בשוט הלילי הפותח את "נתפסו על חם" (Caught Stealing) נראים מגדלי התאומים, רגע לפני שהמצלמה נודדת אל הלואר איסט סייד בניו יורק, ויש בו משהו שמשליך על הסרט כולו. זהו סרט ששייך לעידן אחר, שבו מהגרים רוסים ויהודים חרדים היו מוצגים כקריקטורות אלימות, ואיש לא ממש היה מוחה. עידן שבו גיבור לבן תכול-עין ובהיר-שיער היה מתגבר, כמעט לבדו, על יריביו הקטלניים שאיש מהם לא היה אמריקאי לבן. כן, גם גנגסטר היספני נוכח כאן. סרטו החדש של דארן ארונופסקי נדמה חריג לא רק בפילמוגרפיה שלו, אלא גם ברוח הנושבת ממנו. לא פלא: הוא מתרחש ב-1998. שלוש שנים אחר כך יקרסו מגדלי התאומים באחד מימי הטרור ההיסטוריים שידע העולם, והעולם כולו ישתנה.
"נתפסו על חם" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
"נתפסו על חם" גם מציג את אחת הדמויות היותר מלבבות שנצפו לאחרונה על המסך. זהו האנק תומפסון, צעיר מקליפורניה שעבר לניו יורק. שחקן בייסבול מבטיח שהקריירה שלו נגדעה בעקבות תאונה מחרידה שבה נהרג גם אחד מחבריו, ועתה הוא עובד כברמן, נרדף על ידי הטראומה ההיא. הסרט אגב אומר שכדי להתגבר על האשמה הכרוכה בתאונה - הוא היה הנהג - יצטרכו לשחזר אותה רק שהפעם הקורבנות לא יהיו צעירים לבנים אמריקאים, אבל כפי שכבר ציינו: הוא נראה ומתנהג כאילו הוא שייך לעידן אחר. דמותו של תומפסון מאכלסת שלושה ספרים שכתב צ'רלי יוסטון, שגם כתב את התסריט - "נתפסו על חם" הוא הראשון שבהם, מ-2004 – ובמשך רוב הסרט היא מסתובבת עם תיק ובו חתול בשם באד. החתול הזה הוא ממש חלק מהדמות והסיפור, מה שמעלה בזיכרון סרטים כמו "הארי וטונטו" (1974) של פול מזורסקי ו"שלום לנצח" (1973) של רוברט אלטמן, שגם בהם זה היה כך. עוד נחזור אל החתול הזה.
את דמותו של תומפסון מגלם אוסטין באטלר, שנוכחותו כאן היא לא פחות ממקסימה. הוא חוטף מכות, מאבד כליה, נמלט על חייו, מאבד את היקר לו, אבל אף פעם לא שוכח את התיק ובו החתול ותמיד מקפיד להתקשר לאמא שאת השיחות עימה הוא חותם בקריאה: "גו ג'ייאנטס!", המתייחסת לקבוצת הבייסבול האהובה עליו מסן פרנסיסקו. יש משהו כל כך נאיבי ונוגע ללב בדמות הזו שהייתי רוצה לראות את באטלר שב ומגלם אותה גם בסרטים נוספים. הוא ללא ספק אחד השחקנים המצוינים בני דורו בקולנוע האמריקאי של היום, ודמותו בסרט משלבת תום ילדותי עם החספוס המזוהה עם גיבורי סרטי הבלש הפרטי של שנות ה-70, ש"שלום לנצח" שהוזכר לעיל הוא מהגדולים שבהם.
3 צפייה בגלריה
אחד השחקנים המצוינים בני דורו. אוסטין באטלר, מתוך "נתפסו על חם"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
תומפסון, אם כן, מסתבך עם גנגסטרים רוסים מקועקעים וגלוחי-ראש (יורי קולוקולניקוב וניקיטה קוקושקין) שרודפים בכלל אחרי שכנו הפאנקיסט בעל תסרוקת המוהוק (מאט סמית), אבל שוברים דווקא לו את העצמות. בהמשך הוא ימצא את עצמו מסובך גם עם שני אחים-רוצחים חרדים (ליב שרייבר ו-וינסנט ד'אונופריו באחת ההברקות של הסרט), שאין להם שום בעיה לבצע טבח במועדון רוסי אבל מקפידים שלא לנהוג בשבת שכבר נכנסה בינתיים. על הראש של האנק יושבת גם בלשית משטרה (רג'ינה קינג, זוכת האוסקר על "הסודות של רחוב ביל"), שבאחת הסצנות היפות בסרט מתענגת על טעמה של עוגייה שחורה-לבנה - ואתה מוצא עצמך תוהה באיזה עוד סרט בקולנוע הכה תקין פוליטית היום אפשר היה להראות סצנה שבה אישה שחורה נאנחת בהנאה תוך שהיא נוגסת בעוגייה שחורה-לבנה.
יש להאנק גם חברה דואגת (זואי קרביץ), ובעל הבר שהוא עובד בו (גריפין דאן) הוא היפי עם סודות במרתף, וישנו כמובן גם החתול שהוא מסתובב איתו - כולם הופכים לחלק אינטגרלי מהסיפור שמזכיר את סרטי הגנגסטרים של גאי ריצ'י (זהותו הבריטית של השכן הפאנקיסט מדגישה את החיבור הזה), אבל למרבה השמחה בלי הקשקשת הוויזואלית המעיקה שהפכה את סרטיו של הנ"ל לכה מייגעים ומרוצים מעצמם. האנק הוא קודם כל בן של אמא (אגב כך, אל תמהרו לעזוב מיד עם עליית כותרות הסיום) והדבר הראשון שמטריד אותו אחרי שהוא מתעורר בבית החולים זה שכבר יומיים הוא לא דיבר איתה. יש משהו חינני בהצגה הזו של דמות שהיא קודם כל אנושית ורק אחר כך צעיר בלי שום עתיד שמסתבך עם העולם התחתון.
באופן משונה (או שלא), אימהוּת והקשר עם אמא היא אחד מנושאיו של הסרט. בכמה מסרטיו של ארונופסקי, דמות זו הייתה דומיננטית הן כמטאפורה קוסמית ("אמא!", 2017), הן ככוח הרסני ("רקוויאם לחלום", 2000), והן כדמות מנכסת ושתלטנית ("ברבור שחור", 2010). נוכחותה של הדמות בסרט באמצעות הודעות קוליות ושיחות טלפון מייצגת את מקור היציבות היחיד בחייו של האנק, את הכמיהה לגאולה ולהשתחררות מהטראומה שרודפת אותו - ואין זה מקרה שדמות אימהית שכל כך חסרה בחייו צצה לרגע בסרט במקום בלתי-צפוי (הופעת אורח מלבבת של קרול קיין). היא מייצגת את הכמיהה לגאולה ותיקון בדמותו של האנק, אותה כמיהה שמאפיינת גם כמה מגיבורי סרטיו האחרים של ארונופסקי ("המתאבק", 2008; "הלווייתן", 2022). אלא שהממד הכמעט-דתי שאפיין את אותם סרטים נעדר כאן, ורק סדרה של פלאשבקים אמורה להבהיר לנו את צדה המיוסר של הדמות - משהו שהקצב של הסרט לא מאפשר לנו להתעכב עליו.
"נתפסו על חם" נדמה כסרט חריג בפילמוגרפיה של ארונופסקי, ודרכו אל בתי הקולנוע לא עברה הפעם דרך אחד מפסטיבלי הסרטים הבולטים (הוא יוצא לאקרנים באותו שבוע שבו נפתח פסטיבל ונציה). זהו ניסיונו הראשון ליצור סרט בעל אפיל מסחרי שיש בו אפילו משהו גנרי - והדברים אינם נאמרים לשלילה. כמי שהסתייג לא פעם מהממד היומרני והאינטנסיבי שמתקיים בעבודותיו של ארונופסקי - "המעיין" שלו מ-2006 זכור לי כאחד הסרטים האיומים שצפיתי בהם - צפיתי בסרטו הזה בהנאה לא-nבוטלת. כך או כך, ארונופסקי מוצא את מקומו גם בטריטוריה שבה חותמו האישי אינו ניכר בהכרח, עם סרט קליל שבאמצעותו נראה שהוא עצמו מנסה להשתחרר מכובד משקלם של סרטיו הקודמים.
