בנובמבר 2018, במשך שבועיים וחצי, השתוללה במחוז בוטה בצפון קליפורניה שריפת היערות הקשה בתולדות המדינה. האש תודלקה באמצעות שפע חומרי בערה ורוחות שבשיאן הגיעו למהירויות שחרגו מ-80 קמ"ש. היא כילתה שטח של כ-620 קילומטרים רבועים, הובילה למנוסתם של 50 אלף איש, ל-85 מתים, ל-13.5 אלף בתים שנשרפו ולנזק שהוערך ב-16.5 מיליארד דולר. איך עושים מזה סרט? ניתן להיזכר בטרוניה המיוחסת לסטנלי קובריק בנוגע ל"רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג: "בשואה נהרגו שישה מיליון אנשים. 'רשימת שינדלר' הוא על 600 אנשים שלא (נהרגו)". רוצה לומר: אם הוחלט לעשות סרט בדיוני על האסון, אין זה מפתיע שהוא יתמקד באירוע גבורה והצלה בתוך הקטסטרופה. כך "השרפה בקמפ" זכתה לסרט "האוטובוס האבוד" (The Lost Bus) של פול גרינגראס, שעלה בשבוע שעבר באפל TV פלוס.
"האוטובוס האבוד" - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
גרינגראס החל את הקריירה שלו ב-BBC בשלהי שנות ה-80 כבמאי בסדרת תחקירים תיעודית, ומשם התפתח בשנות ה-90 למי שמזגזג בין תיעוד לבדיה. בשנים אלו התגבשה העדפתו לבימוי בדיה שמושתתת על אירועים שהתרחשו ותוחקרו באופן מקיף, תוך הקפדה על נאמנות לעובדות. סרטים אלו אינם מנסים להתחזות לקולנוע תיעודי (מה שמכונה "מוקיומנטרי"), אבל השימוש המופגן בהם בעריכה ובתנועות מצלמה שואב השראה מאינטנסיביות תיעודית. נקודת חיבור אידיאלית בין תוכן וסגנון זה קיימת בעלילות שעוסקות באנשים שנמצאים במצב סכנה, במיוחד כשהם מפגינים גבורה נוכח סכנה זו.
העבודות הקולנועיות של גרינגראס שמדגימות גישה זו הן "בלאדי סאנדיי" (2002) על הפגנה בצפון אירלנד ב-1972 שהפכה לטבח במפגינים, ושני סרטים שעסקו באנשים שפעלו באופן הרואי: "טיסה 93" (2006) על מטוס שנחטף ב-9.11 ובעקבות גבורת הנוסעים התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה, ו"קפטן פיליפס" (2013) על קברניט שעל אוניית המכולות שלו השתלטו פיראטים סומליים. גרינגראס השתמש בגישה דומה כדי לטעון באינטנסיביות גם סרטי בדיה "טהורים" – בראשם שלושה סרטי ג'ייסון בורן בכיכובו של מאט דיימון.
"האוטובוס האבוד" מבוסס על ספרה של העיתונאית ליזי ג'ונסון Paradise: One Town’s Struggle to Survive an American Wildfire (2021), שהציג סיפורי גבורה של אנשים באחת העיירות שספגו את הפגיעה הקשה ביותר. הסרט מתמקד בנהג אוטובוס הסעות בית ספר בשם קווין מקיי (מת'יו מקונהיי), שאליו חוברת מורה בשם מרי לודוויג (אמריקה פררה). יש כאן את מרכיבי האירוע האמיתי והגבורה האופייניים לסרטיו של גרינגראס – אבל קשה לומר שהסרט נותר צמוד לעובדות. נסיבות חייו האמיתיות של נהג האוטובוס מקיי היו מאוד שונות מאלו של הדמות הנושאת את שמו בסרט. "האוטובוס האבוד" כולל העמדה מפורטת ואינטנסיבית של האסון, אך התסריט שכתבו גרינגאס ובראד אינגלסבי (יוצר המיני-סדרה "הסודות של איסטאון") מעצב את דמות הגיבור בהתאם לסכמה מיתית שחוקה של אב שזוכה לגאולה. ניתן להרגיש כיצד הסרט עוצר בחריקת בלמים עבור אותם רגעים שבהם דמויות מדברות על עצמן ועל מחשבותיהן כדי לבסס תמה זו.
מקיי של הסרט הוא אדם במשבר עמוק. גרוש מאשתו, מי שחזר לגור באזור בו גדל כדי לטפל באימו החולה, ושבנו בן ה-15 שון כועס עליו כך שנכפה עליו לעבור יחד עם אביו. במערכה הראשונה של הסרט הוא מאופיין כאבא שאינו רגיש מספיק (בנו לא מרגיש טוב), שננזף שוב ושוב על ידי הבוסית שלו בחברת ההסעות (אשלי אטקינסון), ומי שמבחינה כלכלית תלוי על בלימה. בהתאם לקלישאה הנרטיבית (בסרטי אסונות/מד"ב כמו "היום השלישי ו"מלחמת העולמות") נדרש אסון בקנה מידה כמעט אפוקליפטי כדי ליצור לאב ההזדמנות לגאולה. את האם החולה מגלמת קיי מק'קייב מקונהיי – אימו של מת'יו, ואת הבן שון מגלם לוי מקונהיי, בנו של השחקן. זהו פרט טריוויה עסיסי, אבל בהתחשב בנוכחות המוגבלת של דמויות האם והבן, זה לא תורם באופן משמעותי כך או אחרת.
אפשר למנות כאן את כל הדרכים שבהן הדמות האמיתית של קווין מקיי הייתה שונה מזו שמוצגת על המסך. דיינו אם נאמר שכל הסיטואציה המשפחתית שקיימת בסרט, וכל המהלך של האירועים הנוגעים לדמות הגיבור, הם המצאה טהורה. מה שנותר הוא השלד של נהג אוטובוס הסעות שנדרש לתושייה וגבורה כדי להציל ילדים מתבערה. גם כאן, סביר להניח שהפעולות שמבוצעות בסרט הן בכמה דרגות יותר אינטנסיביות ממה שהתחולל במציאות. אין הכוונה לפקפק בגבורתו של קווין מקיי האמיתי, אבל אם מה שקורה לנהג ההסעות בסרט היה מתרחש בדיוק כך במציאות, ספק אם הילדים היו שורדים. גרינגראס התפרסם בסרטים המבוססים על תחקיר קפדני כבסיס לדרמה, וכאן נראה שהעצמת הדרמה הטתה את הכף יתר על המידה על חשבון העובדות.
4 צפייה בגלריה
אם ישנו אב שצריך גאולה, דרוש אסון בקנה מידה אפוקליפטי. מתוך "האוטובוס האבוד"
(צילום מסך, אפל TV פלוס)
העלילה מתפצלת בין שני קווים. בראשון ישנו האוטובוס שמנסה לחמוק מהלהבות, ובו, בהדרגה, נוצרת היכרות מעמיקה יותר בין הנהג ובין לודוויג המורה. בעודם מנסים להציל את הילדים, לשניהם יש ילדים משלהם שלגורלם הם חוששים. במקביל הסרט מציג את מרכז השליטה של כוחות הכיבוי הפועלים בראשותו של מפקד הכיבוי המחוזי ריי מרטינז (יול ואסקז). החלק הזה מציג באופן אמין את האתגר האדיר של תיאום בין הכוחות, ואת הצורך להחליף אסטרטגיות בהתאם להתפתחות התבערה. בין שני הקווים המרכזיים יש מעט מאוד תקשורת – ולו רק בגלל שהנסיבות משבשות את היכולת להשתמש במערכת הקשר על האוטובוס.
ההצגה של השריפה עצמה היא הישג מרשים, המשלב אפקטים פרקטיים עם CGI שאינו מצהיר על נוכחותו. הוויזואליה של השריפה והאתגר ההישרדותי שלה משכנעים: המעבר מאור יום למה שנראה כמו מורדור של "שר הטבעות" (כך תיאר זאת קווין מקיי האמיתי), ושלל הסכנות החוברות זו לזו במצב שכזה – כבלי חשמל "חיים" וקרועים, החנק, ואפילו נוכחות של אנשים שמוכנים לסכן אחרים בשביל להציל את עצמם. היבטים אלו מוצלחים גם וויזואלית וגם דרמטית, ולכן לחובבי דרמות הישרדות והצלה ריאליסטיות (באופן יחסי) יש הצדקה מספקת לצפות בסרט.
