זה לא מקרה שהמילה קרקס מופיעה יותר מפעם אחת בסדרת הדוקו המצוינת על דייויד בקהאם שעלתה בנטפליקס אתמול (ד'). בקהאם, כדורגלן אנגלי שפרץ את גבולות המגרש ביותר ממובן אחד, הוא בהחלט בופה של תכנים - אין צורך לבחור בין אופרת סבון לדרמת ספורט, דפדוף בעמודי הרכילות או סיפור מרגש על הכדורגלן. הוא מציע לכם הכול ממוסגר יפה בארבעה פרקים של שעה כל אחד, שיחליקו לכם בגרון מבלי שתרגישו, יחממו לכם את הלב וישאירו אתכם עם הרגשה מרוממת.
זה גם לא מקרה שבקהאם יוצא נפלא בדוקו שפשוט נקרא על שמו, "בקהאם", למרות שסקירת חייו עד כה, בהגיעו לגיל המופלג 48, לא מדלגת גם על השפלים ברזומה שלו. הסדרה הופקה עבור נטפליקס על ידי סטודיו 99, חברת המדיה שהאיש ייסד ב-2019. זה לא הופך אותה למוצלחת פחות, אגב. היא מופקת לעילא, נהנית מארכיון וידאו רחב שהיא מנצלת בתבונה לעריכה צולבת נהדרת, מרגשת וחיננית, ובעיקר מפאנל מגוון ועשיר של מרואיינים - שחקנים ששיחקו איתו בשלל הקבוצות שעבר; אלכס פרגוסון, שהיה המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד שנים רבות וגידל את בקהאם בקבוצה ושימש לו דמות אב, עד שהפנה לו עורף ושחרר אותו; המשפחה שלו, ויקטוריה כמובן ואחרים, שמגיעים כולם לדבר על הקריירה של האיש וכדורי הזהב (או אשכי הזהב, תלוי את מי שואלים). זה פשוט פרט שכדאי לנצור בירכתי מוחכם, כשאתם צופים ב"בקהאם" מלטפת את מושא הסיקור שלה באהבה שתדבק גם בכם במוקדם או במאוחר.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
מסלול חייו של בקהאם ידוע למדיי. הוא החל את דרכו ככדורגלן צעיר בקבוצת מנצ'סטר יונייטד בליגה האנגלית, הפך לכוכב, בשלב די מוקדם הוא התאהב בפוש ספייס מה'ספייס גירלז', ויקטוריה בקהאם. הקריירה שלו שלחה אותו לספרד, משם לארה"ב, למילאנו ולפריז עד הפרישה, שאחריה הם השתקעו שוב בארה"ב. בדרך היו עליות ומורדות שכללו הרבה עימותים עם המעריצים, שהעניקו לבקהאם מדובשם ובעיקר מעוקצם. הסדרה בנויה על ציר הקריירה של בקהאם ומלפפת את האייטמים הרכילותיים והעסיסיים סביבה, ובעיקר מאמצת לעצמה סגנון סיפורי של אגדה. חובבי הכדורגל ישמחו לגלות פרטים מוכמנים מאחורי הקלעים של הרגעים הגדולים שלו, כמו המשחק הגורלי בגביע העולם נגד ארגנטינה, שממנו הוא הורחק, אולי כי ויקטוריה הודיעה לו ערב קודם, באופן מקרי לחלוטין, שהיא בהריון.
הפרסומים סביב הסדרה עטו על העובדה שהזוג מדבר לראשונה על הרומן לכאורה של בקהאם בתקופה ששיחק בקבוצת הגלקטיקו בריאל מדריד. אל תאמינו להייפ. חלק מהפרק האחרון בסדרה עוסק ברומן שלו באופן הרופף ביותר האפשרי. הרומן לא מוזכר כלל, לא כל שכן השם רבקה לוס, שהייתה העוזרת שהוצמדה אליו בריאל מדריד. כל מה שמדובר במעורפל הם הפרסומים על הרומן וההתמודדות של בני הזוג עם הדיווחים. חייזר שהיה צופה בסדרה היה מגיע למסקנה שהעיתונות המציאה לבקהאם רומן, ושההתמודדות של המשפחה עם הפרסומים בנושא הייתה קשה מנשוא.
בקהאם יוצר לעצמו שיקוף מחמיא ולא חף מפגמים, אבל עדיין קל מאוד לחיבוב. הוא כן, רגיש למראה (אם זה משחק אז הוא משחק ממש טוב) ומוכן לחשיפה גם אם היא לא מחמיאה לו (ודורש אותה גם מויקטוריה, כשהיא מספרת שהגיעה ממשפחת פועלים קשת יום והוא מאלץ אותה להודות שהביאו אותה לבית הספר ברולס רויס). הוא לא יוצר תמונה של מצליחן שהכול הולך לו בקלות, אלא של אדם מורכב, פרפקציוניסט ורגיש שלוקח ללב, זקוק מאוד למשפחה שלו ולביטחון, לא בטוח שמטופל ברמה שצריך להיות, שעבר התנכלויות והתעללויות מהקהל שלו יותר ממה שהגיע לו.
הוא גם היה ועודנו יפיוף, מה שנדמה שהשפיע על הקריירה שלו רק קצת פחות מהכישרון שלו על המגרש. זה מוזר, אבל בקהאם באמת עשה באופן אינטואיטיבי את עליית המדרגה מעוד כוכב כדורגל כריזמטי ללהטוטן של מותגים, והוא ידע איך לחלל ככה שכל עכברושי העיתונות ינהרו אחריו, עד לרמת ייצור סערה לאומית כשהוא מסתפר או לובש חצאית, גם אם לפעמים זה התנקם בו בתגובת יתר תקשורתית. גם העובדה שהוא התחתן עם נסיכת פופ לא הזיקה כמובן, והוא עשה את כל זה בלי אינטרנט ובלי רשתות חברתיות, בדרך הישנה והטובה.
נכון, ישנה סתירה מסוימת בין הבחור הצבעוני ותאב האדרנלין והיוקרה שמשתקף מהסיקור התקשורתי, זה שמבקש מאשתו שתסדר לו את השיער רגע אחרי שהיא יולדת בניתוח קיסרי, ובין האיש הרגיש עם ה-OCD שמצחצח את המטבח שלו עד לשעות הקטנות של הלילה ומכין את ערכות הביגוד שלו שבוע מראש, אבל הבמאי, פישר סטיבנס (שמגלם את הוגו ב"יורשים") מקלף את בקהאם לאט, ואתה רוצה להאמין לבחור הפשוט הזה, עם התחביב המוזר שלו, לצלות ברביקיו מהבוקר עד הערב בסופי שבוע או בניהול כוורות, ואתה רוצה שהוא יצליח. בקהאם הצליח. הוא התייצב עם משפחה אוהבת, קריירה מפוארת וג'וב עכשווי כמנהל קבוצת כדורגל במיאמי. הוא הצדיק את ארבע השעות שיגזול מכם הדוקו עליו, עכשיו תורכם.