אחרי 91 יום של לחימה לפעמים כל מה שהראש רוצה זה להפסיק את הגלילה האינטנסיבית בעדכוני החדשות ולמצוא נחמה. במדור "ניקוי ראש" נמליץ עבורכם מדי יום על תכנים מסוגים שונים - הצגה, מוזיקה, ספר, סרט ועוד - כל דבר שעשוי לשלוח אתכם, ולו לכמה שעות, לעולם אחר. לעיתים, יש צורך מכוון גם ברגע של אסקפיזם, גם אם רק כדי שתוכלו לחזור לשגרה המורכבת מחוזקים יותר. היום (שבת) נמליץ על הסרט "הסיפור המדהים של אי הוורדים" (2020, נטפליקס).
זוכרים את השיר האדיר של אהוד בנאי "כולם יודעים" ובו השורה "אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי"? אז כזה, בגרסת המציאות האקטיביסטית. הסרט האיטלקי הנפלא, "הסיפור המדהים של אי הוורדים", מבוסס על סיפור אמיתי והוא כזה שמעורר השראה, מפיח תקווה ואפילו מעלה חיוך בימים טרופים אלו. עד שיהיה אפשר לברוח לאיזה אי שנקים לבד ונארח בו רק חברים ואורחים רצויים, תוכלו לצלול לסיפור האוטופי של המהנדס האיטלקי ג'ורג'יו רוזה (ומכאן שם האי, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר).
רוזה האמיתי, שהלך לעולמו ב-2017 לא לפני שהעניק זכויות לנטפליקס ליצור סרט על חייו, הקים במו ידיו פלטפורמה יציבה - מעין אי מלאכותי - בים האדריאטי, 11 ק"מ מחופי איטליה, כ-500 מטר מחוץ למים הטריטוריאליים שלה. הוא חלם על זה כבר מסוף שנות ה-50, תכנן בעזרת הידע הטכני שהיה לו כמהנדס, איתר מיקום והקים אי בים תוך התגברות על שלל מכשולים וקשיים. בהמשך הצטרפו אליו עוד חולמים וביחד הם הפכו את האי לפעילו ושוקק, עם ברים, מסעדות וחדרי אירוח. אפילו סניף דואר היה לו שם. האי נפתח רשמית למבקרים ב-1967 והפך מיד לאטרקציה תיירותית מבוקשת עם שלל אירועים ומסיבות.
העניינים התחילו להסתבך כשרוזה ביקש לקבוע את עצמאותו של האי כרפובליקה חדשה בסטייל בינלאומי, כשהשפה הרשמית היא בכלל אספרנטו ולא איטלקית. היו לו המנון, דגל, בול רשמי ואפילו דרכונים שהנפיקו רוזה ושותפיו לאזרחי האי, בעיקר אנשים שביקשו מפלט מהחיים הסטנדרטיים שלהם. היו לו אפילו שרים ונשיא, וכל מה שבעצם יש במדינה. אבל את כל זה הממשל האיטלקי ממש לא אהב. שיא הקונפליקט היה כשראש ממשלת איטליה החליט שהאי ותושביו הם בוגדים אויבי האומה, לא פחות, והחל לפעול נגדו. לא נגלה את הסוף כדי שתוכלו ליהנות מהסרט על כל הנפתולים וההתפתחויות שבו, אבל רק נאמר שהסיפור עורר השראה בקרב חולמים רבים בעולם שניסו לשכפל את המודל ובעיקר את הרוח ואת החזון. אי הוורדים – האמיתי והסרט – מוכיח שלפעמים כל מה שנשאר לנו זה הדמיון שלנו, ולו אין גבולות ואין חוקים. יוליה פריליק-ניב
להמלצות נוספות במדור:
ההמלצה של 4 בינואר: הסרט "קלרה והשמש" / קאזואו אישיגורו
הרומן השמיני של זוכה פרס הנובל הבריטי ממוצא יפני, מסופר מנקודת מבטה של דמות יוצאת דופן - ח"מ - "חברה מלאכותית", סוג של רובוט-ילדה שנועדה להפיג את הבדידות שממנה ילדים ובני נוער סובלים במציאות הדיסטופית שהעלילה ממוקמת בה, בעולם שבו צעירים עוברים תהליכים רפואיים שיהפכו אותם ל"משופרים", אך אלה עשויים גם לסכן אותם. כזו היא ג'וסי, מתבגרת שבריאותה רופפת, שמגיעה לחנות ובוחרת בקלרה שבולטת בייחודיותה מבין הרובוטים הרבים ומתגלה כחדת אבחנה ורגישה להפליא כלפי סביבתה.
הקוראים מתוודעים לעולם המתואר דרך ראות עיניה והבנתה של קלרה, וכיאה לדמות שאינה אנושית עליהם להשלים את מה שזו לא יודעת, מה שמספק חווית קריאה יוצאת דופן. ככל שהעלילה מתקדמת כך גם הקשר בין קלרה וג'וסי מעמיק. קלרה "רוכשת" רגשות ומתפתחת בהתאם, וכמו ביצירות אחרות של אישיגורו (בהן בולטת "לעולם אל תיתן לי ללכת" הנוגעת ללב), רב הנסתר על הגלוי והמטרה שלשמה אימה של ג'וסי רכשה עבורה את קלרה צפה על פני השטח ומטילה את צלה. "קלרה והשמש" הוא ספר סוחף ולא שגרתי שבוחן שאלות על חברות, על אהבה ועל ייחודיותו של כל אדם, ויגרום לכם לתהות כמה רחוק הייתם הולכים בשביל לדאוג לאהוביכם. עומר טסל
ההמלצה של 3 בינואר: הסרט "10 דברים שאני שונאת אצלך"
הסרט, שמהווה מעין עיבוד מודרני שמבוסס באופן רופף למדי על "אילוף הסוררת" של שייקספיר, ושזמין לצפייה בדיסני+ ובאפל TV, מתמקד בצמד אחיות - ביאנקה וקאט. הראשונה - צעירה ופופולרית, השנייה - מתבודדת וסרקסטית. רבים חושקים בביאנקה הצעירה, אבל אביהן הקשוח של השתיים מציב תנאי שנדמה שיהיה בלתי אפשרי לעמוד בו - לבתו הצעירה מותר לצאת אך ורק אם בתו הבכורה תצא לדייטים גם כן.
בעוד כחודשיים יציינו 25 שנה מאז יצאה הקומדיה הרומנטית המתוקה, והרשו לנו להגיד שלמרות כל הזמן שעבר - ואולי דווקא בגלל הגעגוע לסרטים כאלה בניחוח ניינטיז - הצפייה בה לא רק נוסטלגית, אלא גם מהנה כשלעצמה. בקאסט: ג'וליה סטיילס, לריסה אולניק, ג'וזף גורדון-לוויט בן ה-17 והית' לדג'ר המנוח, שמספקים רגעים משעשעים וזכורים כמו הביצוע של פטריק המחוספס (לדג'ר) ל-Can't Take My Eyes Off You או קטע השירה שדמותה של קאט כתבה על כאב הלב שהוא גרם לה. אגב, רק לפני מספר שבועות סטיילס חזרה לסצנה האיקונית הזו בעצמה. עומר טסל
ההמלצה של 2 בינואר: האלבום Mother Earth's Plantasia של מורט גרסון
אז איפה מתחילים להסביר את הפלא של Plantasia? כנראה בעובדה שמדובר באלבום שמיועד לצמחים והולחן עבורם כדי לסייע להם לצמוח. אפילו תחת שמו מופיעה כותרת המשנה "מוזיקה ארצית וחמימה לצמחים… ולאנשים שאוהבים אותם". נמשיך ונספר שהאלבום בכלל לא הופץ רשמית לציבור עד 2019. הדרך היחידה להשיג אותו בשנת 1976 כשיצא - הייתה בקניית עציץ בחנות הצמחים Mother Earth בלוס אנג'לס, או לחלופין בקניית מזרן של סימונס בסניף אאוטלט של רשת סירס, בשל שת"פ מסחרי ביזארי שכיום לא ממש ברור כיצד הוא נרקם.
לאורך השנים האלבום הופץ באופן פיראטי, הוא אף הועלה ליוטיוב, זכה למיליוני צפיות ותגובות וצבר לעצמו מעמד קאלט. בעוד טרם הוכח אם יצירתו של גרסון הצליחה לסייע לבגוניה כלשהי לצמוח, ניכר כי על בני אדם יש לה השפעה לא רעה בכלל. האלבום, שכולו הולחן ובוצע על סינתיסייזר מוג, אורך כחצי שעה בלבד, אך זוהי חצי שעה מרעננת, מלאה במוזיקה נעימה, אופטימית וחולמנית שאי-אפשר שלא לחייך כשמאזינים לה. יעל אילן
להמלצות נוספות במדור:
ההמלצה של 1 בינואר: "באפי קוטלת הערפדים"
השנה חגגנו 20 שנה לסיום סדרת המופת "באפי קוטלת הערפדים", סדרת הקאלט בכיכובה של שרה מישל גלר שגילמה את באפי, הנערה שנבחרה בעל כורחה - כדרכם של גיבורים, להציל את העולם מערפדים ושאר יצורים חורשי רוע ונעזרת בחבורה שלה מהתיכון. בבאפי, שזמינה לצפייה בישראל בדיסני+, אין טוב ורע מוחלטים והתחום האפור הוא פתח בין מימדי לעולם אחר כשהחיים הם לפעמים הם מסע ייסורים מתמשך בין קטל לקטל.
במהלך שבע העונות שעקבנו וצפינו בבבאפי סאמרס מצילה את העולם, החבורה שלה התפתחה גם היא וקיבלה אליה חברים חדשים והחבורה הפכה להיות ה"משפחה הנבחרת" של באפי. זו החבורה שעזרה לה מצד אחד עם נטל הצלת העולם ומצד שני עם בעיות גשמיות כמו מציאת עבודה. כמו באפי, גם אנחנו בסוף שנות ה-90 מצאנו נחמה במשפחה האלטרנטיבית של באפי - כשנמאס לנו מהקונפורמיזם של ברנדה וברנדון.
נכון, האפקטים היום נראים מזעזע, האיפור מחריד ויש כמה קווי עלילה הזויים וקונספירטיביים. אבל שום דבר מזה לא מפחית מעוצמת הרגש שהסדרה מעבירה. הסדרה שהתחילה כסדרת נעורים קמפית, התפתחה לעלילות וסוגיות מורכבות של התמודדות עם אבל כחלק בלתי נפרד מהחיים, יציאה מהארון (עוד הרבה לפני שזה היה פופולרי) וכמובן קבלת האחר והשונה.
באפי זו סדרה לברוח אליה כדי למצוא נחמה בעובדה שגם גיבורת העל הבלונדינית בקליפורניה השמשית, מתמודדת עם קשיים ארציים כמו שכר דירה, מציאת עבודה, הכנת סנדוויצ'ים לבית הספר ומיתות מפתיעות של אהובים ויקרים. כן, גם לה קשה לאללה, וכשקשה לה, היא יודעת שיש לה על מי להישען. נועה שוויקי
ההמלצה של 31 בדצמבר: מופע הסטנד-אפ החדש של ריקי ג'רווייס, "ריקי ג'רווייס: ארמגדון"
המופע, שזמין בנטפליקס, אוחז בכל המאפיינים של מופעיו הקודמים. מה זה אומר בדיוק, פרט לנושאים הפרובוקטיביים הרגילים (ילדים חולים במחלות סופניות, זהות מינית, גזענות, יו נואו דה דריל), והניסיון לעלוב בכמה שיותר יחידים או קבוצות אתניות/מגדריות? ובכן, זה אומר שיותר מלהציג קומדיה, ג'רווייס עוסק באנשים שצורכים אותה - ולמען הדיוק, האנשים שנעלבים ממנה. העניין שלו איננו בחומר עצמו, אלא בתגובות אליו, אמיתיות ומדומיינות, ככלי לניגוח הצדקנות והמוסרניות של דור ה-Woke הנוכחי. כרגיל, מבקריו ממהרים להזדעק, לגנות ולטעון שג'רווייס צועד במקום או ממחזר חומרים. אבל מה שהממהרים-לגנות והחותמים על עצומות לא מבינים זה שהם הדלק של ג'רווייס ושל קומיקאים מסוגו - ביל בר, ג'ים ג'פריס ודייב שאפל. הם והזעם הקדוש שלהם הם ה"רזון ד'אטר" של ג'רווייס, סיבת קיומו - וסיבת קיומו של הסטנד-אפ החדש.
"ארגמדון", שלכאורה עוסק בשלל האופנים המואצים שבהם המין האנושי גוזר על עצמו כליה, איננו אלא כתב הגנה של ג'רווייס על עצמו ועל אמונתו. וכן, זה משותף גם לצמד מופעיו הקודמים שתמצאו בנטפליקס, וכן, זה מעט נגוע באותה צדקנות שהוא מבקש להעלות על המוקד, וכן, כבר הבנו את טיעון ה"אלו רק מילים, וזה שאתם כה נעלבים רק מוציא אתכם סתומים". אבל זה גם מצחיק מאוד, אם תוכלו לשים רגע את רגשותיכם הפגועים בצד. זהו שם המשחק של ג'רווייס, וככל שפתיתי השלג הענוגים ממשיכים להתעצבן, כך הוא ימשיך לעצבן אותם ביתר שאת. שלא יפסיק לעולם. יוני בינרט
פורסם לראשונה: 09:42, 31.12.23
