כמו הולדן קולפילד (הידוע יותר בכינוי האקזוטי "התפסן בשדה השיפון") גם אני מבקש לפתוח בגילוי נאות: ספרות נמנית עם הדברים היקרים לי ביותר בעולם. בלעדיה, מי ומה הייתי. מגיל צעיר אני קורא, כותב, מדבר על ספרים, מעביר ידיים נרגשות על מדפים, מאובקים יותר או פחות, ופוקד כל חנות ספרים שנקרית בדרכי. נושא שיחה אהוב: חרוזים ומשקלים. לוקיישן מועדף: הכורסה בסלון. חלום שחוזר: להוריד צ'ייסרים עם כמה מגדולי המשוררים שטמונים בפר לשז או כאן אצלנו, בבית העלמין טרומפלדור. ובכל זאת, מבין הבגרויות בתיכון, בבחינה בספרות הוצאתי את אחד משני הציונים הנמוכים ביותר. ייתכן שנסחפתי לפרשנויות יתר, ואולי פשוט לא קלעתי למחוון המקובע, שנוסח מראש על ידי בעלי המקצוע. כך או כך, חלפו שנים, ודבר אחד לא השתנה: עודני מאשים את המערכת.
השבוע נערך מועד הקיץ בבגרות בספרות. כשהמקצוע נכנס למערכת החינוך הישראלית, ספרים היו בין אפשרויות הבידור המשוכללות ביותר. הטלוויזיה הייתה חינוכית, סרטי הקולנוע היו זוהרים אך נדירים, ובשביל לשמוע מוזיקה נזקקת לרדיו, פטיפון או את חטיבת הנשיפה עצמה, בהופעה חיה. ספרים היו נגישים לכל אחד, וסחפו את הדמיון למקומות פרועים או מהוגנים, על פי העדפה. מהכבדות הפואטית של ס. יזהר ועד לעלילות הזימה של הסטלגים - כמעט כולם קראו. בהתאם, דרך הספרים – המקומיים והמתורגמים כאחד - כוננה התרבות הישראלית. במקביל, הם נתנו לשוהים בארץ הקודש – בעידן שבו טיסה לחו"ל הייתה נדירה בערך כמו בימי הקורונה – הצצה לנעשה בארצות שמעבר לים. כל זה היה מזמן.
ג'ורג' אורוולג'ורג' אורוול
היום אוהבים אותו גם בימין וגם בשמאל. ג'ורג' אורוול
(צילום: איי פי)
בשנת 2020, ימי הטיקטוק העליזים, בגרות בספרות נדמית כטקס מיושן, שמאלץ את מרבית התלמידים לצלול לעולם זר. אין טעם להכחיש: הצטמצם כמעט עד אפס הפער בין עגנון ובין התנ"ך. בחינת בגרות בנטפליקס - יסלחו מנחם פרי ודן מירון - נשמעת אפשרות הגיונית לא פחות. ובכל זאת, הצצה בטופס הבחינה של הבגרות בספרות מלמדת אותנו כמה דברים: מה משרד החינוך רוצה שבני הנוער הישראלים יקראו, מה מצב הקאנון הישראלי נכון ל-2020 ומה היא בכלל הגישה של משרד החינוך לספרות (הערה טכנית קצרה: בכל מועד, הבחינה נערכת בכמה טפסים. השנה, כל הניגשים ענו על טופס 8281, המהווה 70 אחוזים מציון הבגרות, בעוד שאלו הזקוקים להשלמות – לדוגמה, מי שניגשים ללא ציונים מבית הספר – השיבו בנוסף גם על טופס 8282 המהווה 30 אחוזים מהציון. הטקסט הזה מתייחס בעיקר לשאלון הראשון, עליו עונים רוב רובם של תלמידי ישראל בבתי הספר הממלכתיים).
באופן מפתיע למדי, בחינת הבגרות בספרות נפתחה הקיץ עם אחת היצירות המטרידות והאפלות ביותר בהיסטוריה של הספרות – "1984" של ג'ורג' אורוול. הרומן הדיסטופי משנת 1949, המהווה את אחד המשלים הספרותיים החריפים והמפורסמים אי פעם נגד טוטליטריזם, נכתב בהשראת הקומוניזם, אבל נדמה שבעשרות השנים שחלפו מאז שימש בעיקר את השמאל העולמי להזהיר מפני גילויים של פאשיזם. עם זאת, זה לא עד כדי כך פשוט – ולאורך השנים גם הימין משתמש בו ומנכס אותו לעצמו. דוגמה מובהקת לכך היא ציוצו (המבלבל למדי) של יאיר נתניהו מהשנה שעברה: "מדינת ישראל של שנת 2019 היא אחד לאחד '1984' של ג'ורג' אורוול... וכמעט אף אחד לא מבין את זה... ממליץ לכל אזרח ישראלי לקרוא את הספר בהקדם האפשרי, ולהשוות למה שקורה פה בשנים האחרונות", כתב בנו של ראש הממשלה. בעוד שמתבקש להניח שהתייחס כהרגלו למערכת המשפט וכלי התקשורת בישראל, צייצנים מהשמאל שיתפו את האמירה ו"החמיאו" לנתניהו הצעיר על "המודעות העצמית" להתנהלותה של הממשלה.
התחלה של שינוי. גרמאו מנגיסטוהתחלה של שינוי. גרמאו מנגיסטו
התחלה של שינוי. גרמאו מנגיסטו
( צילום: אבי חי)
לכאורה, הבחירה בקלאסיקה כמו "1984" מעודדת ומפתיעה, ומראה שמשרד החינוך מצפה מהתלמידים לחדד את מחשבותיהם על פוליטיקה. כזכור, מדובר באותו משרד שהונהג עד לא מזמן על ידי אנשי ימין מובהקים כמו נפתלי בנט ורפי פרץ, ולאחרונה עבר לידי יואב גלנט, שעד כה לא התבלט בתפקיד, בלשון המעטה, וניאלץ להתעסק יותר בלוגיסטיקה מאשר בתוכן, נוכח המולת מגפת הקורונה. המפגש בין "1984" ו-2020 מעלה מחשבות באינספור כיוונים – החל מהקריאות הבלתי פוסקות על "קץ הדמוקרטיה" משמאל, דרך איכוני השב"כ השנויים במחלוקת לעצירת המגפה, ועד ל"תרבות ההשתקה" הפרוגרסיבית, המוציאה מכליהם אנשי ימין בכל העולם.
אך דווקא הפרשנויות הרבות מספור לרומן הזה, מבהירה שמשרד החינוך לא בחר ביצירה נפיצה באמת, העוסקת באופן מפורש במדינת ישראל עצמה – מימין או משמאל – אלא ברומן העושה שימוש במסר אוניברסלי נגד השתקה ורדיפה, שכל צד פוליטי יכול לנכס לעצמו. בנוסף, גם השאלה הישירה הנשאלת על הספר הינה פואטית למדי, ומעלה מחשבות נוגות על "קבינט הפיוס": "ברומן זה מתואר ניסיון להיאבק במשטר טוטליטרי באמצעות אהבה. הסבר והדגם קביעה זו".

כשאתגר קרת הוא שיא הקדמה

אגב, החלק הזה של הבחינה, המוקדש ל"רומן או נובלה", מאפשר לתלמידים להתייחס לשורה נוספת של ספרים, שהבולט מביניהם הוא "הדבר" של אלבר קאמי, הנלמד בתיכונים מזה שנים ארוכות. גם הוא מהווה משל פוליטי, על מלחמת העולם השנייה, אך אם מניחים את הנמשל בצד, ניתן להניח שהתמקדותו במגפה בדיונית עוררה בוודאי דיונים פוריים במיוחד בזום. נציין כי מבין הרומנים העבריים ברשימה, מופיעים הספרים הקאנוניים המתבקשים, לצד הבלחות מרעננות יותר כמו "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו ו"החתונות שלנו" של דורית רביניאן (לאן נעלמה "גדר חיה"?). כך או כך, נהוג שהמורים לספרות בוחרים בעצמם רומן או שניים – ומתמקדים בהם בלבד בכיתה, בזמן שרוב התלמידים כלל לא טורחים להציץ ברשימה המלאה.
בבגרות, אפילו בלי "גדר חיה". דורית רביניאןבבגרות, אפילו בלי "גדר חיה". דורית רביניאן
בבגרות, אפילו בלי "גדר חיה". דורית רביניאן
(צילום: ניצן דרור)
הפרק הבא של הבחינה מוקדש למחזות. תחילה טרגדיות קלאסיות של סופוקלס ולאחר מכן הטרגדיות של שייקספיר. גם השאלות עצמן קלאסיות – ונעות בין ספרות לפילוסופיה: "תאר את תהליך הנפילה של הגיבור בטרגדיה שלמדת", או "מה אפשר ללמוד מסיפורו של הגיבור הטרגי על חיי האדם?". המבחן אף מעודד את התלמידים להרהר בחייהם שלהם, ושואל האם הקונפליקט של הטרגדיה הנבחרת רלוונטי גם לימינו. זהו ניסיון נאה של כותבי הטופס לקרב את היצירות החשובות ביותר של הספרות המערבית גם אל חייהן של אגם בוחבוט ושל אנה זק. דבר דומה נעשה בפרק העוסק במחזות מודרניים. כאן, מחברי הבחינה מבקשים מהתלמידים לשטוח את עמדותיהם על פמיניזם – אך נמנעים כמובן מלומר את המילה עצמה. "תאר דמות של אישה במחזה המודרני שלמדת, והסבר מה אפשר ללמוד על דמות זו ועל החברה הסובבת אותה מן הקשרים שלה עם גברים במחזה", הם כותבים, ולאחר מכן שואלים: "מהי לדעתך העמדה של מחבר המחזה בנוגע למוסכמות החברתיות ולערכים שכתבת עליהם בסעיף א'? האם אתה מסכים עם עמדה זו?". לתוהים, מרשימת המחזות עולה כי הפסיקו לייבא לארץ מחזות בערך בימי הסיפולוקס (לא להתבלבל עם המחזאי היווני) – וכי לא כתבו בארץ מחזות חדשים מאז סוף המילניום הקודם.
רשימת היצירות לפרק העוסק בסיפור הקצר נחלקת לכמה קבוצות, ומוכיחה דבר אחד – ש"י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, עדיין נתפס כליגה אחת מעל כולם. לצד "סיפור עברי מהמחצית הראשונה של המאה ה-20", "סיפור עברי מהמחצית השנייה של המאה ה-20" ו"סיפור מתורגם", מתנוססת קטגוריה פרטית בשם "סיפורי עגנון" (ואולי זה מבהיר מדוע עמוס עוז התאמץ כל כך לזכות בפרס הנחשק). ברשימה הזו, "צינורות" של אתגר קרת עדיין נתפס כשיא הקדמה.
עדיין בקאנון. רחל המשוררת על שטרעדיין בקאנון. רחל המשוררת על שטר
עדיין בקאנון. רחל המשוררת על שטר
(צילום: באדיבות בנק ישראל)
נתן אלתרמןנתן אלתרמן
תלמיד יקר, איך הכיעור והיופי נמזגים זה בזה? נתן אלתרמן
(צילום: אברהם סוסקין)
סיפור יוצא דופן, שמקבל מקום של כבוד, הוא "חלום בדמי כבוד" מאת הסופר הישראלי ממוצא אתיופי, גרמאו מנגיסטו, ועל כך אפשר רק לברך. הוא נכנס לחומרי הלמידה למבחן כבר ב-2016, במסגרת המלצות ועדת ביטון, ונותר רק לתהות האם הצבתו כשאלת חובה במבחן הינה ההישג הכי גדול עד כה – הרחק מאור הזרקורים, ובכל זאת – של מחאת בני העדה האתיופית בשנים האחרונות. הסיפור מגולל בגוף ראשון את מסע עלייתו ארצה של המספר במסגרת "מבצע משה" – ואת המפגש הקשה והמטלטל עם הארץ המובטחת. השאלה על הסיפור הולכת כדלהלן: "לפניך משפט הסיום בסיפור [...] 'טובה שבעתיים התפכחות מאשליה מאשר חלום אוטופי'. הסבר כיצד משפט זה מתקשר לסיפור כולו". נדמה שהאקדח הפוליטי שהונח על שולחן הכיתה בראשית הבחינה – יורה רק כעת, והתלמידים מתבקשים להתייחס במפורש לקשיים בקליטת העולים בישראל, כפי שהם מצטיירים בסיפור.

המשוררת הפלסטינית שלא הכרתם

הפרקים האחרונים בבחינה מוקדשים לשירה, שאינה סובלת מפופולריות רבה מדי בזמננו. גם כאן מדובר בכל החשודים המידיים: תחילה, המשוררים המוכרים מאיזור כיכר רבין: יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד, טודרוס אבולעפיה ומשה אבן עזרא. שנית, שירי חיים נחמן ביאליק. אחריהם, משוררי השטרות – נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי ורחל, בגיבוי נציגות ימנית בדמותו של אורי צבי גרינברג, אולי על מנת לפנות לפלח נוסף – ולא קטן במיוחד - מהאוכלוסייה. פרקי השירה הללו מפגישים את התלמידים עם המסורת המפוארת, היהודית והציונית, של שירת המזרח וארץ ישראל, ובו זמנית מבקשים מהם לצלול פנימה אל נפשם, בהשראת הייסורים המסתתרים בין שורות השיר. אלו המאוחרים יותר, מבקשים קריאה שמתמקדת דווקא בחוויות אינדיבידואליות של המשורר כאדם, מתבונן, מתבודד ומשוטט. בתום "ליל קיץ", מאת נתן אלתרמן, מופיעה השאלה: "בשיר זה יש תיאורים של יופי, עליצות וצבעוניות וגם תיאורים של זדון, ניצול וכיעור. הסבר והדגם כיצד השילוב בין תיאורים אלה בשיר תורם לבניית משמעותו".
הפתעה נוספת ממתינה בפינת "השיר שלא נלמד" - ה"שיחה בהפתעה" של הבגרות בספרות. הפעם זהו "מחוץ לעונות" של המשוררת היפואית הפלסטינית שיח'ה חליווה. בכוכבית המופיעה במבחן, היא מוגדרת באופן מינימליסטי שלא יקומם שום תלמיד דעתן מדי: "שיח'ה חליווה - משוררת, סופרת ואשת חינוך. זוכת פרס 'אלמולתקא' לסיפור הקצר, 2019". מתחת לשם השיר, מופיע הכיתוב "תרגום מערבית: שיח‘ה חליווה", דרכם המשונה של מחברי הבחינה לבשר לתלמידים שהשיר נכתב במקור בשפה הערבית. הפוליטיקה כאן מצויה בין השורות, אם בכלל. השיר עצמו הוא טקסט ארס-פואטי, המתאר את יחסי הדוברת עם אימה, ואת הפיכתה למשוררת. השאלות עוסקות ביחסי האם והבת ומבקשות מהתלמיד לבאר את השורה האחרונה, הפואטית, "מחוץ לעונות למדתי לעוף". מחברי הבחינה חושפים פה את שאיפתם להציג לתלמידים הישראליים – ובהם, הרי, גם תלמידים בני מיעוטים – קולות רבים ככל הניתן, המייצגים חלקים נרחבים ככל הניתן מהאוכלוסייה. זוהי מגמה ברוכה שאפשר לקוות שתתגבר.
השיר של שיח'ה חליווההשיר של שיח'ה חליווה
השיר של שיח'ה חליווה
(צילום מסך מתוך הבגרות בספרות)
ולבסוף, לסטטיסטיקה הכואבת – אך הנחוצה והבלתי נמנעת. מתוך כל היצירות המוצעות לטופס הבחינה 8281, למעלה מ-200 נכתבו בידי גברים, ופחות מ-50 נכתבו בידי נשים. פחות מחמישית מסך כל היצירות. אם יש סעיף שדורש מאמץ דחוף מטעם צוות הליקוט של החומרים לבגרות – כאן הוא נמצא. הבגרות היא הפגישה הראשונה של תלמידים רבים עם עולם הספרות (ובואו נודה בכך, בשביל רבים מדי, גם האחרונה) – ולא ייתכן ששער הכניסה הזה יהיה כל כך מפלה. לכאורה מדויק מבחינה היסטורית, אך בפועל בלתי מייצג בעליל. לבגרות בספרות יש שני תפקידים – להעשיר את נפשם של התלמידים, ולהכיר להם קולות תרבותיים רבים ככל הניתן. בעוד שהחלק הראשון תלוי בעיקר ביכולותיו של המורה, החלק השני תלוי במערכת.