, לא יותר".
